|
קודם התחלת המעשה הזריזות אחר התחלת המעשה |
|
חלקי הזריזות שנים: אחד קודם התחלת המעשה ואחד אחרי כן. [קודם התחלת המעשה] ועל אמיתת זה הדבר, העירונו ז"ל (בראשית רבה עו, ב) בעניין המלכת שלמה. שאמר דוד לבניהו (מ"א א, לג-לו): "והורדתם אתו אל גיחון". וענה בניהו: "אמן כן יאמר ה'". אמרו ז"ל: |
"רבי פינחס בשם רבי חנן דצפורי:
והלא כבר נאמר (ד"ה א' כב, ט): "הנה בן נולד לך והוא יהיה איש מנוחה"?! אלא: הרבה קטגורין יעמדו מכאן ועד גיחון". |
|
על כן הזהירו ז"ל: "ושמרתם את המצוות" - "מצווה הבאה לידך אל תחמיצנה" (מכילתא שמות יב, ז). ואמרו: "לעולם יקדים אדם לדבר מצווה, שלפי שהקדימה בכירה לצעירה... " (נזיר כג, ב) ואמרו: "זריזים מקדימים למצוות (פסחים ד'). וכן אמרו: לעולם ירוץ אדם לדבר מצווה, ואפילו בשבת. ובמדרש אמרו: הוא ינהגנו עלמות, בזריזות, כאלין עולמתא, כד"א, בתוך עלמות תופפות". כי הזריזות היא מידת שלמות גדול, אשר טבעו של האדם מונעה ממנו עתה, ומי שמתגבר ותופש בה כל מה שיוכל, הנה לעתיד לבוא יזכה לה באמת, אשר הבורא יתברך יתנה לו בשכרו חלף מה שמשתדל אחריה בזמן עבודתו. [הזריזות אחר התחלת המעשה] |
"כל המתחיל במצווה ואינו גומר אותה קובר אשתו ובניו" (בראשית רבה פ"ה).
|
|
ואמרו (שם): "אין המצווה נקראת אלא על שם גומרה" ואמר שלמה המלך עליו השלום (משלי כ"ב כ"ט): "חזית איש מהיר במלאכתו לפני מלכים יתייצב בל יתיצב לפני חשוכים". וחז"ל (סנהדרין ק"ד) יחסו לו השבח הזה, על שמיהר במלאכת בניין הבית, ולא נתעצל בה לאחר אותה. וכן דרשוהו על משה עליו השלום, על שמהר במלאכת המשכן. וכן תמצא כל מעשיהם של צדיקים תמיד במהירות. אברהם כתיב בו (בראשית י"ח ו'): "וימהר אברהם האהלה אל שרה ויאמר מהרי", "וייתן אל הנער וימהר". רבקה, (שם כ"א) "ותמהר ותער כדה וגו'". וכן אמרו במדרש (במדבר רבה פ"י): |
"ותמהר האשה וגו'" (שופטים י"ג י') -
"מלמד שכל מעשיהם של צדיקים במהירות", |
|
אשר לא יתנו הפסק זמן לא אל התחלת המצווה ולא אל השלמתה.
ותראה, שהאדם אשר תלהט נפשו בעבודת בוראו, וודאי שלא יתעצל בעשיית מצוותיו, אלא תהיה תנועתו כתנועת האש המהירה, כי לא ינוח ולא ישקוט עד אם כילה הדבר להשלימו. ואמנם התבונן עוד, שכמו שהזריזות הוא תולדת ההתלהטות הפנימית, כן מן הזריזות יוולד ההתלהטות. והיינו, כי מי שמרגיש עצמו במעשה המצווה כמו שהוא ממהר תנועתו החיצונה, כן הנה הוא גורם שתבער בו תנועתו הפנימית כמו כן, והחשק והחפץ יתגבר בו וילך. אך אם יתנהג בכבדות בתנועת איבריו, גם תנועת רוחו תשקע ותכבה. וזה דבר שהניסיון יעידהו. ואמנם כבר ידעת שהנרצה יותר בעבודת הבורא יתברך שמו הוא חפץ הלב ותשוקת הנשמה. והוא מה שדוד המלך מתהלל בחלקו הטוב ואומר: |
"כאיל תערוג על אפיקי מים כן נפשי תערוג אליך אלוהים. צמאה נפשי לאלוהים לאל חיי וגו'". (תהילים מ"ב ב')
"נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה'". (תהילים פ"ד ג'). "צמאה לך נפשי כמה לך בשרי". (תהילים ס"ג ב'). |
|
ואולם האדם אשר אין החמדה הזאת לוהטת בו כראוי, עצה טובה היא לו שיזדרז ברצונו כדי שימשך מזה שתיוולד בו החמדה בטבע, כי התנועה החיצונה מעוררת הפנימית, ובוודאי שיותר מסורה בידו היא החיצונה מהפנימית. אך אם ישתמש ממה שבידו, יקנה גם מה שאינו בידו בהמשך, כי תיוולד בו השמחה הפנימית והחפץ והחמדה מכוח מה שהוא מתלהט בתנועתו ברצון. והוא מה שהיה הנביא אומר: "ונדעה נרדפה לדעת את ה'" (הושע ו'). וכתוב: "אחרי ה' ילכו כאריה ישאג" (שם י"א). |
