|
תוכן הפרק:
[ההבדל שבין התורה והדברות] [האותיות שניתנה בהן התורה] [עשרת הדיברות בדיבור אחד] |
|
[ההבדל שבין התורה והדברות] |
כל הדברים בדיבור אחד נאמרו, מה שאי אפשר לבשר ודם לומר כך,
שנאמר: וידבר אלוהים וגו' אם כן מה תלמוד לומר אנכי ולא יהיה לך שאמר הקדוש ברוך, הוא עשרת הדיברות וחזר ופרשן דיבור ודיבור בפני עצמו. שומע אני אף כל דיברות שבתורה נאמרו כולם בדיבור אחד? תלמוד לומר: את כל הדברים האלה. הדברים האלה נאמרו בדיבור אחד, ושאר דיברות דיבור ודיבור בפני עצמו, לאמר שהיו אומרים על הן הן ועל לאו לאו. דברי רבי ישמעאל. רבי עקיבא אומר על הן הן ועל לאו הן. |
|
עד כאן.
ביאור דבר זה, כי אלו עשרת הדיברות ראויים היו שיהיו נאמרים בדיבור אחד, וזה כי התורה היא סדר העולם וכל סדר מקשר דבר עם דבר עד שהכל נעשה אחד. [האותיות שניתנה בהן התורה] |
אלו כ"ב אותיות שבהן נתנה כל התורה,
כולם הן חקוקין בעט שלהבת על כתר נורא של הקדוש ברוך הוא, ובשעה שבקש לברא את העולם ירדו ועמדו לפני הקדוש ברוך הוא, זה אומר לפניו: בי תברא את העולם. וזה אומר לפניו: בי תברא העולם. בתחילה נכנס תי"ו ואמר לפניו: ריבונו של עולם, רצונך שתברא בי העולם, שבי אתה עתיד ליתן תורה לישראל שנאמר: תורה ציווה לנו משה השיב הקדוש ברוך הוא ואמר: לאו, מפני שאני עתיד לעשות בך רושם על מצחות האנשים שנאמר: והתווית תיו וגו' מיד יצא תי"ו מלפניו בפחי נפש. ואחר כך נכנס שי"ן וכן כל אות ואות. ואחרי כולם נכנס בית ואמר לפניו: ריבונו של עולם רצונך שתברא בי העולם שבי אומרים ברוך ה' יום יום השיב הקדוש ברוך הוא: הן, ברוך הבא בשם ה' מיד קבל הקדוש ברוך הוא וברא העולם בבי"ת שנאמר: בראשית ברא. ואל"ף כיון שראה שהקב"ה קבל לברוא העולם בבי"ת עמד לו לצד אחד ושתק עד שקרא לו הקדוש ברוך הוא ואמר לו: לאל"ף מפני מה אתה שותק ואין אתה אומר לי כלום? השיב אל"ף ואמר לפניו: ריבונו של עולם, מפני שאין בי כוח לומר לפניך כלום שכל אותיות מחושבין במניין מרובה, ואני במניין מועט ב' בשתים ג' בשלושה וכן כולם, ואני באחד, השיב הקדוש ברוך הוא ואמר לו: אל תתיירא שאתה ראש לכולם כמלך אתה אחד ואני אחד והתורה אחת שאני עתיד ליתן תורה בך לעמי ישראל, שנאמר: אנכי ה' אלוהיך. |
|
עד כאן.
ועוד יש במדרש (בראשית רבה פ"א) |
למה בבי"ת - שהוא לשון ברכה,
ולא באל"ף - שהוא לשון ארור. |
|
עד כאן.
והנה דברים אלו מגלים לך דברים גדולים, כי ראוי העולם שנברא בב' וזה כי הבי"ת בפרט הוא התחלת הריבוי שהרי האל"ף אין בו ריבוי ואילו הבי"ת הוא התחלת הריבוי, והוא ברכה ולפיכך מילת ברך כולם אותיות השניות שהם לשון ברכה הבי"ת באחדים, הכ"ף בעשיריות. הרי"ש במאות. שמן השני התחלת הריבוי שהוא ברכה, וארור התחלתו באל"ף כי האל"ף הוא אחד, ואין באחד ריבוי שהוא ברכה. וזה שאמר כי העולם נברא בבי"ת מפני שהוא לשון ברכה ולא נברא באל"ף שהוא לשון ארור, כי בריאת עולם הוא הריבוי שהוא מן השם יתברך, ראוי שיהיה נברא בבי"ת שהוא התחלת הריבוי והברכה, ולא באל"ף, שהבריאה היא הברכה בעולם, ואיך יהיה נברא באל"ף שאין בזה ברכה כלל רק סימן ארירה. אף כי שאר האותיות יש בהן ריבוי יותר, מכל מקום הב' הוא התחלת הריבוי, כאשר היה בתחילת בריאת העולם התחלת הריבוי. ולפיכך השיב כי אין לברוא העולם בתי"ו, אף שהתי"ו אי אפשר שלא יהיה בה דבר טוב, שכל האותיות אין ספק שהם משמשים לטוב, מכל מקום משמשים לרע גם כן, ואם כן יצא שכרן בהפסדן. ומה שאמר התי"ו יש בה לעתיד ליתן התורה שנאמר: תורה ציווה לנו משה, פירוש זה, כי התי"ו הוא תכלית כל האותיות והיא בסוף, ולכך אמר תורה ציווה לנו משה, כי משה עלה אל המדרגה האחרונה שהיא סוף כל המעלות והוריד לנו התורה, ולכך ראוי שיהיה התחלת בריאת העולם בתי"ו. ועם כל זה השיב לה השם יתברך, שוודאי יש לה תכלית שהוא טוב כמו בתורה שהגיע משה אל תכלית ההשגה אשר אפשר, ומכל מקום יש סוף ותכלית שאינו טוב כמו שהוא כאשר נגזר על האדם המיתה, ולכך נאמר והתווית תיו על מצחות האנשים וגו' לומר כי הגיע תכלית שלהם אל המיתה, ובריאת העולם שהוא הטוב בלי רע אין להתחיל בתי"ו שמורה על התכלית. אבל הב', מפני שהיא מורה בצד עצמה ברכה שהיא התחלת הריבוי, ואם הב' הוא משמש לרע, מכל מקום דבר זה עצם הב' שהיא אות שני, שהשני הוא התחלת הריבוי, והוא עצם הברכה. ואף כי הב' משמש גם כן לרע, אין זה רק במקרה, ואין מה שבמקרה מבטל מה שבעצם. ולפיכך אמר שבו ראוי לברוא העולם, שכל יום ויום אומרים ברוך ה' לעולם אמן, ולכך ברא והשביע ממנו העולם בשביל שהוא יתברך ברוך וממנו הברכה. ודבר זה התבאר בחיבור גבורת ה' בפירוש ההלל אצל השמים שמים לה' וגו'. והראב"ע הרבה דברים מאוד כנגד הדרש הזה, ואמר, |
כי יש דרש טוב לאחרים, וידריך בדרך תבונה את הנערים, כי יש עוף שאינו רואה ביום בנוגה, ובלילה רואה מפני שעיניו כהות, בדרש שהעולם נברא בבי"ת בעבור ברכה, ואם דבר כזה, הרי בוקה ומבולקה ואשיתה בתה, ובטלו הטוחנות בל ידעום.
|
|
ובודאי הראב"ע בל ידעום דברי החכמים הנאמנים כי דבריהם הם אמת בחכמה, הוא לא הבין דברי חכמה. כי דבר זה שהשיב הראב"ע מה שהשיב הקדוש ברוך הוא לתי"ו, כי האותיות כולם בוודאי משמשין לטוב ומשמשין לרע גם כן כמו שאמרנו, אבל הב' לא בלשון לבד קאמר, אלא שהב' היא ברכה בעצם, שהיא התחלת הריבוי כמו שהתבאר. ודרך זה החכם להשיב על דבר חכמים עם ריחוק שלו מדברי חכמים ודי בזה. והנה האל"ף שתק, ואמר לה הקדוש ברוך הוא למה אתה שותק? כאלו הדבר שאין בו ריבוי הוא גרוע, ודבר זה אינו, כי יש לאל"ף מעלה מצד האחדות. ולכך אמר הקדוש ברוך הוא אתה אחד ואני אחד והתורה הוא אחת. וזה כי כבר אמרנו כי התורה כמו סדר העולם, עד שהעולם אחד, ולפיכך התורה היא אחת, וראוי שתבוא התורה שהיא אחת מן השם יתברך אשר הוא אחד ולכך התחלת התורה באל"ף אנכי ה' אלוהיך וגו', כי התורה הפך העולם שהוא הריבוי והתורה היא סדר העולם וקשור העולם עד שהיא אחד מורה על מסדר שהוא אחד לכך בא מאתו סדר אחד, ולפיכך התחלת התורה באל"ף ובריאת העולם בב'. [עשרת הדיברות בדיבור אחד] ואל יקשה לך כי גם העולם ממסדר אחד, כמו התורה שהוא יתברך סדר את העולם ובראו, בודאי קושיא זו של כלום היא, כי הסדר בפני עצמו והבריאה בפני עצמה והתורה היא סדר המציאות והיא ממסדר אחד, אבל עצם הבריאה אינו הסדר וסדר בריאה היא התורה ולכך התחלת התורה דווקא באל"ף: ועוד יש לך לדעת כי ראוי שיהיו עשרת הדיברות בפרט נאמרים בדיבור אחד, כי התורה היא מן השם יתברך אשר הוא אחד ואין דבר קודם לתורה והיא ראשונה, וכמו שאמר אתה אחד והתורה שאני נותן לישראל אחת, כלומר כי התורה היא קרובה אליו יותר מכל ולכך התורה מתייחסת ביותר אל השם יתברך שהוא אחד, ולפיכך עשרת הדיברות בדיבור אחד נאמרו כי בזה התורה היא אחת לגמרי כי כל שאר המצוות נכללו בעשרת הדיברות ובזה התורה היא אחת. ולכך היו הדיברות עשרה, כי עשרה נחשב כמו דיבור אחד כי היה אחד במספר קטון ובזה התורה היא אחד ודברים אלו דברים ברורים מאוד באין ספק. וקאמר אם כן מה תלמוד לומר אנכי ולא יהיה לך וכו'. יש מקשים על זה, איך לא יאמר אנכי ולא יהיה לך, דאם כן מניין היינו יודעים מה הם הדברים שנאמין להם? אבל כך פירושו כיון שכולם בדיבור אחד נאמרו, אם כן אין כאן קודם ואין כאן אחרון כלל, ואם כן למה כתב קודם אנכי ואחר כך לא יהיה לך וקיימא לן שאם הקדים לכתוב לא יהיה לך ואחר כך כתב אנכי הספר תורה פסולה וכדקאמרינן למעלה, כי התורה התחלתה באל"ף דווקא ואם כולם נאמרו בפעם אחד לא שייך בזה התחילה כלל. ומתרץ כי חזר ופירשן כל דיבור ודיבור, והקדים אנכי ואחר כך ולא יהיה לך וכאשר חזר ופירש להן כל דיבור ודיבור שמעו ישראל אנכי ולא יהיה לך ושאר דיברות מפי משה שמעו כדאמרינן בפרק בתרא דמכות (כ"ג א). וקאמר רבי ישמעאל שהיו אומרים על הן הן ועל לאו לאו. ביאור זה, כי היו מקבלים כל דיבור כפי מה שהוא, כי כאשר אמר אנכי היו מקבלים עליהם הדיבור לומר כי כך נעשה, וכאשר אמר לא יהיה לך, קבלו עליהם הדיבור לא יהיה לנו אלוהים אחרים, כפי אשר היה הדיבור היו מקבלים עליהם הדיבור. אבל רבי עקיבא סבר כאשר אמר להן אנכי וגו' היו מקבלין עליהן הדיבור לומר כי כך נעשה, וכאשר אמר לא יהיה לך קבלו גם כן הן כלומר דבר זה כמו שגזרת עלינו. על דעת רבי ישמעאל היה הקבלה מחולקת לעשה ולא תעשה. ולדעת רבי עקיבא היה קבלה אחת רק כך נעשה כמו שגזרת. וטעם רבי ישמעאל כי צריך שתהיה קבלת הגזרה כאשר היא עצם הגזרה בעצמה, אם הגזרה לעשות דבר כך הקבלה לעשות דבר זה, ואם הגזרה שלא לעשות דבר זה קבלת הגזרה כך גם כן שלא לעשות דבר זה. אבל רבי עקיבא סבר שאין קבלת הגזרה רק לקבל בלבד הגזרה תהיה הגזרה מה שהיא הגזרה, ולכך היו אומרים על לאו ועל הן קבלת הגזרה בעניין אחד, והיינו שאמרו הן כי דבר זה הוא מצד המקבל, שהוא מקבל עליו כל מה שיאמר הגוזר לדבר שלא יעשה, או מה שיעשה אין צריך רק שיקבל שהוא מוכן לעשות רצון הגוזר וזה שיאמר הן. ודי בזה: |
