|
זריזות - ניגודה של העצלות שלבי העצלות |
|
[זריזות - ניגודה של העצלות] וענינו של הזריזות מבואר, שהוא ההקדמה למצוות ולהשלמת עניינם. וכלשון הזה אמרו ז"ל: |
"זריזים מקדימים למצוות". (פסחים ד, א)
|
|
וזה, כי כמו שצריך פקחות גדולה והשקפה רבה לינצל ממוקשי היצר, ולימלט מן הרע שלא ישלוט בנו להתערב במעשינו, כן צריך פקחות גדולה והשקפה לאחוז במצוות ולזכות בהן, ושלא תאבדנה ממנו. כי כמו שמסבב ומשתדל היצר הרע בתחבולותיו להפיל את האדם במכמורות החטא, כן משתדל למנוע ממנו עשיית המצוות ולאבדם ממנו. ואם יתרפה ויתעצל ולא יתחזק לרדוף אחריהם ולתמוך בם, יישאר נעור וריק מהם בוודאי.
ותראה כי טבע האדם כבד מאוד, כי עפריות החומריות גס, על כן לא יחפוץ האדם בטורח ומלאכה. ומי שרוצה לזכות לעבודת הבורא יתברך, צריך שיתגבר עצמו נגד טבעו עצמו, ויתגבר ויזדרז. שאם הוא מניח עצמו ביד כבדותו, וודאי הוא שלא יצליח, והוא מה שאמר התנא: |
"הוי עז כנמר וקל כנשר, רץ כצבי וגיבור כארי, לעשות רצון אביך שבשמים", (אבות ה, כ)
|
|
וכן מנו חז"ל (ברכות לב, ב) בדברים הצריכים חיזוק: תורה ומעשים טובים.
ומקרא מלא הוא (יהושע א, ו): "חזק ואמץ מאוד לשמר לעשות ככל התורה אשר ציווך משה עבדי", כי חיזוק גדול צריך למי שרוצה לכפות הטבע אל הפכו. והנה שלמה שנה מאוד באזהרתו על זה, בראותו את רוע העצלה וההפסד הגדול הנמשך ממנה, ואמר (משלי ו, י-יא): "מעט שנות מעט תנומות וכו', ובא כמהלך ראשך" וכו'. כי הנה העצל, אף על פי שאינו עושה רע בקום עשה, הנה הוא מביא את הרעה עליו בשב ואל תעש שלו. ואמר (משלי יח, ט): "גם מתרפה במלאכתו אח הוא לבעל משחית" כי אף על פי שאינו המשחית העושה את הרעה בידיו, לא תחשב שהוא רחוק ממנו, אלא אחיו הוא ובן גילו הוא. ואמר עוד לבאר רעת העצל ביאור ציורי, מה שיקרה ויולד לעינינו יום יום: |
"על שדה איש עצל עברתי ועל כרם אדם חסר לב,
והנה עלה כולו קימשונים כסו פניו חרולים וגו' ואחזה אנכי אשית לבי ראיתי לקחתי מוסר, מעט שנות מעט תנומות וגו' ובא מתהלך רישך וגו'". (משלי כד, ל-לד) |
|
והנה מלבד פשוטו, אשר הוא אמיתי כמשמעו, שהוא מה שקורה, אל שדה העצל ממש, הנה דרשו בו חז"ל מדרש נאה, זה לשונם: |
והנה עלה כולו קימשונים - שמבקש פרוש של פרשה ואינו מוצא,
כסו פניו וגו' - מתוך שלא עמל בהם הוא יושב ומטמא את הטהור ומטהר את הטמא ופורץ גדרן של תלמידי חכמים. ומה עונשו של זה? שלמה פרש (קהלת י, ח): "ופורץ גדר ישכנו נחש". |
|
והיינו, כי רעת העצל אינה באה בבת אחת, אלא מעט מעט באה, בלי שידע וירגיש בה, כי הנה הוא נמשך מרעה אל רעה עד שימצא טבוע בתכלית הרעה.
[שלבי העצלות] אמר שלמה: "ואחזה אנכי אשית לבי", התבוננתי על הדבר הזה וראיתי גודל הרע שבו, שהוא כארס ההולך ומתפשט מעט מעט, ואין פעולתו ניכרת עד המיתה. וזהו, "מעט שנות מעט תנומות מעט חבוק ידים לשכב, ובא כמהלך רישך ומחסרך כאיש מגן". והנה אנחנו רואים בעינינו כמה וכמה פעמים, שכבר לבו של האדם יודע חובתו, ונתאמת אצלו מה שראוי לו להצלת נפשו ומה שחובה עליו מצד בוראו, ואף על פי כן יניחהו. לא מחסרון הכרת החובה ההיא, ולא לשום טעם אחר, אלא מפני שכבדות העצלה מתגברת עליו, והרי הוא אומר אוכל קמעא, או אישן קמעא, או קשה עלי צאת מביתי, פשטתי את כותנתי איככה אלבשנה, חֵמָה עזה בעולם, הקרה רבה, או הגשמים, וכל שאר האמתלאות והתואנות אשר פי העצלים מלא מהם. ובין כך ובין כך התורה מונחת והעבודה מבוטלת והאדם עוזב את בוראו. הוא מה ששלמה אמר: "בעצלתיים ימך המקרה, ובשפלות ידיים ידלוף הבית". (קהלת י, יח) ואולם אם תשאל את פי העצל, יבוא לך במאמרים רבים, ממאמרי החכמים, והמקראות מן הכתובים, והטענות מן השכל, אשר כולם יורו לו לפי דעתו המשובשת להקל עליו להניחו במנוחת עצלותו, והוא איננו רואה שאין הטענות ההם והטעמים ההם נולדים לו מפני שיקול דעתו, אלא ממקור עצלותו הם נובעים, אשר בהיותה היא גוברת בו, מטה דעתו ושכלו אל הטענות האלה, אשר לא ישמע לקול החכמים ואנשי הדעת הנכונה. הוא מה ששלמה צווח ואומר: "חכם עצל בעיניו משבעה משיבי טעם" (משלי כז, טז). כי העצלה איננה מנחת לו שיהיה אפילו חש לדברי המוכיחים אותו, אלא יחשוב הכל לתועים ושוטים והוא לבדו חכם. והנה תדע כי זה כלל גדול מנוסה במלאכת הפרישות, שכל קֻלָּה צריכה בדיקה, כי אף על פי שיכולה להיות ישרה ונכוחה, אמנם קרוב הדבר שתהיה מעצת היצר ומרמיותיו, על כן צריך לבדוק אחריה בחקירות ודרישות רבות. ואם אחר כל אלה תצדק - וודאי שהיא טובה. כללו של דבר: חיזוק גדול צריך האדם להתחזק ולהתגבר בזריזות לעשות המצוות, בהשליכו מעליו כובד העצלה המעכבת על ידו. ותראה שהמלאכים משתבחים במידה הטובה הזאת, שנאמר בהם: "גיבורי כוח עושי דברו לשמע בקול דברו" (תהילים קג, כ). ואומר: "והחיות רצוא ושוב כמראה הבזק" (יחזקאל א, יד). והנה האדם הוא אדם ולא מלאך, על כן אי אפשר לו שיגיע לגבורתו של המלאך, אך וודאי שכל מה שיוכל להתקרב במדרגתו אליו ראוי הוא שיתקרב. ודוד היה משבח על חלקו ואומר: "חשתי ולא התמהמהתי לשמר מצוותיך"(תהילים קיט, ס). |
