התוכן:
הנפש - אחת
הצורך בידיעתה נפש
חמשת חלקי הנפש
שבעה כוחות הזן
חמשת החושים
הכוח המדמה
טעות המדברים (=הכלאם)
המתעורר ופעולותיו
הדיבור וחלקי הנפש
חומר וצורה בנפש
הערות לפרק ראשון |
דע, שנפש האדם אחת, ויש לה פעולות רבות, חלוקות, יקראו קצת הפעולות ההן, "נפשות". ויחשב בעבור זה שיש לאדם נפשות רבות. כמו שחשבו הרופאים, עד ששם ראשם, שהנפשות שלוש: טבעית וחיונית ונפשית.
ופעמים ייקראו 'כוחות' ו'חלקים', עד שייאמר: 'חלקי הנפש'. וזה השם ישתמשו בו הפילוסופים הרבה. ואינם רוצים באומרם: "חלקים", שהיא מתחלקת כהתחלק הגשמים. אבל הם מונים פעולותיה החלוקות, שהן ל"כלל הנפש" כחלקים, ל"כל" המחובר מהחלקים ההם.
ואתה יודע, שתיקון המידות הוא ריפוי הנפש וכוחותיה. וכמו שהרופא, אשר ירפא הגופים, צריך שידע תחילה את הגוף אשר ירפאהו בכלל וחלקיו - מה הם, רצוני לומר: גוף האדם, וצריך שידע אילו דברים יחלוהו וישמר מהם, ואילו דברים יבריאוהו ויכוון אליהם, כן רופא הנפש הרוצה לתקן מידות האדם, צריך שידע הנפש בכללה וחלקיה, ומה יחלה אותה ומה יבריאה.
ומפני זה אומר, שחלקי הנפש הם חמשה: |
הזן
והמרגיש
והמדמה
והמתעורר
והדברי. |
וכבר הקדמנו בפרק הזה, שדברינו אינם אלא בנפש האדם. כי התזונה, למשל, אשר לאדם אינה כתזונה אשר לחמור ולסוס.
כי האדם ניזון בחלק הזן שבנפש האנושית,
והחמור ניזון בחלק הזן שבנפש החמורית,
והתומר ניזון בחלק הזן מן הנפש אשר לו.
ואמנם יאמר על הכל: "ניזון" בשיתוף השם בלבד. לא שהעניין אחד בעצמו. לכן ייאמר על האדם ובעל החי: ה"מרגיש", בשיתוף השם לבד, לא שההרגשה אשר באדם היא ההרגשה אשר בבעל החי, ולא ההרגשה אשר במין הזה, היא ההרגשה עצמו אשר במין האחר. אבל כל מין ומין, אשר לו נפש, יש לו נפש אחת בלתי נפש האחר.
ויתחייבו מנפש זו פעולות אלו ומנפש האחר פעולות אחרות. ואפשר שתדמה פעולה לפעולה, וייחשב בשתי הפעולות שהן דבר אחד בעצמו, ואין הדבר כן. |
והמשל בזה:
שלשה מקומות חשוכים -
אחד מהם זרחה עליו השמש והאיר,
והשני עלה עליו הירח והאיר,
והשלישי הודלק בו הנר והאיר.
הנה כל אחד מהם נמצא בו האור.
אבל סיבת זה האור ופועלו - השמש,
ופועל האחר - הירח,
ופועל האחר - האש.
כן פועל הרגש האדם, הוא נפש האדם;
ופועל הרגש החמור הוא נפש החמור;
ופועל הרגש הנשר הוא נפש מנשר.
ואין להם עניין שיקבצם, אלא שיתוף השם בלבד. |
והבן זה העניין, שכן הוא זר ונפלא, ייכשלו בו רבים מן המתפלספים. ויתחברו מזה זרות ודעות נפסדות.
ואשוב אל ענייננו בחלקי הנפש ואומר:
החלק הזן, ממנו:
א) הכוח המושך;
ב) והמחזיק
ג) והמעכל
ד) והדוחה למותרות
ה) והמגדל
ו) והמוליד בדומה;
ז) ומבדיל הלחות. עד שיפריש מה שצריך להיזון בו ומה שצריך לדחות.
והדברים על אלו שבעה הכוחות, ומה יעשו ואיך יעשו, ובאיזה אבר פעלתם יותר נראית ויותר נגלית, ומה מהם נמצא תמיד ומה יכלה מהם לזמן קצוב. זה כולו שייך למלאכת הרפואה, ואין צורך לו במקום הזה.
והחלק המרגיש, ממנו הכוחות החמישה המפורסמים אצל ההמון:
א) הראות;
ב) והשמע;
ג) והטעם
ד) והריח;
ה) והמשוש, והוא נמצא בכל שטח הגוף ואין לו אבר מיחד כמו לארבעה הכוחות.
והחלק המדמה, הוא הכוח אשר יזכור רשמי המוחשים אחר העלמם מקרבת החושים אשר השיגום. וירכיב קצתם, ויפריד קצתם מקצתם. ולזה ירכיב הכוח הזה מן העניינים אשר השיגם עניינים שלא ישיגם כלל, ואי אפשר להשיגם.
כמו שידמה האדם ספינת ברזל תשוט באוויר,
ובן אדם שראשו בשמים ורגליו בארץ;
ובעל חי - באלף עיניים, על דרך משל -
והרבה מאלו הנמנעות ירכיבם הכוח המדמה וימציאם בדמיון.
ובכאן טעו "המדברים" הטעות המגונה והגדולה, אשר בנו עליה פינת הטעייתם, בחלוקת - המחויב והאפשר והנמנע.
הם חשבו והביאו בני אדם לחשוב, כי כל מדומה אפשר. ולא ידעו, שהכוח הזה ירכיב עניינים שמציאותם נמנעת, כמו שזכרנו.
והחלק המתעורר, הוא הכוח אשר בו ישתוקק האדם לדבר מה או ימאסהו. ומן הכוח הזה תצאנה פעולות כגון:
הבקשה והבריחה;
ולבכר דבר-מה או התרחק ממנו;
והכעס והרצון;
והפחד וההעזה;
והאכזריות והרחמנות;
והאהבה והשנאה;
והרבה מאלו המקרים הנפשיים.
וכלי הכוח הזה - כל אברי הגוף:
ככוח היד על האחיזה,
וכוח הרגליים על ההליכה,
וכוח העין על הראייה,
וכוח הלב להעז או לירוא,
וכן שאר האברים הנסתרים והנראים, הרי הם וכוחותיהם כלים לכוח המתעורר הזה.
והחלק הדיבורי הוא הכוח הנמצא לאדם, אשר בו ישכיל ובו תהיה ההסתכלות.
ובו יקנה המלאכות,
ובו יבדיל בין המגונה והנאה שבפעלים.
ואילו השכלים מהם: |
א) והמעשי:
ממנו: מלאכת-מחשבת,
וממנו: מחשבי.
ב) והעיוני:
הוא אשר בו ידע האדם הנמצאות שאינם משתנים מכפי שהם. ואלו אשר יקראו 'חכמות' סתם.
ומלאכת המחשבת הוא הכוח אשר בו יקנה המלאכות:
כנגרות,
ועבודת האדמה
והרפואה והמלחות.
והמחשבי הוא הכוח אשר בו יסתכל האדם בדבר שירצה לעשותו, בעת שירצה לעשותו, אם אפשר לעשותו, אם לא.
ואם אפשר, איך צריך שיעשה .
וזה שעור מה שצריך שייזכר מעניין הנפש כאן.
ודע שזאת הנפש האחת, אשר קדם תיאור כוחותיה או חלקיה,
היא כחומר, והשכל צורה לה.
וכשלא תגיע לה הצורה, הייתה "מציאות ההכנה" שבה לקבל אותה הצורה לבטלה, וכאילו היא מציאות-הבל.
והוא אמרו: "גם בלא דעת נפש לא טוב" (משלי י"ט, ב), רצה לומר: שמציאות נפש, שלא תגיע לה צורה, אבל תהיה נפש בלא דעת - לא טוב.
אבל הדברים על הצורה והחומר, - והשכלים: כמה הם; ואיך הם; ואיך יגיעו אליהם?
- אין זה מקומם, ולא צורך לו במה שנרצה לדבר על המידות. והוא ראוי יותר ל"ספר הנבואה", אשר זכרנו.
וכאן אפסיק הפרק הזה ואתחיל באחר.
|
המדברים - כת של חוקרי דת ערבים: "מתכלמון", בעלי ה"כלאם", כלומר הדיבור, הוויכוח. מתחילה בקשו הוכחות פילוסופיות לעיקרי אמונה שכליים, כגון: אחדות ה', בחירה חופשית, כדי להשיב למתנגדיהם הן מבין הקנאים והן מבין החופשים, ואחר הפכו כל מלחמת הדברים שלהם נגד הפילוסופים הערבים שהלכו אחרי אריסטו, כגון אלפראבי, אבן סינא, ועוד. הרמב"ם ייחד את דבריו במורה נבוכים, לביקורת דעותיהם המטפיסיות. וכך כתב עליהם:
מורה נבוכים חלק א פרק ע"ב |
"'המדברים', שם לכת מן המתחכמים בלא חוכמה, גוזרים בנמצאות לא לפי השכל ולא לפי המציאות רק לפי דמיונות. ומבהילים בני אדם ברוב דברים... נקראת חכמתם: 'חכמת המדברים', כלומר, שאינה חכמה שכלית" |
מורה נבוכים חלק א, עג, הקדמה: |
"וזה עמוד חכמת המדברים... הם יראו כי כל מה שהוא מדומה, הוא עובד אצל השכל... אמרו כי זה הנמצא, אשר לו צורות ידועות ושיעורים מסוימים ועניינים מחויבים, שלא ישתנו לא יתחלפו. אמנם היותו כך, הוא כפי המשך המנהג. כמו שמנהג המלך שלא יעבור בשוקי המדינה אלא רוכב, ולא נראה מעולם אלא כן. ולא יימנע אצל השכל שילך ברגל במדינה.. כן אמרו שהיות האש מחממת והמים מקררים היא משיכת מנהג, ולא ימנע בשכל שישתנה המנהג הזה ותקרר האש... ויחממו המים... אלא שהפילוסופים אומרים (למדברים), שזה אשר קראתם אותו 'נמנע' - להיותו בלתי מדומה; ואשר קראתם אותו 'אפשר' - להיותו מדומה... ה'אפשר' אצלכם היא ה'אפשר' בדמיון, לא אצל השכל: |
הערה 2
רבי שמואל אבן תיבון, פירוש מילות זרות ה' |
"המאמינים מן הפילוסופים חלקו הדברים לשלשה:
1. דבר שאי אפשר שלא ימצא, יקרא או הכרחי או מחוייב;
2. ודבר שאי אפשר שימצא כלל, יקראוהו נמנע;
3. ודבר שאפשר שימצא ואפשר שלא ימצא, יקראוהו: אפשר |
|
