התוכן:
דעת הפילוסופים
דברי הנביאים ודברי חז"ל
יישוב הסתירה |
|
שהמושל ברוחו, ואם יעשה המעשים המעולים, הרי שעושה הטוב והוא מתאווה אל המעשים הרעים ומשתוקק אליהם. ויכבוש יצרו והוא מתנגד במעשהו למה שיסיתוהו כוחו ותאוותו ותכונת נפשו, ויעשה הטוב, והוא ניזק בעשותו.
אבל המעולה, נגרר במעשיו אחר תאוותו ותכונתו, ויעשה הטוב, שהוא מתאווה ומשתוקק אליו.
|
והסכימו הפילוסופים, שהמעולה יותר חשוב ויותר מושלם מן המושל ברוחו. אבל אמרו, שבעניינים רבים עומד המושל ברוחו במקום שעומד המעולה. ודרגתו פחותה בהכרח, להיותו מתאווה למעשה הרע. ואף על פי שאינו עושה אותו, אלא שתשוקתו אליו היא תכונה רעה בנפש.
וכבר אמר שלמה כיוצא בזה: |
|
נפש רשע איוותה רע (משלי כ"א, י').
|
| ואמר בשמחת המעולה על עשית הטוב, ובצערו של מי שאין בו מעלה עליה, הדברים האלה: |
|
שמחה לצדיק עשות משפט ומחיתה לפועלי און (משלי כ"א, ט"ו).
|
זה מה שמתגלה מדברי הנביאים, הנאות למה שזכרוהו הפילוסופים.
וכאשר דרשנו לדברי החכמים בעניין הזה מצאנו להם, שמי שמתאווה לעבירות ומשתוקק אליהן, מעולה ומושלם ממי שאינו מתאווה אליהן ואינו מצטער בעזיבתן. עד שאמרו, שכל מה שיהיה האיש מעולה ומושלם יותר, תהיה תשוקתו לעבירות וצערו על עזיבתן ביתר תוקף. והביאו לזה ספורים ואמרו: |
|
"כל הגדול מחברו, יצרו גדול הימנו".
|
| ולא זה בלבד, אלא שאמרו ששכר המושל ברוחו רב, לפי שיעור צערו במושלו ברוחו, ואמרו: |
ויותר מזה, שהם צוו להיות האדם מושל ברוחו ואסרו שיאמר: אני בטבעי לא אתאווה לעבירה זו, אם גם לא תאסרנה התורה, והוא אמרם: |
|
אמר רבן שמעון בן גמליאל:
לא יאמר אדם: אי אפשי לאכול בשר בחלב, אי אפשי ללבוש שעטנז!...
אלא אפשי, ומה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי! (ספרא, סוף קדושים).
|
לפי המובן מגלויי המאמרים השנים, בתחילת המחשבה, הרי דבריהם סותרים זה את זה. ואין הדבר כן, כי אם אלו ואלו דברי אמת ואין מחלוקת ביניהם כל עקר.
והוא, שה"רעות" שהפילוסופים אמרו בהן, שמי שאינו מתאווה להן עולה על מי שמתאווה להן וכובש יצרו, הן הדברים המפורסמים אצל בני אדם כולם שהם "רעות".
כגון: שפיכות דמים, וגניבה, וכעס, ורכות-לבב, והזיק למי שלא הרע, והרע למיטיב, וביזוי ההורים, וכיוצא באלו.
והן התורות שאמרו עליהן החכמים עליהם השלום: |
|
"דברים שאלמלי לא נכתבו ראויים היו לכתבם". (יומא סז,ב)
|
ויקראו אותן כמה מחכמינו האחרונים, אשר חלו חולי-המדברים: התורות השכליות.
ואין ספק בנפש, אשר תתאווה לאחת מהן ותשתוקק אליה, שהיא נפש פחותה, ושהנפש המעולה לא תתאווה לאלו הרעות כל עיקר, ולא תצטער על הימנעה מהן.
החוקים - המצוות השימעיות
אבל הדברים שאמרו החכמים בהן, שהמושל ברוחו יותר חשוב וגמולו יותר גדול, הרי הן התורות השימעיות. וזה אמת, שאלמלא הדת לא היו רעות בשום פנים, ומפני זה אמרו, שצריך האדם להשאיר נפשו באהבתן, ולא תמנעהו מהן זולת הדת.
והתבונן בחכמתם, עליהם השלום, ובמה שהמשילו. שהרי לא אמר: "לא יאמר אדם: אי אפשי להרוג את הנפש, אי אפשי לגנוב, אי אפשי לכזב! אלא אפשי ומה אעשה וגו'". אבל מנה דברים שמעיים כולם: בשר בחלב ולבישת שעטנז.
ואלו התורות וכיוצא בהן, הן אשר קראן אלוהים: "חוקותי" (ויקרא י"ח, ד'). אמרו: |
|
חוקים שחקקתי לך ואין לך רשות להרהר בהם;
ואומות העולם משיבין עליהם, והשטן מקטרג בהם,
כגון פרה אדומה ושעיר המשתלח וכו'. (יומא סז,ב)
|
ואותן שקראו להן האחרונים בשם "שכליות", יקראו "מצוות", לפי מה שבארו החכמים.
הנה נתבאר מכל מה שאמרנו -
אלו עבירות, מי שאינו משתוקק אליהן עולה על המשתוקק אליהן ומושל ברוחו;
ואלו מהן הדבר בהפך.
וזאת היא נקודה מקורית והתאמה נפלאה בין המאמרים השנים. ולשון שניהם מוכיח על אמיתת מה שבארנו.
וכבר נשלמה מגמת הפרק הזה. |
|
