|
תוכן הפרק:
[תורה ובריאה מה עדיף? (א)] [האם ההצלחה היא הכרה פילוסופית?] [נגד השיטה שפילוסופיה היא הישארות הנפש] [דרשת 'והיה אמונת עתך חוסן ישועות חכמת ודעת'] [חכמה ויראת שמים] [חכמה בלי יראת שמים] |
|
[האם ההצלחה היא הכרה פילוסופית?] ואתה דע, כי נוסף על דבר שהיא כפירה גמורה כמו שיתבאר, הוא דבר שלא יסבול הדעת כלל, והוא כנגד שכל האדם. וזה כי הם אומרים כי המקבל המושכלות הוא הכנה בנפש המדמה, והוא מקבל המושכלות. ומאחר שאין כאן רק הכנה בלבד, אם כן אם נאמר כי ההישארות הוא מצד השכל שקנה, לא יהיה השארות לאדם עצמו, שאין ספק כי כאשר ימצא באדם המושכלות ובמציאות המושכלות לא תמצא ההכנה, ואם כן לא תמצא ההישארות לאדם עצמו. [נגד השיטה שפילוסופיה היא הישארות הנפש] ולמה יהיה נחשב שיש השארות לאדם כאשר נשאר דבר שאינו עצם האדם? כי אלו המושכלות אינם עצם האדם, יהיה נעשה האדם אלוהי שעל ידי השגתו קונה השכל, והוא יישאר נצחי. היש שבוש גדול מזה? ויותר מזה, כי יהיה הנצחיות נקנה במקרה, שהרי אלו המושכלות נקנים לאדם במקרה כאשר קנה אותם. ודבר זה במקרה, ואפשר היה בלא מושכלות. ואם כן קניין הנצחי יהיה במקרה. ודבר זה הסכימו עליו שאין ראוי שיהיה המציאות מקרה קרה כלל, ואף מציאות שהוא לשעה. ואיך יהיה דבר זה שיהיה ההצלחה האחרונה שהיא נצחית נעשה במקרה, עד שיהיה דבר שהוא עיקר הכל במקרה. וכי יש שבוש יותר מזה? אך הדברים האלו אינם רק להוסיף על חרון אף ה' בדברים אלו אשר אין להם שורש אמת וענף יושר. ותדע כי הטוב שבדבריהם היא הכפירה בתחיית המתים. שלדעתם שהישארות הוא לשכל, לא יהיה כאן מיתה, ואין כאן תחיה כאשר אין כאן מיתה. לכך בני, אם יפתוך חטאים בדברי חלקלקות לשון להחניף לבעלי מדע, לתת להם לבד שם ושארית, אל תאבה ואל תשמע להם לאבד דם נפשות נקיים וצדיקים, בני אל תלחם לחם כזבים ואל תתאו למטעמותיהם, כי נופת תיטופנה שפתותיהם כאלו דבש וחלב תחת לשונם, אכן בתוכם מר המוות הכפירה בהשארות הנפש ובתחיית המתים בעולם הבא ובתורה. על כן בני הרחק מפתח ביתם ואל תבוא בשעריהם, כי יפרקו מאתך האמונה האמיתית. ולדבריהם אם היה קונה המושכלות, ואף אם יעשה מעשים הבלתי רצויים אל ה', היה קונה הישארות. ובזה פרקו עול יראת שמים. [דרשת 'והיה אמונת עתך חוסן ישועות חכמת ודעת'] |
אמר ריש לקיש: מאי דכתיב:
והיה אמונת עתך חוסן ישועות חכמת ודעת? אמונת זה סדר זרעים, עתך זה סדר מועד, חוסן זה סדר נשים, ישועות זה סדר נזיקין, חכמת זה סדר קדשים, דעת זה סדר טהרות, ואפילו הכי יראת ה' היא אוצרו. משל לאדם אומר לשלוחו העלה לי כור חיטין לעליה והעלה. אמר לו: עֵרַבְתְּ בהם קב חומטין? אמר לו: לאו. אמר לו: מוטב אם לא העלית. |
|
עד כאן.
הנה חכמים ז"ל בששה סדרי משנה חילקו כל המציאות, ואף אם נראה לאדם שהם דברים קלים מאוד, אין הדבר כך, ומפני שהמציאות בכלל נחלק לחלקים אלו: החלק האחד המציאות אשר הם גשמיים, השני שהם גשמיים ובלתי גשמים ביחד כאלו הם מורכב, השלישי המציאות הבלתי גשמיים. וכל חלק נחלק לשנים, האחד קרוב יותר מן השני אל המדרגה הנבדלת, עד שבזה הם שישה חלקים. ולפיכך אמר אמונת זה סדר זרעים, וידוע כי סדר זרעים הם סדר צמחי הארץ וכל אשר שייך להם וזהו המדרגה הראשונה, וקרא זה אמונת, מפני שאין משנים פועלם, וכאשר זורע הארץ חיטה מגדלת מה שראוי לה לגדל ואינה משנה מה שנפקד בתוך הארץ, כמו האדם שהוא נאמן ומה שמפקידים הבריות אליו הוא מחזיר לבעליו. החלק השני סדר מועד שהוא בשמים, שהרי השמש והירח שעל ידיהם אנו מונים המועדים שהם צבא השמים. וזהו החלק השני. וידוע כי הארץ וכל אשר בה יותר חומרית ממה שנחשב השמים, ודבר זה אין צריך ביאור. והחלק השלישי הוא סדר נשים, כבר ידוע דבר זה כי האדם הוא גשמי מצד גופו ובלתי גשמי מצד הנשמה האלוהית, וידוע כי האישה היא יותר חומרית מן הזכר, ולפיכך אמר חוסן זה סדר נשים. ואמר ישועות זה סדר נזיקין, והנה הסדר שלפני זה הוא סדר נשים לנקבה החומרית בלבד ואילו סדר נזיקין הוא כולל האדם בכללו שהעיקר הוא הזכר, וכמה דברים שאינם שייכים לגמרי רק לזכרים, כמו דיינים ועדות. וכלל אמרו האיש הוא בעל משא ומתן ולא האישה. כך אמרו רבותינו זיכרונם לברכה. ולכן צריך בפרק קמא דבבא קמא (ט"ו א) ריבוי שתהיה האישה חייבת בנזיקין, שאמרו "איש דבר משא ומתן אין, אישה דלאו בת משא ומתן - לא קמ"ל". ואם האישה בעלת משא ומתן במקצת, הוא בטל אצל האיש שהוא בעל משא ומתן. וידוע כי הנקבה והזכר ב' מדרגות והם נחשבים כמו הארץ והשמים למי שמבין את זה. ואחר כך אמר חכמת זה סדר קודשים, ידוע כי הקודשים היא העבודה אל השם יתברך. וקרא זה חכמת, מה שלא קרא הראשונים, כי אין ראוי שייקרא מי שהוא חכם וידע בדברים הגשמיים, כמו שאין נקרא חכם מי שהוא חכם במלאכת הרצענות אף שהיא חכמה גם כן, ולכך דווקא החכם המעיין בעניין הקדושה וזה נקרא חכמה, וזה שאמר חכמת סדר קדשים שכל סדר קדשים מדברים בעניין הקדושה, וכל קדושה בלתי גשמית, ודבר זה נקרא חכמה. וכן הוא האמת כי הדברים בקדשים הם דברי חכמה, וכמו שאמרו (ב"מ ק"ט ב) כי מטית לשחיטת קדשים תא ואקשי. וסדר טהרות נקרא דעת, שכבר אמרנו כי אין ראוי שיהיה נקרא חכמה רק לפי מה שהוא נושא החכמה, וכך הדעת שהוא יותר עוד במדרגה שהדעת הוא מופשט לגמרי יותר מן החכמה, ולכן אמרו במסכת ברכות (ל"ג ב) גדולה דעה שנתנה בין ב' אותיות השם, שנאמרכי אל דעות ה', ורצו בזה כי מי שיש בו מדרגת הדעת הוא שיש לו דבקות לגמרי אל השם יתברך. ודבר זה ידוע למי שיודע ההפרש שיש בין החכמה והדעת ואין כאן מקום זה. [חכמה ויראת שמים] ודבר זה אמרו במקומות הרבה (סנהדרין ל"ח ב) מה לך אצל אגדות כלך אצל נגעים ואהלות, שדבר זה מורה כי סדר טהרות הם דברים עמוקים, שהטוהרה הוא דבר נבדל ואינו עניין גשמי, והטוהרה היא דבוק בו יתברך לגמרי, ולכך נקרא הידיעה בזה בפרט הוא שקנה מדרגת הדעת, לא מי שקנה הידיעה בדבר שהוא במדרגה למטה מזה. ובזה תדע כי אלו ב' דברים, שהם החכמה והדעת, גם כן דרך הראשון, כי הדעת יותר שכלי. ודבר זה ידוע למי שמבין דברים אלו. והנה הכתוב עולה מלמטה למעלה עד השניים האחרונים, הם החכמה והדעת, שניהם חכמה מופשטת ועל סדר זה מיוסדים שיתא סדרי שדברו בכל חלקי המציאות. ואמר אף כי יש בידו כל החכמות, אין החכמות בעצמם הם עיקר בהשארות וקיום הנפש, אף כי הם הכשר לקנות מדרגה יותר עליונה, מכל מקום אין זה עצם הקיום הנצחי בעצמו, כי עצם הקיום הוא השם יתברך בלבד, אשר הוא נותן המציאות לכל על ידי הדבקות בו יתברך. וזה שאמר שהוא משל למי שאמר לשלוחו העלה לי חיטים לעליה לתת אותם באוצר, והעלה לו, ואמר לו אם ערבת שם קב חומטין אשר הוא המעמיד ומקיים את התבואה מוטב ואם לאו מוטב שלא העלית. וכך מי שאין בו יראת שמים, שעל ידו הוא הקיום בו יתברך ולא האהבה כאשר דבר זה ידוע למשכילים. כי מי שיש בו יראת שמים הוא דבק לגמרי בו, ולא כן האהבה אף כי הוא הדבוק בו יתברך אין מחשיב עצמו כאלו אין לו מציאות, רק שהוא מתחבר אליו כמו שני אוהבים שמתחברים זה לזה. אבל היראה, מפני שהירא מאחר אין מחשיב עצמו לכלום ומבטל מציאותו אצל אחר, וכאשר הוא מבטל מציאותו אצל השם יתברך נמצא שאין לו מציאות מצד עצמו, רק מה שיש לו מן השם יתברך, וזהו קיומו בוודאי, כי אין לנמצאים שום קיום אם לא בו יתברך. [חכמה בלי יראת שמים] ואין להאריך כאן בזה. |
ואמר עוד שם:
אמר רב כהנא: מי שיש בו חכמה ואין בו יראת שמים למה הוא דומה? לגזבר שנמסרו בידו מפתחות הפנימיות, ולא נמסרו בידו מפתחות החיצונות. |
|
ביאור זה כי מי שאין בו יראת שמים הרי הוא נפרד ונבדל מן השם יתברך, ואחר שהוא נפרד ונבדל מאתו מה מדרגה עליונה פנימית יקנה, שהחכמה יקנה על ידה מדרגה עליונה פנימית ואחר שיש לו ריחוק ממנו יתברך מה יקנה, ולכך מדמה אותו למי שיש בידו מפתחות הפנימיות ואין בידו מפתחות החיצונות, כי כאשר אין בו יראת שמים הרי הוא מתרחק מן השם יתברך לגמרי ואין לו התחלה לכנוס ואם כן למה יקנה מדרגה פנימית שקונה האדם על ידי החכמה. מכריז רבי ינאי חבל על דלית ליה ביתא ותרעא לביתא עביד. פירוש כי יראת שמים עושה לו בית אצל השם יתברך, שעל ידי יראה הוא עם השם יתברך ושם ביתו ומשכנו, כי השם יתברך הוא מקום ובית לכל הנמצאים אשר הם דבקים בו יתברך, וכאשר אין לו בית דירה כלל, אחר שהוא יתברך מקום הכל, והוא עושה שער לבית. וזהו החכמה שנקרא שער, שעל ידי החכמה מתעלה האדם אל מקומו ומדרגתו אשר יש לו אצל השם יתברך אשר הוא ביתו. לכך הוא דומה למי שאין לו בית, ועושה לו שער, שהוא הכשר הבית כי למה לו ההכשר אחר שעיקר הבית אין לו. הרי ביארו בחכמתם שהחכמה הוא הכשר בלבד ואין קונה בזה הנצחיות בעצמו, אבל המציאות הנצחי הוא ביראת שמים וכדכתיב יראת ה' היא אוצרו שעל ידי יראת שמים הוא דבק בו יתברך, וזהו אמיתת דעת התורה ואין צריך ביאור יותר: |
