|
הטפול והטרדה השחוק והלצון החברה |
|
הנה מפסידי המידה הזאת ומרחיקיה הם שלושה: האחד הוא הטפול והטרדה העולמית; השני, השחוק והלצון; השלישי החברה הרעה. ונדבר בהם אחד לאחד. [הטפול והטרדה] וכבר זכרנו שהיא המצטרכת יותר לאדם לשיגיע אל הזהירות, וכמאמר ר' פנחס: "תורה מביאה לידי זהירות". וזולתה לא יגיע אליו כלל, והוא מה שאמרו ז"ל (שם ב, ו): "ולא עם הארץ חסיד". וזה כי הבורא יתברך שמו, שברא היצר רע באדם, הוא שברא התורה תבלין לו, וכמו שאמרו: |
"בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין" (קדושין לו, ב).
|
|
והנה פשוט הוא, שאם הקדוש ברוך הוא לא ברא למכה זו אלא רפואה זו, אי אפשר בשום פנים שירפא האדם מזאת המכה בלתי זאת הרפואה, ומי שיחשוב לינצל זולתה אינו אלא טועה, ויראה טעותו לבסוף, כשימות בחטאו. כי הנה היצר הרע באמת חזק הוא באדם מאוד ומבלי ידיעתו של האדם הולך הוא ומתגבר בו ושולט עליו, ואם יעשה כל התחבולות שבעולם, ולא ייקח הרפואה שנבראת לו, שהיא התורה כמו שכתבתי, לא ידע ולא ירגיש בתגבורת חוליו אלא כשימות בחטאו ותאבד נשמתו. |
הא למה זה דומה? לחולה שדרש ברופאים והכירו חוליו ואמרו שייקח סם זה, והוא, מבלתי שתקדם לו ידיעה במלאכת הרפואה, יניח הסם ההוא וייקח מה שיעלה במחשבתו מן הסמים - הלא ימות החולה ההוא וודאי!
|
|
כן הדבר הזה, כי אין מי שמכיר בחולי היצר רע ובכוחו המוטבע בו אלא בוראו שבראו, והוא הזהירנו שהרפואה לו היא התורה.
מי אפוא יניחה, וייקח מה שייקח זולתה ויחיה? וודאי שחושך החומריות ילך ויגבר עליו מדרגה אחר מדרגה והוא לא יבין, עד שֶׁיִּמָּצֵא שקוע ברעה, ורחוק מן האמת הרחק גדול, שאפילו הרהורי דברים לא יעלו על לבו לבקש האמת. אך אם הוא עוסק בתורה, בראותו דרכיה, ציווייה ואזהרותיה, הנה סוף סוף מאליו יתחדש בו התעוררות שיביאהו אל הדרך הטוב. והוא מה שאמרו ז"ל: |
הלוואי אותי עזבו ותורתי שמרו, שהמאור שבה מחזירן למוטב". (פתיחתא דאיכה רבתי).
|
|
והנה בכלל זה גם כן קביעת העתים אל חשבון המעשה ותיקונו, כמו שכתבתי למעלה. ומלבד כל זה, כל מה שיישאר לו פנאי מעסקיו, אם חכם הוא, וודאי שלא יאבדהו, אלא יאחז בו מיד ולא ירפהו לעסק בו בעסק נפשו ותיקון עבודתו. וזה המפסיד, אף על פי שהוא היותר כללי, הנה הוא היותר קל למי שרוצה למלט, שימלט ממנו. [השחוק והלצון] והוא מה שאמר שלמה המלך עליו השלום (קהלת ב, ב): "לשחוק אמרתי מהולל ולשמחה מה זה עושה", וחז"ל אמרו: |
"שחוק וקלות ראש מרגילים את האדם לערווה" (אבות ג, יג).
|
|
כי אף על פי שחמורה היא הערווה אצל כל בן דעת, ולבו ירא מקרוב אליה, מכוח הציור שכבר נצטייר בשכלו מאמיתת גודל פשעה ורוב עונשה, הנה השחוק וקלות ראש ממשיכים אותו מעט מעט מדרגה אחר מדרגה, עד שיגיע אל העוון עצמו ויעשהו.
וכל כך למה? לפי שכמו שכל מציאות הזהירות תלוי בשימת הלב על הדברים, כן כל עצמו של השחוק אינו אלא מסיר הלב מן המחשבות הישרות והעיוניות, ונמצא שלא יבואו הרהורי היראה בלבו כלל. ותראה קושי הלצון והשחתתו הרבה, כי כמו המגן המשוח בשמן אשר ישמיט ויפיל מעליו החצים ומשליכם לארץ ולא יניח אותם שיגיעו אל גוף האדם, כן הלצון בפני התוכחה והמרדות, כי בליצנות אחד ובשחוק קטן יפיל האדם מעליו ריבוי גדול מן ההתעוררות וההתפעלות, מה שהלב מתעורר ומתפעל בעצמו מדי ראותו או שמעו עניינים שיעירוהו אל החשבון והפשפוש במעשים. ובכוח הליצנות ייפול הכל לארץ ולא יעשו בו רושם כלל. ולא מפני חולשת העניינים ולא מפני חסרון הבנת הלב, אלא מפני כוח הלצון ההורס כל ענייני המוסר והיראה. והנה הנביא ישעיה היה צווח על זה ככרוכיא, כי היה רואה שזה היה מה שלא היה מניח מקום לתוכחותיו שיעשו רושם, והיה מאבד תקוותם של החוטאים, והוא מה שאמר (ישעיה כח, כב): "ועתה אל תתלוצצו פן יחזקו מוסריכם". וכבר גזרו אומר חז"ל: |
שהלץ מביא הייסורין עליו, (עבודה זרה יח, ב)
|
| והוא מה שהכתוב עצמו מבאר בפרוש: |
"נכונו ללצים שפטים". (משלי יא, יט, כט)
|
|
כי זה הוא דבר שהדין נותן אותו, כי מי שמתפעל מן ההתבוננות ומן הלימודים אינו צריך שיתייסר בגופו, כי כבר ישוב מחטאותיו בלי זה, מכוח הרהורי תשובה שיולדו בלבבו על ידי מה שיקרא או שישמע מן המוסרים והתוכחות. אך הליצנים, שאינם מתפעלים מן התוכחות מפני כוח ליצנותם, אין להם תיקון אלא השפטים, שאלה לא יהיה להם כוח בליצנותם לדחותם מעליהם כאשר ידחו המוסרים. והנה כפי חומר החטא ותולדותיו החמיר השופט האמיתי בעונשו. והוא מה שלמדונו ז"ל: |
"קשה הליצנות שתחילתו ייסורין וסופו כליה, שנאמר (ישעיה כח, כב) : פן יחזקו מוסריכם כי כלה ונחרצה שמעתי וגו'" (עבודה זרה יח, ב).
|
|
[החברה] |
כי אם יאמר לך אדם:
"לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות", אף אתה אמר לו: במה דברים אמורים? בבני אדם שעושים מעשה אדם, אך לא בבני אדם שעושים מעשה בהמה. (כתובות יז, א) |
|
ושלמה מזהיר עוד (משלי יד, ז): "לך מנגד לאיש כסיל", ודוד המלך אמר (תהילים א, א): "אשרי האיש אשר לא הלך וגו'". וכבר פרשו ז"ל (עבודה זרה יח, ב): |
"אם הלך סופו לעמוד, ואם עמד סופו לישב".
|
|
ואומר (תהילים כו, ד): "לא ישבתי עם מתי שווא וגו' שנאתי קהל מרעים וגו'". אין לו לאדם אלא לטהר ולנקות עצמו ולמנוע רגליו מדרכי ההמון השקועים בהבלי הזמן, וישיב רגליו אל חצרות ה' ואל משכנותיו. הוא שדוד עצמו מסיים ואומר (שם): "ארחץ בניקיון כפי ואסובבה את מזבחך ה'". ואם יארע לו שימצא בחברת מי שילעג עליו, לא ישית לבו אל הלעג ההוא. אדרבא ילעג על מלעיגיו ויבזם, ויחשוב בדעתו כי אלו היה לו להרוויח ממון הרבה אם היה מניח מה שהיה צריך לזה מפני חבריו שלא ילעיגו, כל שכן שלא ירצה לאבד נשמתו מפני לעג. ועל דרך זה הזהירו ז"ל: "הוי עז כנמר וכו' לעשות רצון אביך שבשמים" (אבות ד, ב). ודוד אמר (תהילים קיט, מו): "ואדברה בעדותיך נגד מלכים ולא אבוש". שאף על פי שרוב מלכי זמנו היה עסקם ודבורם בדברי גדולות והנאות, ודוד שהיה גם כן מלך לכאורה תהיה לו לחרפה אם בהיותו בחברתם יהיה הוא מדבר בדברי מוסר ותורה, תחת ספרו מן הגדולות ומתענוגות בני אדם כמוהם, הנה לא חש לזה כלל, ולא היה לבו נפתה בהבלים האלה, אחרי שכבר השיג האמת. אלא מפרש ואומר: "ואדברה בעדותיך נגד וגו'". וישעיה כמו כן אמר (ישעיה נ, ז): "על כן שמתי פני כחלמיש ואדע כי לא אבוש". |
