|
תוכן הפרק:
[התורה מגינה על האדם] [ביאור הגמרא בסוטה כ,א] |
|
[התורה מגינה על האדם] |
אם יש לה זכות תולה לה וכו',
|
|
פירוש: אם יש זכות לסוטה.
ובגמרא: |
זכות דמאי?
אילימא זכות התורה, הא אינה מְצֻוָּה ועושה; ואי זכות דמצווה, מי מגנא כולי האי? והתניא את זו דרש רבי מנחם בר' יוסי: כי נר מצווה ותורה אור. תלה הכתוב את המצווה בנר, ואת התורה באור, לומר לך, מה נר אינו מגין אלא לפי שעה, אף מצווה כן. ומה אור מגין לעולם, אף תורה מגינה לעולם. ואמר "בהתהלכך תנחה אותך - בעולם הזה; בשכבך תשמור עליך - זו מיתה; והקיצות היא תשיחך - זה לעולם הבא. משל למהלך בדרך באישון לילה ואפילה, ומתיירא מן הקוצים ומן הברקנים ומן הפחתים ומן הליסטים ומן חיה רעה, ואינו יודע באיזה דרך הוא מהלך. נזדמנה לו אבוקה - ניצול מן הקוצים ומן הברקנים, ועדיין הוא מתיירא מחיה רעה ומליסטים. כיון שעלה עמוד השחר - ניצול מחיה רעה ומליסטים, ועדיין אינו יודע באיזה דרך הוא מהלך. כיון שהגיע לפרשת דרכים - ניצול מכולם. דבר אחר: עבירה מכבה מצווה, ואין עבירה מכבה תורה, שנאמר: מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה. אמר רב יוסף: מצווה בעידנא דעסיק בה מגנא ומצלא, בעידנא דלא עסיק בה - אגוני מגנא, אצולי לא מצלא. תורה - בין בעידנא דעסיק בה, בין בעידנא דלא עסיק בה - מגנא ומצלא. אמר ליה רבא: דואג ואחיתופל מי לא הוו עסקי בתורה, אמאי לא הגינה עלייהו? אלא אמר רבא: תורה בעידנא דעסיק בה מגנא ומצלא, בעידנא דלא עסיק בה - אגוני מגנא, ואצולי לא מצלי. מצווה - בין בעידנא דעסיק בה בין בעידנא דלא עסיק בה, אגוני מגנא ואצולי לא מצלי. הגיע לפרשת דרכים. מאי פרשת דרכים? רב חסדא אמר: זה תלמיד חכם ויום המיתה. רב נחמן אמר: זה תלמיד חכם ויראת חטא. מר זוטרא אמר: זה תלמיד חכם דמסיק שמעתתא אליבא דהלכתא. אמר רב יוסף: דרש רבי מנחם בר יוסי להאי קרא לא רדפו בתר דוד, דכתיב לאמר: אלוהים עזבו רדפו ותפשוהו, כי אין מציל. מאי דרוש? ולא יראה בך ערוות דבר ושב מאחריך, ולא הוו ידעי דעבירה מכבה מצווה, ואין עבירה מכבה תורה. |
|
עד כאן.
[ביאור הגמרא בסוטה כ,א] וידוע שכל דבר שהוא בגוף הוא בזמן, וכל דבר שאינו בגוף אינו תחת הזמן, ולכך אמר שהמצווה לפי שעה, דהוא הזמן שהאור אלוהי שהוא במצווה הוא נתלה בגוף, כמו האור שהוא בנר הנתלה בגוף שהוא השמן והפתילה והוא לזמן, אבל התורה היא מיוחדת לאור, שאין אור גשמי שאין בו דבר ממש, וכך התורה היא שכל נבדל, ולפיכך התורה מגינה לעולם, שהרי הדבר הנבדל מן הגשמי אינו נתלה בזמן. ואמר בהתהלכך תנחה אותך, פירוש כי יש דבר בא על האדם בעולם מן הפורענות ואין צריך אל זה הצלה גמורה, רק להזהיר אותו שלא ילך לשם, ולהראות לו הדרך אשר ילך בו שלא יהיה ניזוק. ומדבר זה מצלת אותו המצווה, שנקראת אבוקה, מטעם אשר התבאר למעלה, ולכך אמר נזדמנה לו אבוקה ניצול מן הקוצים והברקנים. ויש דבר שבא על האדם בכוח, ורודף אחריו ביותר, כמו הליסטים וחיה רעה שרודפים אחרי האדם, ומדבר זה אין המצווה מגינה עליו, אבל התורה שנקראת אור מגינה עליו, וזה שאמר עלה עמוד השחר ניצול מן הליסטים ומן חיה רעה, כי העמוד השחר הוא אור גמור, והתורה שהיא אור גמור נקרא עמוד השחר. ומה שאמר ואינו יודע באיזה דרך מהלך, פירוש שאינו עומד על המדרגה האחרונה שהיא נוכח השם יתברך, אבל הוא נוטה ממנה, וזה שאמר שאינו יודע באיזה דרך מהלך, כלומר שאינו על דרך שהוא נוכח השם לגמרי. ויראה עוד כי ההפסד שיגיע לאדם יש במקרה ויש שאינו במקרה: היזק שהוא במקרה, כמו האדם שעובר בגשר ונפחת הגשר וכיוצא בזה, דבר זה הוא במקרה, שאילו לא הלך לשם לא נעשה זה. והמצווה מצלת אותו שלא יבוא לשם. ומדמה זה לקוצים וברקנים, שאלמלא לא הלך לא קרה לו. ודבר שהוא במקרה אינו מזיק כמו דבר שאינו במקרה. ואשר הוא במקרה, המצווה מגינה, והיזק שאינו במקרה, כמו שיבואו חולאים על האדם לפי טבעו, שדבר זה אינו תולה במקרה, ודבר זה נקרא ליסטים וחיה רעה, כי דבר שאינו במקרה רודף אחר האדם יותר כמו חיה וליסטים, ודבר זה בודאי הוא יותר היזק, לכך אין המצווה מגינה, רק התורה מגינה על זה. וזה שאמר עלה עמוד השחר ניצול מליסטים וחיה רעה. וקאמר דבר אחר עבירה מכבה מצווה ואין עבירה מכבה תורה, פירוש כל עבירה הוא מצד הגוף שעל ידו באה העבירה, ולכך מבטלת העבירה המצווה שעושה בגוף, אבל אין העבירה שהיא מעשה הגוף מכבה ומקלקלת למוד התורה, שהוא השכל, שהוא למעלה ואין הגוף מגיע עד שם. ומקשה מרישא, דקתני שהמצווה מגינה לפי שעה, ומשמע רק בשעת מעשה המצווה מגינה, ומתרץ רב יוסף מצווה בעידנא דעסיק בה מגנא. פירוש: במקום שאין צריך רק הגנה. כי בעידנא דעסיק במצווה, שהיה פּועֵל פּעַל אלוהי ראוי להגנה והצלה, אבל בעידנא דלא עסיק בה, הגנה הוא דמגינה, אבל אינה מצלת, מטעם אשר התבאר למעלה, כי המצווה כיון שהיא בגוף היא לזמן. והא דאמר שהמצווה היא לפי שעה, לעניין הצלה קאמר, והתורה כיון שאינה גשמית היא מצלת לעולם. ורבא מוקי לה דתורה בעידנא דעסיק בה מצילה ומגינה, ובעידנא דלא עסיק בה, כיון שפנה דעתו מן התורה השכלית אגוני מגנא אבל לא אצולי, ומצווה בין בעידנא דעסיק בה ובין בעידנא דלא עסיק בה אגוני היא דמגינה אבל אינה מצלת. והא דאמר שהמצווה אינה אלא לפי שעה, מפני שאינה עושה המצווה רק הגנה, ואפשר שיבוא פורענות גמור עליו אחר כך, דבר זה נקרא לפי שעה אחר שאינה מצלת לגמרי. וקאמר הגיע לפרשת דרכים וכו' פירוש פרשת דרכים נקרא המדרגה המיוחדת שאין לה הסרה ונטייה כלל מן השם יתברך, ובשביל כך נקרא פרשת דרכים רצה לומר הדרך המיוחד והנבדל משאר דרכים אשר בו יגיע למחוז חפצו ושוב לא יטה ימין ושמאל. ופירש רב חסדא זה תלמיד חכם ויום המיתה כאשר האדם בגופו החומרי אינו עומד במדרגה המיוחדת האחרונה, והוא נוטה מן השם יתברך כיון שהוא עם גופו החומרי. אבל ביום המיתה, בהסתלק הגוף, אז נפשו עומדת על המדרגה המיוחדת שהיא נוכח ה' לגמרי, וזהו פרשת דרכים. ולרב נחמן פרשת דרכים זה תלמיד חכם ויראת חטא, כי אף שיש בו חכמה ומצוות, צריך שיהיה זה עם השם יתברך וזהו נקרא פרשת דרכים, והוא הדרך המיוחד שהוא נוכח ה', וזהו יראת שמים שהוא עם השם יתברך לגמרי מבלי נטייה ממנו, לכך נקרא פרשת דרכים יראת שמים. ולמר זוטרא פרשת דרכים דמסיק שמעתתא אליבא דהלכתא שהוא הדרך אשר הוא נוכח ה', כי ההלכה היא דרך הישר ודרך האמת, אבל אם אינו מסיק שמעתתא אליבא דהלכתא, אף על גב שגם הוא תורה אין זה מדרגה אחרונה המיוחדת רק כאשר מסיק שמעתתא אליבא דהלכתא. ולפי דברי הכל נקרא פרשת דרכים המדרגה שהיא נוכח ה' מבלי נטייה ימין ושמאל. והתבאר בזה איך התורה היא המורה הדרך להביא את האדם לחיי עולם הבא, כי התורה היא המצרף את האדם להוציאו מן הטבע, ומורה לו דרך הנבדל שהוא נוכח ה' להתדבק בו יתברך. ובפרט מי ששונה הלכות, הם הפסקים והדינים שהם הלכה, כי מעלת התורה היא היושר באמת, וההלכה היא הדרך הישר בתורה, ולכך היא מוליכה את האדם בדרך היושר נכחו להתדבק בו יתברך, לא שאר חכמות, ואלו דברים עמוקים מאוד. ודי בזה למי שמבין דברים אלו על אמיתתם: |
