|
מפסידי הזריזות יראה ראויה ויראה שוטה הזריזות - מעלה מעל הזהירות |
|
[מפסידי הזריזות] ומי שמרגיל עצמו למנהגות האלה איננו אדון בעצמו לעשות הפך זה כשירצה, כי כבר נאסר רצונו במאסר ההרגל הנעשה טבע שני. ואמנם צריך שידע האדם כי לא למנוחה הוא בעולם הזה, אלא לעמל וטורח, ולא ינהג בעצמו אלא מנהג הפועלים העושים מלאכה אצל משכיריהם, וכעניין מה שהיה אומר (עירובין ס"ה): "אגירי דיומא אנן", וכדרך יוצאי הצבא במערכותיהם אשר אכילתם בחיפזון, ושנתם עראי, ועומדים תמיד מוכנים לעת קרב, ועל זה נאמר (איוב ה' ז'): "כי אדם לעמל יולד". וכשירגיל עצמו על זה הדרך, ימצא העבודה קלה עליו וודאי, כיון שלא יחסר בעצמו ההזמנה וההכנה אליה. ועל זה הדרך אמרו חז"ל: |
"כך היא דרכה של תורה:
פת במלח תאכל, ומים במשורה תשתה, ועל הארץ תישן" (אבות פ"ד). |
|
שהוא כלל ההרחקה בתכלית מן המנוחות והעידונים.
עוד ממפסידי הזריזות הוא רוב הפחד וגדל המורא מן הזמן ותולדותיו, כי פעם יירא מהקור או מהחום, ופעם מהפגעים, ופעם מן החולאים, ופעם מן הרוח - וכן כל כיוצא בזה. הוא העניין שאמר שלמה עליו השלום (משלי כ"ו יג): "אמר עצל שחל בדרך ארי בין הרחובות". וכבר גינו חז"ל המידה הזאת וייחסוה אל החוטאים. ומקרא מסייעם, דכתיב (ישעיה ל"ג): "פחדו בציון חטאים אחזה רעדה חנפים". עד שאמר אחד מן הגדולים אל תלמידו בראותו אותו מתפחד: "חטאה את" (ברכות ס') . אלא על זה נאמר (תהילים ל"ז): "בטח בה' ועשה טוב שכן ארץ ורעה אמונה". כללו של דבר, צריך שישים האדם את עצמו עראי בעולם וקבוע בעבודה, יתרצה ויסתפק בכל ענייני העולם במה שיזדמן לו, וייקח מן הבא בידו, ויהיה רחוק מן המנוחה וקרוב למלאכה ועמל, ויהיה נכון לבו בטוח בה', ולא יירא מתולדות הזמן ופגעיו. שמא תאמר, הרי מצינו שחייבו חכמים בכל מקום שישמור האדם את עצמו שמירה מעולה ולא ישים עצמו בסכנה, אפילו הוא צדיק ובעל מעשים. ואמרו: הכל בידי שמים אפילו הוא צדיק ובעל מעשים (כתובות ל'). ואמרו: "הכל בידי שמים חוץ מצנים פחים" (כתובות ל') (דברים ד'). ומקרא כתוב: "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם", הרי שאין להחליט הביטחון הזה על כל פנים. והתם אמרו: "ואפילו לדבר מצווה" (פסחים ח,ב)?! [יראה ראויה ויראה שוטה] ונמצא שמלבד הסכנה המוטבעת בדבר, אשר הוא עלול אליה מפני חסרון שמירתו, הנה עוד הוא מתחייב בנפשו בקום עשה, בחטא אשר הוא חוטא, ונמצא החטא עצמו מביאו לעונש. ואולם השמירה הזאת, וזאת היראה המיוסדת על הנהגת החכמה והשכל, היא הראויה שעליה נאמר (משלי כ"ב): "ערום ראה רעה ונסתר, ופתיים עברו ונענשו". אך היראה השוטה היא שיהיה האדם רוצה להוסיף שמירות על שמירות, ויראה על יראה, ועושה משמרת למשמרתו, באופן שיגיע מזה ביטול לתורה ולעבודה. והכלל להבחין בין שתי היראות הוא מה שחלקו חז"ל באומרם (פסחים ח'): "היכא דשכיח היזיקא שאני". כי מקום שההיזק מצוי ונודע, יש לישמר, אך מקום שאין ההיזק נודע, אין לירא. ועל כיוצא בזה נאמר: "ריעותא דלא חזינן לא מחזקינן" (חולין מח,ב). ואין לו לחכם אלא מה שעיניו רואות, הוא עצמו עניין הפסוק שהבאנו למעלה: "ערום ראה רעה ונסתר", הא אינו מדבר אלא בנסתר מן הרעה אשר רואה, לא ממה שיוכל להיות שיהיה אפשרי שיבוא. והוא ממש עניין הפסוק שהזכרתי למעלה: "אמר עצל שחל בדרך וגו'". וחז"ל פירשו העניין כמין חומר, להראות עד היכן מגעת יראת ההבל להפריש האדם מן המעשה הטוב, ואמרו: |
"שבעה דברים אמר שלמה בעצל. כיצד?
אמרו לעצל: הרי רבך בעיר לך ולמד תורה ממנו, והוא משיב אותם: מתיירא אני מן הארי שבדרך, רבך בתוך המדינה. אומר להם: מתיירא אני שלא יהיה הארי בין הרחובות, אומרים לו: הרי הוא בתוך ביתך, אומר להם: אם אני הולך אצלו אני מוצא הפתח נעולה, אומרים לו: פתוח הוא, וכשלא היה יודע מה להשיב אומר להם: הדלת פתוחה או נעולה, מבקש אני לישון עוד מעט". (דברים רבה ח ו). |
|
הא למדת שאין היראה שגורמת שיתעצל, אלא עצלה גורמת לו שיתיירא. וכל הדברים האלה הניסיון היומי יעיד עליהם, ממה שכבר פשוט הוא ורגיל ברוב המון בני האדם, אשר זה דרכם כסל למו, ומשכיל על דבר ימצא אמת לאמיתו ודעת לנבון נקל. וכבר נתבאר עניין הזריזות ביאור שאחשוב היותו מספיק להערת הלב, והחכם יחכם עוד ויוסיף לקח. [הזריזות - מעלה מעל הזהירות] אמנם אחר שכבר פקח עיניו לראות מעשיו וליזהר בם, וחשב חשבון המצוות והעבירות, כאשר זכרנו, נקל הוא לו שיסור מן הרע וישתוקק אל הטוב ויזדרז בו. וזה פשוט. |
