|
תוכן הפרק:
[נעשה ונשמע] [בשעה שהקדימו נעשה לנשמע באו ששים רבוא מלאכים] |
|
[נעשה ונשמע] |
ויענו כל העם יחדיו ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה
|
| ובפרשת משפטים: |
ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע.
|
| בפרק ר' עקיבא (שבת פ"ח): |
דרש ר' סימאי:
בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע באו שישים ריבוא של מלאכי השרת, וכל אחד ואחד קשרו לו שני כתרים אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע. וכיון שחטאו ישראל, ירדו מאה ועשרים ריבוא של מלאכי חבלה ופרקום, שנאמר: ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב. אמר רב חמא בר חנינא: בחורב טענו ובחורב פרקו דכתיב ויתנצלו את עדים. אמר ר' יוחנן: וכלן זכה משה ונטלן. דסמיך ליה ומשה ייקח את האהל וגו'. ועתיד הקדוש ברוך הוא להחזירן לנו, שנאמר: ופדויי ה' ישובון ובאו ציון ברנה ושמחת עולם על ראשם וגו'. אמר רבי אלעזר: בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע יצאה בת קול ואמר מי גלה לבני רז זה שמלאכי השרת משתמשין בו דכתיב ברכו ה' מלאכיו גיבורי כוח עושי דברו לשמוע בקול דברו ברישא עושי והדר לשמוע. אמר רבי חמא ב"ר חנינא: מאי דכתיב כתפוח בעצי היער, למה נמשלו ישראל לתפוח? לומר לך, מה תפוח פריו קודם לעליו אף ישראל הקדימו נעשה לנשמע. ההוא מינא דחזיא לרבא דקא מעיין בשמעתא ויתיב אצבעתא דידיה תותי כרעא וקא מייץ בהו וקא מבען אצבעתא דמא אמר ליה: עמא פזיזא דקדמיתא פומא לאודנייכו אכתי בפחזותא קיימיתו? ברישא איבעי לכו למשמע. אי מציתו קבליתו, ואי לא לא קבליתו. אמר ליה: אנן דסגינן בשלמותא, כתיב בן תומת ישרים תנחם. הנך אנשי דסגיין בעלילותא, כתיב בהו וסלף בוגדים ישדם. |
|
עד כאן.
פירוש דבר זה, כי המעשה הוא שעושה מה שגוזר עליו השם יתברך שיעשה, ודבר שהוא מצד השם יתברך הוא קודם מן השמיעה אשר הוא השכל שהוא מצד המקבל, ולכן המלאכים מקדימים נעשה לנשמע. וכן ישראל, מפני כי גזרת השם יתברך על ישראל לעשות מצוותיו, וישראל נבראו על דבר זה לעשות גזרת השם יתברך, אשר הוא גוזר עליהם, כמו המלאכים שהם נבראו לעשות שליחות בוראם, ולפיכך מקדימים נעשה לנשמע דבר שהוא מצד העילה. כלל הדבר, מה שהוא מחויב ומוכרח הוא קודם לדבר שאינו מחויב ומוכרח. ולכך קודם העשייה, לפי שהעשייה היא גזרה מן העילה מוכרחת, ואילו השמיעה שהיא מצד המקבל, היא אפשרית. ולכך מקדימים המלאכים נעשה לנשמע. וכן ישראל גזרת השם יתברך עליהם מוכרחת, ולכך מקדימין נעשה לנשמע. ויש לך להבין דבר זה: ועוד יש לך לדעת, כי מה שהיו מקדימים ישראל נעשה לנשמע, דבר זה בוודאי כי אצל האדם מן הידיעה שיודע שדבר זה טוב לו לעשות נמשך המעשה. ואם לא היה יודע שטוב לו לעשות אינו עושה. ולא כן ישראל במה שהם עובדים השם יתברך, עיקר עצם שלהם מה שנבראים עליו הוא לעבוד השם יתברך במעשה, והידיעה בפעולה זאת נמשך אחר המעשה. אבל אצל כל האדם, המעשה נמשך אחר הידיעה, מפני שמן הידיעה בא המעשה, ואם לא ידע אין כאן פעולה. ולפיכך צריך להקדים השמיעה אל הידיעה. ואצל ישראל שהם נבראים לעבוד את בוראם, הרי בבריאתם הוא המעשה, והידיעה לפועל הזה נמשך אחר המעשה שיש לו לעשות. ודבר זה משתמשים בו המלאכים. שכל אחד ואחד הוא נברא על דבר שהוא פעולתו, שאינו כמו האדם שהוא בעל בחירי, ולא יתכן עליו לומר שהוא נברא על פועל זה, שהרי בחיריי הוא לעשות איזה פועל שירצה הן לטוב הן לרע, ודבר זה אינו במלאכים רק הם נבראים על פעולתם, ולפיכך בריאתם הוא הפועל והידיעה בפועל שלהם נמשך אחר העשייה. ולפיכך כתיב קודם ברכו ה' מלאכיו גיבורי כוח עושי דברו, ואחר כך כתיב לשמוע בקול דברו, שזה מורה כי הפועל קודם להם מן השמיעה. וכל זה כמו שאמרנו, כי נבראו המלאכים כל אחד על פעולתו המיוחדת, ובבריאה עצמו נמצא מהם המעשה והידיעה נמשך אחר המעשה. וזהו שאמרו שם שנמשלו ישראל לתפוח וכו' הן הן הדברים אשר אמרנו לך למעלה. כי קודם הוא המעשה, כי על זה נבראו. ודבר שעליו נבראו בודאי קודם. ולפיכך נמשלו לתפוח אשר העיקר קודם, ואחר זה נמשכו העלין שהם אינם עיקר רק טפלים. ובשאר האילנות העלים קודמים. וזה מפני כי העלין קלים ליציאה, והפרי אינו קל להוציא, ולפיכך העלין קודמים. אבל התפוח יש בו כוח הוצאה ביותר, ולכך מוציא פריו קודם, כמו שראוי אל דבר שהוא קודם, ואחר כך הטפל שהם עליו, שהם שומרי הפרי. ודבר זה ראוי להבין. ודבר זה נרמז במה שאמר הכתוב (שיר השירים ח') תחת התפוח עוררתיך שמה חבלתך אמך שם חבלה ילדתך. וכבר התבאר דבר זה בחיבור גבורת ה' בביאור רחב. ועוררתי אותך עליו, כי תראה כי כל דברי חכמים מעידים זה על זה כי ישראל נבראים לעבוד את בוראם ולכך הם מקדימים נעשה לנשמע. שדבר שהוא עיקר אשר הם נבראים עליו הוא קודם לדבר שאינו עיקר הוא ההשכלה. שעיקר הוא המעשה שחפץ השם יתברך במעשה, ועל זה נבראו. ומפני שהיה המין סובר כי אין דבר זה ראוי לפי הסדר, כי ראוי לפי הסדר שישמע האדם דבר קודם ואחר כך ידע לעשות, והם הקדימו נעשה לנשמע, היה אומר שדבר זה מפני פחזות שלהם, שאינם מסודרים בפעולתם. והשיב לו רבא, כי הדבר הוא הפך כמו שחשב. כי דרכיהם בעלילות דברים יוצאים מן הסדר, אבל ישראל הולכים לפי תומם, וכל תם אין פעולתו יוצא מן הסדר הראוי, כי לפי הסדר הראוי ראוי שיוקדם העשייה כי על זה נברא האדם, הנה הדברים האלו כולם הולכים אל מקום אחד וממקום קדוש אחד יצאו: [בשעה שהקדימו נעשה לנשמע באו ששים רבוא מלאכים] כוח האחד הוויית הנפש שהוא פועל המעשה והשני הוא השכל. וכאשר השכל הוא מוטבע בגוף, אין אחד בן חורין כלל. אם הנפש מפני כי מושל עליו השכל ומנהיגו כפי דעתו ושכלו הרי אינו בן חורין. וכן אין השכל בן חורין שהוא מוטבע בגוף ואין זה בן חורין. וכאשר הקדימו נעשה לנשמע, הרי אמרו נעשה מיד בלי הנהגת השכל אם יעשה. וכן אין השכל מעתה מוטבע בחומרי, שכיון שהנפש היה בשלמות ולא היה צריך להנהגת השכל, כל שכן השכל שהוא יותר במעלה. ולפיכך שניהם הם מלכים, שאין צריך זה לזה, ולפיכך ירדו ק"כ ריבוא של מלאכי שרת וקשרו שני כתרים לכל אחד ואחד. ודווקא ק"כ ריבוא של מלאכי שרת, כי במה שהיה מנין ישראל שישים ריבוא אי אפשר בפחות, ולכן צריך לומר שהיה לכל אחד ואחד מישראל מעלה בפני עצמו שלא היו שווים במעלתם. ולכך ק"כ ריבוא של מלאכי שרת, שאין מלאך אחד עושה שתי שליחות ולכן היה לכל אחד ואחד שני מלאכים, וקשרו להם הכתר הזה בראשם. ודבר זה מורה על שאינם מוטבעים בחומר רק הם בני חורין כמו שהתבאר. וכאשר חטאו ולא היו ראויים אל הכתרים האלו, שאין בכתר הזה חטא, כי החוטא הוא משועבד אל חומרו ויצרו ואינו מלך, שאילו היה מלך היה מושל על יצרו. ולכך משעת החטא לא היו ראויים אל הכתר, ולפיכך נסתלק מהם ונטלם משה. כי מתחילה היה הכתר לכל אחד ואחד, וכאשר לא היו ראויים שיהיה להם מדרגה זאת, ראויה מדרגה זאת למי שהוא נחשב כמו כלל ישראל וזהו משה. ודבר זה מורגל בפי חכמינו, כי משה עומד נגד כל ישראל, ופירשנו אותו בחיבור גור אריה בפרשת יתרו. והעיקר הוא כי מה שהיה משה במדרגתו נבדל, כמו הצורה שהיה משלים כל ישראל, וכמו שהתבאר למעלה, כי נחשב משה כמו צורה אל כלל ישראל, ולפיכך אי אפשר לומר רק שהיה משה שקול נגד הכלל כולו. ודבר זה מבואר מאוד למי שיש בו חכמה. ומפני זה היה נוטל משה כולם. ודי בזה במקום הזה באלו דברים. |
