התוכן:
מטרת האדם: השגת השם
הבריאות והרכוש כמטרה אמצעית
ערכו של לימוד הרפואה
האומנות כאמצעי רפוי לנפש
האיש השלם
אהבת ה' השלמה
הערות לפרק חמישי
רמב"ם בפירושו לאבות א', י"ז |
צריך האדם שישתמש בכוחות נפשו כולם לפי הדעה שהצענו בפרק שלפני זה. וישים לנגד עיניו תכלית אחת והיא: השגת השם יתברך, כפי יכולת האדם לדעתו. ויהיו מעשיו כולם, תנועותיו ומנוחותיו וכל אמרי פיו מביאים אל התכלית הזאת, עד שלא יהיה במעשיו שום מעשה לבטלה, רצוני לומר: מעשה שלא יביא אל התכלית הזאת.
כגון זה, שיהא מכוון באכילתו ובשתייתו, ושנתו ויקיצתו, ותנועתו ומנוחתו, לבריאות גופו לבד. והחפץ בבריאות גופו, שתמצא הנפש כליה בריאים, שלמים. והתמסרה לחכמות, וקנות המעלות המידותיות והדבריות, עד שיגיע לאותה התכלית.
ועל פי היקש זה, אין כוונתו אותה שעה ההנאה בלבד, עד שיבחר במזון ובמשתה את הערב ביותר, וכן בשאר ההנהגה. אבל יכוון אל המועיל ביותר, בין שהוא ערב ובין שאינו ערב; או יכוון אל הערב ביותר מבחינת מדע הרפואה.
כמי שפסקה תאוותו למזון, ומעוררה במאכלי-תאווה ערבים, מתובלים.
והוא הדין מי שהתרגשה עליו מרה שחורה, ועמד והסירה בשמיעת הניגונים ובמיני הזמר, ובטיול בגינות ובבניינים נאים, ובישיבה עם צורות נאות וכיוצא בדברים שמרחיבים הנפש ומסירים הרהוריו הקודרים ממנה.
והמכוון בכל זה, שיבריא גופו, ותכלית בריאות גופו: לקנות חכמה.
והוא הדין מי שטרח והתעסק בקנות הממון, תהיה תכליתו בקיבוצו שיוציאו למעלות, ושימצאהו לקיום גופו והמשך מציאותו, עד שיציג וידע את השם יתברך, מה שאפשר לדעתו.
ומבחינה זו מלאכת הרפואה היא מבוא גדול מאוד למעלות, ולידיעת האלוהים, ולהשגת האושר האמיתי. ויהיה לימודה ודרישתה מהגדולה שבעבודות. ולא תהיה אותה שעה כאריגה וכנגרות, שכן בה נשער מעשינו ויהיו למעשים אנושיים, מביאים אל המעלות האמיתיות.
כי האדם, שיבוא ויאכל מזון ערב לחך, טוב הריח, מאכל תאווה, והוא מזיק ומקלקל, ולפעמים יהיה סיבה למחלה קשה או למיתת פתאום, הרי זה והבהמה שווים. ואין זה מעשה האדם באשר הוא אדם, כי אם מעשה האדם באשר הוא "חי", נמשל כבהמות נדמו (תהלים מ"ט, כ"א).
ולא יהיה מעשה אנושי, אלא כשיאכל המועיל ביותר בלבד. ופעמים יניח הערב ויאכל הנמאס, כפי דרישת המועיל ביותר. וזה מעשה שבדעה. ובזה נבדל האדם במעשיו מזולתו.
ואפילו שתהיה הנהגתו כולה לפי המועיל ביותר, אלא שישים תכליתה: בריאות גופו והשלום לו מן החוליים בלבד, איננו בעל מעלות. כי כשם שנתן זה היתרון להנאת הבריאות, נתן זולתו היתרון להנאת המאכל, וכולם אין תכלית אמיתית למעשיהם.
אבל הנכון, שישים תכלית הליכותיו בריאות גופו והמשך מציאותו בשלום, כדי שיישארו כלי כוחות הנפש, אשר הם אברי הגוף, שלמים. ותתעסק נפשו מבלי עיכוב במעלות המידותיות והדבריות.
וכן כל מה שילמד מן החכמות, ומן הידיעות האלו שמשמשות דרך לאותה התכלית, אין דין ודברים עליו.
מטרת המדעים השימושיים
ומה שאין תועלת בו לאותה התכלית, כשאלות האלגברה וההשוואה וספר החרוטים והתחבולות, והרבות בשאלות ההנדסה ומשיכת המשקלים והרבה כיוצא באלו, תהיה הכוונה בהם: חידוד המוח והתעמלות הכוח הדיברי בדרכי המופת, עד שיגיע לו לאדם קניין הידיעה בין ההיקש המופתי וזולתו.
ויהיה לו זה דרך, שיגיע בו לידיעת אמיתת מציאות השם יתברך.
דיבור האדם והגבלותיו
וכן דיבורי-האדם כולם, אין צורך שידבר אלא:
א) במה שיקרב לנפשו בו תועלת, או ידחה היזק מנפשו או מגופו,
ב) או בחכמה או במעלה,
ג) או בשבח מעלה או מעולה, או בגנות פחיתות או בעל פחיתות.
כי קיללת בעלי-החסרונות ותיעוב זכרם, אם החפץ בו למעט דמותם אצל בני אדם, כדי שיווסרו בהם ולא יעשו כמעשיהם, הרי מצווים על כך, והוא מעלה.
הלוא תראה אמרו, יתברך: |
|
כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו וגו' (ויקרא י"ח, ג').
ותאור הסדומיים.
|
וכל מה שבא במקרא -
א) מגנות אנשים בעלי החסרונות ותעוב זכרם;
ב) ושבח הטובים והגדלתם,
- אין החפץ בו, אלא מה שזכרתי לך, כדי שילכו בני האדם בדרכי אלה ויתרחקו מדרכי הללו.
וכשישים האדם העניין הזה, יבטל ממעשיו ויחסר ממאמריו הרבה מאוד. כי מי שיכוון אל העניין הזה, לא יבוא לפתח הכתלים בזהב, או לעשות שולי זהב לבגדו, אם לא שיכוון בזה להרחיב נפשו כדי שתבריא ויסיר ממנה חוליה, עד שתהיה מלוטשת, צרופה לקבל החכמות. כמאמרם: |
|
דירה נאה ואישה נאה ומיטה מוצעת לתלמידי חכמים.
|
כי הנפש תלאה והמחשבה תטמטם בהתמדת העיון בדברים הקשים, כשם שייעף הגוף בבצעו עבודה מפרכת. ולכשינוח ויינפש, ישוב אותה שעה לשוויו.
כמו כן צריכה הנפש גם היא למנוחה והתעסק בנחת החושים, כגון ההתבוננות בציורים ובדברים הנאים, עד שתסתלק הלאות ממנה. כמו שאמרו: |
|
"כי הוו חלשי רבנן מגירסיהו הוו אמרי מלי דבדיחותא".
|
וספק הוא, אם באופן זה יהיו אלו "רעות" או מעשי הבל, רצוני לומר: התנועה לפיתוחים ולקישוטים בבניינים ובכלים ובבגדים.
ודע, שהמדרגה הזאת היא מדרגה עליונה מאוד וחמודה. ולא ישיגוה אלא מעטים, ואחר השתדלות רבה מאוד.
וכשתזדמן מציאות-אדם, שזה מצבו, לא אומר, שהוא למטה מן הנביאים, רצוני לומר: שיוציא כוחות-נפשו כולם וישים תכליתם האלוהים יתעלה לבד, ולא יעשה מעשה קטון או גדול, ולא יבטא מילה, אלא שאותו מעשה או אותו ביטוי יביא ל"מעלה" או ל"מה שמביא אל מעלה".
והוא יחשוב ויסתכל בכל מעשה ותנועה, ויראה: האם יביא אל אותה התכלית או לא - ואז יעשהו.
וזהו אשר דרש ממנו, יתברך, שנחתור אליו, באומרו: |
|
ואהבת את ה' אלוהיך בכל לבבך ובכל מאודך (דברים ו', ה')
|
רצוני לומר: בכל חלקי נפשך, שתעשה תכלית כל חלק ממנה תכלית אחת. והיא ל"אהבה את ה' אלוהיך".
וכבר זירזו גם הנביאים, עליהם השלום, לדבר זה. ואמר: |
|
בכל דרכיך דעהו (משלי ג', ו'). ופרשו חז"ל ואמרו: בדבר עבירה.
|
רצוני לומר: שתשים לאותו מעשה תכלית האמת, אף על פי שיש בו דבר עבירה מצד-מה.
וכבר כללו החכמים, עליהם השלום, את העניין הזה כולו בביטוי הקצר שבאפשר, והקיפו את העניין הקף שלם מאוד מאוד. ולכשנתת דעתך לקוצר מילות הללו, איך ביטאו אותו עניין גדול ועצום בכללו, אשר נתחברו בו חיבורים ולא ירדו לסופו, ידעת שנאמרו בכוח אלוקי, בלא ספק!
- והוא מאמרם בצואותיהם במסכת זאת: "וכל מעשיך יהיו לשם שמים".
וזהו העניין אשר ביארנוהו בפרק זה.
וזה שיעור מה שראינו צורך לזכרו כאן, לפי ההקדמות האלה.
|
"שהדיבור נחלק לפי חיוב התורה לחמשה חלקים:
החלק הראשון הוא המצווה בו והוא קריאת התורה ולמודה...
החלק השני הוא הדיבור הנאסר ונזהר ממנו, כעדות שקר ודבר שקר והרכילות והקללה וכן נבלות הפה ולשון הרע;
החלק השלישי הוא הדיבור הנמאס, אשר אין בו תועלת לאדם בנפשו... כרוב ספורי ההמון במה שארע... ואיך הייתה סבת מות פלוני או איך התעשר פלוני. ואלו קוראים אותם החכמים: 'שיחה בטלה'. והחסידים השתדלו בעצמם להניח זה החלק מן הדיבור... ומזה החלק גם כן שיגנה אדם מעלה או ישבח פחיתות;
החלק הרביעי הוא הנאהב, והוא הדיבור בשבח המעלות השכליות או מעלות המידות ובגנות הפחיתויות משני המינים יחד; להעיר הנפש למעלות בספורים ובשירים ולמנעה מן הפחיתויות בדרכים ההם בעצמם. וכן לשבח החשובים... כדי שייטבו מנהגיהם בעיני בני אדם וילכו בדרכיהם ולגנות הרעים בפחיתויות יהם, כדי שיתגנו פעולתם וזכרם.. וזה החלק... יקרא 'דרך ארץ';
החלק החמישי הוא המותר. והוא הדיבור לבני אדם מסחורתו ופרנסתו ומאכליו ומשתיו ולבושו ושאר מה שצריך לו... בזה החלק ישובח האדם כשימעט הדברים בו.
|
|
עד כאן לשונו שם, וכאן מנה: א) המותר; ב) המצווה בו; ג) הנאהב, ולא הזכיר את האסור והנמאס הואיל והוא מדבר כאן באיש השואף לשלימות.
השוה גם דברי הרמב"ם בהלכות דעות (פרק ב', ד-ה).
|
|
