|
תוכן הפרק:
[זמן מתן תורה] [בריאת העולם והמאורעות העיקריים לא קרו בזמן מקרי] [מדוע ניתנה התורה בזמן שניתנה?] [מתן תורה בחודש השלישי] [ספירת העומר] [היצר הרע] |
|
[זמן מתן תורה] |
לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים.
זמן היה לאדם הראשון שנכנס לגן עדן שנאמר: ויניחהו בגן, וזמן היה לו שיצא משם שנאמר: ויגרשהו מגן עדן. זמן היה לנח לבוא אל התיבה שנאמר: בא אתה וגו' אל התיבה, וזמן היה לו שיצא משם שנאמר: צא אתה וגו'. זמן היה לאברהם שיהיה נמול שנאמר: ואתה את בריתי תשמור, וזמן היה לבניו שימולו בשני מקומות: אחת במצרים ואחת במדבר, שנאמר: כי מולים היו כל העם היוצאים. ועת לכל חפץ זמן היה שתינתן תורה לישראל. אמר רבי ברכיה: זמן היה לאותו חפץ שהוא נתן למעלה מן השמים, שתינתן למטה מן השמים ואיזה זה? תורה, שנאמר: וידבר אלוהים את כל הדברים האלה לאמר. |
|
עד כאן.
[בריאת העולם והמאורעות העיקריים לא קרו בזמן מקרי] וכן דבר שהוא שלמות העולם, והוא כמו צורה לעולם, כמו שהתבאר כי התורה צורה אל העולם, אי אפשר שתהיה במקרה קרה. ודבר זה באו חכמים לגלות ואמרו לכל זמן וגו', כלומר כאשר נכנס האדם לגן עדן, שזהו תכלית שלמות האדם, אל תאמר כי היה העניין הזה במקרה דבר שהוא עיקר העולם, שדבר זה לא יתכן. שאילו היה במקרה, אין זמן מיוחד לו, אבל לא היה הדבר כך, רק היה בזמן מיוחד שלא היה הדבר במקרה. ולא בלבד כניסתו לגן עדן שלא היה במקרה, שזהו היה שלמות העולם ולא שייך זה במקרה, רק אף יציאתו משם לא היה במקרה, שלא תאמר כי בשביל שחטא האדם במקרה גורש מגן עדן, שדבר זה אינו גם כן. שמאחר שעל ידי שחטא האדם היה בעולם דבר חדש שהגיע המיתה לבני אדם, ודבר זה לא יתכן שיהיה במקרה כמו שהתבאר, ולכך אף היציאה מגן עדן לא היה במקרה רק מוכן היה האדם לחטוא. וכן מה שבא המבול והגיע הפסד לעולם בכללו, אין לומר שהיה במקרה ולא היה זמן לדבר זה, שדבר זה אינו, שכשם שאי אפשר שיהיה הוויית העולם במקרה כי אם בסדר מסודר, כן הפסד העולם אי אפשר במקרה. וזה שאמר זמן היה שיכנס נח אל התיבה ויבוא המבול לעולם כי אף שבודאי המבול היה בשביל החטא מכל מקום היה הכנה לנבראים שיחטאו ויקבלו הפסד, לכך היה זמן לדבר הזה ולא היה במקרה. וכן זמן היה לנח שיצא מן התיבה, ולא תאמר כי כאשר גמר העונש יצא מן התיבה, דבר זה אינו כי יציאתו מן התיבה הוא קיום העולם וישוב שלו ואין ראוי שיהיה ישוב העולם במקרה. וכן המילה שנתנה לאברהם כאילו היה בריאה אחרת ממה שהיה קודם, כי קודם זה היה האדם בעל עורלה ואחר כך נמול, אל תאמר שהיה זה במקרה, בשביל שאברהם היה אוהבו של השם יתברך לכך נתנה לו המילה. כי דבר זה אינו, כי אף בודאי שאברהם היה אוהב השם יתברך, מכל מקום מוכן היה הזמן אל בני אדם שיקבלו המילה באותו זמן, ולא יהיו הבריות עוד ערלים כמו שהיו עד אברהם. ודבר זה גם כן כמו בריאה אחרת, ולכך אמר שזמן היה שנתנה המילה לאברהם ולא קודם ולא אחר כך. וכן בניו היה זמן להם שיקבלו המילה ולא היה הדבר במקרה קרה. וכן התורה כאשר ניתנה לעולם, הנה זה סדר חדש שלא היה עד עתה, אין ראוי שתהיה התורה, שהיא צורת כל הנבראים, במקרה, שדבר זה התבאר פעמים הרבה כי התורה היא צורת כל הנבראים, ולפיכך עת מיוחד היה לדבר זה שתינתן התורה לאדם: והבן מה שאמר לכל זמן ועת לכל חפץ, כי הדברים שהם גופניים, כמו כניסת אדם לגן עדן ויציאתו משם, וכן הפסד העולם וחורבן העולם והמילה שהם דברים גופניים, והגוף נופל תחת הזמן, שייך לומר לכל זמן. אבל דבר שהוא שכל בלבד, והוא קבלת התורה שהיא אינה דבר גופני, ודבר זה אינו תחת הזמן, על זה אמר עת לכל חפץ. כי העתה, שהוא המחבר העבר והעתיד אינו זמן, ורצה לומר כי הדבר שהוא מושכל שאינו נופל תחת הזמן, הוא נעשה בעתה. [מדוע ניתנה התורה בזמן שניתנה?] אך מה שנתנה בחדש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים ולא קודם, צריך לתת טעם לזה. אמנם הסיבה מבוארת גם כן למעלה, כי מפני שהתורה שכלית, ואינה תחת הזמן ראוי, לה השלישי, כי כבר אמרנו כי העתה שאינו זמן, הוא שייך דווקא לתורה, ומפני כי העתה הוא שלישי, כי העתה מְחַבֵּר הזמן, והוא שלישי, ולכך בחדש השלישי נתנה התורה, כי השלישי בשביל שהוא שלישי הוא כמו העתה שאינו זמן נחשב. לכך הוא שייך לתורה כדכתיב: ועת לכל חפץ. [מתן תורה בחודש השלישי] ודברים אלו עמוקים וברורים מאוד. כאשר תבין כי התורה מוכן לה השלישי כמו שהיה כל עניין התורה על ידי שלישי, כמו שדרש ההוא גלילאי כמו שהתבאר למעלה, ובשביל זה הובחר השלישי לתורה עיין שם. וכאשר יצאו ממצרים הזמן הזה תחילת מנין ישראל ואין זמן מוכן רק השלישי: אבל במדרש אמרו בדרך אחר. וזה אמרם במדרש (ילק"ש יתרו): |
בחדש השלישי.
ולמה בחדש השלישי ולא בחדש השני ולא בחדש הרביעי? אמר ר' הושעיא שנה לי ר' חייא הגדול: גיורת שפחה ומשוחררת לא יינשאו ולא יתארסו עד ג' חדשים, כך ישראל נקראו גרים שנאמר: כי גרים הייתם בארץ מצרים, שבויים היו שנאמר: והיו שובים לשוביהם. משוחררים היו שנאמר: אני ה' אלוהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים מהיות להם עבדים. אמר הקדוש ברוך הוא: אמתין להם ג' חודשים, ואחר כך אתן להם התורה. |
|
עד כאן.
מעניין זה משמע כי צריך ג' חדשים להרחיק ממה שהיו תחילה משועבדים תחת רשות מצרים, ולפי מדרגת ומעלת התורה אין ראוי שתינתן לישראל רק בהרחקה מן הזמן אשר היו משועבדים תחת רשות מצרים, כמו שאין ראוי שתינשא הגיורת לישראל רק בהרחקת שלושה חודשים. ואף כי נתן להם תורה תוך שלושה חודשים, והגיורת לא תתארס עד אחר ג' חדשים, דבר זה עניין אחר, כי תכף שהיה חודש השלישי נחשב שעברו ג' חודשים, דמקצת ככולו, וזה שייך דווקא כאשר יצאו ממצרים, שבחודש הראשון יצאו, ותכף שהיה חודש שני נקרא חודש שני, והחודש ג' נקרא חדש ג' דמקצת ככולו, אבל גבי גיורת דלא תלה מידי בחודש לא שייך לומר רק חודש שלם, ולא אמרינן מקצת ככולו. ואף על גב דהתם טעמא הוי משום הבחנה, דלא שייך הך טעמא בכאן, מכל מקום יש לומר כי מצינו שזמן ג' חודשים הוא מחולק לעצמו, ומותרת להינשא אחר ג' חודשים שהייתה שפחה וגויה. יהיה הטעם מה שיהיה, סוף סוף זמן ג' חודשים מחולק לעצמו, וכמו שמחולק השלושה לעצמו לעניין הבחנה, כך אצל ישראל זמן שלושה חודשים זמן מחולק לעצמו שיהיו נכנסים לרשות שכינה. כאשר היו ג' חודשים אחר שהיו תחת רשות מצרים ואין ראוי להם הדבקות בו יתברך עד ג' חודשים. כי הזמן הוא מדובק ומחובר, ועד ג' חדשים נחשב הזמן אחד, אבל יותר משלושה חודשים לא נחשב אחד רק מחולק לעצמו. והטעם כי כל דבר שהוא מחובר יש בו ראשון ואמצע וסוף, ולפיכך הזמן שהוא מחובר חיבור שלו הוא בשלושה, דהיינו ראש ואמצע וסוף, ולפיכך היה צריך ג' חודשים מיום שיצאו בו עד זה הזמן נחשב הזמן אחד מדובק, ואין ראוי שתינתן התורה רק בזמן שאין לו חיבור ודבוק אל זמן השעבוד שיהיו עתה דבקים בו יתברך. ודבר זה מבואר מאוד, הנה נתבאר לך הזמן אשר ראוי להינתן התורה. [ספירת העומר] ולפיכך צריך לספור עד החמישים ואין החמישים בכלל הספירה, כי אם היה גם כן בכלל הספירה, היה משותף עם התשע והארבעים, ודבר זה אינו, כי לא היה בכלל תשע וארבעים רק הוא נבדל לעצמו, כמו השכל שהוא נבדל. לכך היה הקרבת עומר בט"ז ניסן מן השעורין, שהשעורין הם גופניים כי הם מאכל בהמה, וקורבן זה ביום ראשון של ספירה כי הגוף הוא מוכן לקבל מדרגת השכל. וכמו שהתבאר לפני זה, כי אי אפשר לתורה רק שיהיה לה מקבל גשמי, ומעלת השכל שאי אפשר שלא יהיה בלא מקבל כלל רק צריך לו מקבל גשמי, ולכך היום הראשון מן חמישים יש כאן הקרבת העומר מן השעורים, שהוא מאכל חומרי כנגד נושא התורה שהוא התחילה לתורה, וביום חמישים שהוא עצרת, ואז הקרבת שתי הלחם מן החיטים, ומאכל חיטים הוא ראוי לאדם השכלי בפרט כמו שאמרו במסכת הוריות (י"ג ב) חמישה דברים יפים לתלמוד האוכל פת חיטין ואין צריך לומר חיטים עצמם. [היצר הרע] ובמסכת קידושין (ל' ב) |
ושמתם סם תם נמשלה תורה בסם חיים.
משל לאדם שהכה את בנו מכה גדולה, ומניח רטיה על גבה. ואמר לו: בני, כל זמן שרטייה זו על גבי המכה, אכול מה שהנאתך ורחוץ בין בחמין ובין בצונן. ואם אתה מעבירה הרי היא מעלה נומי. כך אמר הקדוש ברוך הוא: בני, בראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין. כל זמן שאתם עוסקים בתורה, אין אתם נמסרים ביד יצר הרע, שנאמר: הלא אם תטיב שאת. ואם אין אתם עוסקים בתורה אתם נמסרים בידו. |
|
עד כאן.
ופירוש זה, כי לא יכול יצר הרע לשלוט על התורה שהוא סדר הנמצאים אשר הם נבראים עליו, ולפיכך התורה היא תבלין ליצר הרע שאינו יכול למשול על האדם ולהוציא את האדם עד שיצא האדם חוץ מן הסדר אשר ראוי שזה אינו יכול, ומפני זה מעלת התורה שאין יצר הרע שולט עם התורה, ואם לא הייתה התורה שהיא רטייה ליצר הרע שלא יוכל להוציא את האדם חוץ מן הסדר, לא היה נברא היצר הרע שלא היה יכול האדם לעמוד נגדו. אבל התורה היא שמירה מן יצר הרע, ולכך ביום מתן תורה היו מביאים שני הלחם שהיו של חמץ, כי היצר הרע הוא שאור שבעיסה, ומצד התורה נמצא יצר הרע, ואם לא כן לא היה נמצא מפני שאין יכול לעמוד נגדו. עוד מורה זה כי אין צריך להרחיק אותו עם התורה, ולכך המצווה להקריב החמץ ביום מתן תורה. ועוד רמז בזה מה שאמרו כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו כדאיתא במס' סוכה (נ"ב א) ולכך ראוי שיהיו שני לחמי תודה בעצרת חמץ וזהו עיקר הטעם, אך צריך אל הבנתה חכמה ועומק מאוד בעניין זה, ולא כמו שאר קורבנות שאסור להקריב חמץ אל המזבח כי היצר הרע מרוחק מן עבודת השם יתברך, אבל ביום מתן תורה, שהתורה שומרת מן יצר הרע עד שאינו מושל באדם אין הרחקה אליו, ולפיכך היו מביאין שתי הלחם של חמץ בעצרת דווקא. וקצת רמזנו למעלה כי משה השיב למלאכים כי מפני הקנאה והשנאה שיש בתחתונים ולכך ראוי להם התורה כמו שמבואר למעלה, לכך היו שתי הלחם של חמץ, כי דבר זה הוא הגורם שיבוא התורה לתחתונים. אמנם יש עוד טעם למה שהיו שתי הלחם חמץ, רמזוהו חכמים (בפרק ב' דביצה) (פסחים ס"ח ב) |
הכל מודים בעצרת דבעינן לכם שהוא יום שנתן תורה לישראל,
|
|
וזה, כי היום הזה התחתונים הם עיקר במה שירד השם יתברך עם כל העליונים לתחתונים לתת תורה לתחתונים, והנה שאר הימים התחתונים פונים אל העליונים כמו שראוי, ויום הזה היו פונים העליונים לתחתונים, כדכתיב: (שמות י"ט) וירד ה' על הר סיני, ולפיכך ביום הזה נבחר החמץ שהאדם שבו החמץ עיקר ביום הזה.
והיו שתים, ועימהם שני כבשי עצרת וזבח שלמים, מפני כי יום הזה הקדוש ברוך הוא היה פונה אל עולם הזה, ולא נמצא בכל הקורבנות שלמי צבור כי אם בעצרת, וזה מפני כי יום הזה יש שלום וחיבור לעליונים עם התחתונים, ויש אכילה למזבח וזהו לגבוה, ואכילה לאדם כי ביום הזה בעינן לכם, ופירושים הראשונים ברורים. וצריך לספור יום אחר יום, כי כל יום ויום הוא קירוב יותר, וכאשר יצאו ממצרים ביום ט"ו וקנו מדרגתם, ולא היה להם מעלת השכל שהיא התורה, ולכך מיד למחרת היה התחילה להגיע אל מדרגת התורה שהוא שכל לגמרי, וכל יום קירוב יותר עד יום חמישים. והנה היום שנתנה תורה אין לאחר ולא להקדים. ומכל מקום גם הטעם הראשון צריך לומר כי כך מוכח מן הכתוב, שהרי אמר בחדש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים, תלה זמן הנתינה בחודש השלישי, מוכח בפירוש שגם נתינת התורה תלוי בחודש שלישי כמו שאמרנו למעלה. |
