|
תוכן הפרק:
[סדרם של דברות] [חמשת הדיברות האחרונות] [סיכום: סדר עשרת הדברות] |
|
[סדרם של דברות] וזה כי המצווה הראשונה להאמין כי יש סיבה והתחילה ראשונה נמצא במציאות. וזה שנאמר: אנכי ה' אלוהיך וגו', ומי שאינו מאמין בדבר זה הרי הוא כופר בעיקר. ואחר זה לא יהיה לך אלוהים אחרים, שלא ישתף שום אלוהות עמו, אף כי הוא מודה במציאות הסיבה הראשונה שהוא התחלת הכל, ואם עובד אלוהים זולתו שיאמר אף כי יש סיבה ראשונה יש לאדם מנהיג זולת הסיבה הראשונה, עובר בזה אזהרת לא יהיה לך. ודבר זה הוא למטה מן הדיבור הראשון, כי העובד זולתו, אף כי אינו כופר במציאות הסיבה הראשונה, מכל מקום הוא ממעט מן הסיבה הראשונה במה שהוא עובד זולתו, שהוא יתברך הכל ואין זולתו, ולכך העובד זולתו אינו נותן אל השם יתברך מדרגה זאת שהוא הכל ואין זולתו. ואחר זה לא תשא, הנה לא יהיה לך, ומכל שכן אנכי ה' אלוהיך, החוטא באלו שנים הוא כופר בעיקר לגמרי, או שמשתף עמו זולתו והוא ממעט ממציאותו ית'. אבל החוטא בזה שנשבע בשמו לשווא אין כופר בעצם האלוהות, אבל הוא חוטא בשמו הגדול ומחלל כבודו יתברך, ודבר זה למטה ממי שכופר בעצם האלוהות. ואחר כך זכור את יום השבת לקדשו, כי השבת מעיד כי יש כאן פועל ובורא הכל, והחוטא בזה הוא למטה מן לא תשא את שם ה' אלוהיך לשווא. כי החוטא בלא תשא את שם ה' אלוהיך הוא חוטא בשמו ומחלל כבודו יתברך, והשבת אשר הוא מורה כי הוא יתברך ברא הכל, וכאשר אינו מקים מצווה זאת אינו מודה שהשם יתברך פועל הכל, הנה החטא בשבת הוא אחר לא תשא כי לא תשא חוטא בשמו ומחלל כבודו יתברך, והמחלל השבת הוא חוטא בדבר אשר מורה על שהוא יתברך הפועל אשר ברא הכל. ואחר זה כבד את אביך ואת אמך. ודבר זה הוא אחר זכור את יום השבת לקדשו, כי יום השבת הוא מורה על הפועל שהוא פועל וברא הכל, אבל האב והאם אינם פועלים הכל, רק הם פועלים פרטיים שכל אב ואם הם סיבה לתולדה הבאה מן האב. וגם דיבור כבד את אביך מגיע אל העילה, הוא השי"ת, כמו שיתבאר. הרי חמישה דיברות הראשונות כולם מדברים בעילה הוא השם יתברך, ולפיכך היו אלו חמישה דיברות על לוח מיוחד. ואף כי דיבור כבד מדבר באדם, דהיינו באב ואם עצמו, הוא שייך אל העילה יתברך. דאמרינן במסכת קדושין (ל' ב) |
שלושה שותפין יש באדם:
הקדוש ברוך הוא, אביו, ואמו. בזמן שהאדם מכבד אביו ואמו דומה כאילו דר הקדוש ברוך הוא ביניהם וכבדוהו ובזמן שאין האדם מכבד אביו ואמו אומר הקדוש ברוך הוא: יפה עשיתי שלא דרתי ביניהם שאילו דרתי ביניהם כך היו עושים לי. |
|
עד כאן.
ולכך אמר שם: |
רב יוסף כד שמע קול כרעא דאמיה דאתיא
אמר: איקום מקמי דשכנתא דאתיא. |
|
עד כאן.
הרי כבוד אב ואם מגיע אל השם יתברך, כי אחר שהאב והאם משתתפים עם השם יתברך שעל ידי שלושתן נולד האדם, אם מכבד את אביו ואת אמו שהם שותפין עם הקדוש ברוך הוא ביצירה של אדם, הרי כבוד זה מגיע אל אשר הוא שותף עמו בבריאה, וכאילו כיבד הקדוש ברוך הוא. והפך זה המקל בכבודם הוא מקל במי שהוא שותף עם האדם בבריאה. ושם עילה יאמר על שלושתן, ולכך כבוד אב ואם מגיע לכבודו ית', שמי שמכבד אביו ואמו כאילו דר הקדוש ברוך הוא ביניהם וכבדהו במה שהוא יתברך משותף בבריאה הזאת, ועוד יתבאר דבר זה בעשרת הדיברות עצמם. הרי לך חמישה דיברות הראשונות וכולם הם שייכים בעילה מתחיל בעליון ומסיים בתחתון: [חמשת הדיברות האחרונות] ולפיכך לא תרצח הוא ראש חמישה דיברות אחרונות אחר חמישה דיברות הראשונות שהם מדברים בעילה, והחוטא בזה הוא חוטא בעצם מדרגת העלול שנברא בצלם אלוהים. ואחר כך לא תנאף. ואין החטא הזה במדרגת עצם העלול, אבל הוא חוטא בדבר שהוא השלמת האדם שהוא העלול, כי האישה היא עזר כנגדו והרי היא השלמת האדם, וכמו שדיבור לא תרצח הוא מאבד עצם האדם שהוא העלול, כך לא תנאף מאבד דבר שהוא השלמת האדם שהוא העלול, נחשב כגופו היא אשתו, ולפיכך לא תנאף אחר לא תרצח. ודבר ידוע, כי הנקבה היא הנכנסת בגדר האדם, דכתיב (בראשית ב') זכר ונקבה בראם, ויקרא שמם אדם. הרי כי הזכר והנקבה ביחד נקרא אדם. וכמו שאמרו ז"ל בפ' הבא על יבמתו (יבמות ס"ג א) |
כל ישראל שאין לו אישה לא נקרא אדם,
שנאמר: זכר ונקבה בראם, ויקרא שמם אדם. |
|
ולכך העובר על לא תנאף הרי הוא מאבד ממנו דבר שהוא מגיע אל אנושיותו. ומעתה ראוי שיהיה לא תנאף אחר לא תרצח, כי העובר על לא תרצח הוא חוטא בעצם האדם ומעלתו הוא צלם אלוהים, והחוטא בדיבור לא תנאף הוא חוטא במדרגת דבר שהוא השלמת האדם, נכנס בגדר האדם. ואחר כך לא תגנוב הוא עוד למטה ממדרגה זאת, כי החוטא בדיבור לא תגנוב חוטא שהוא לוקח לרשותו דבר שאינו שלו, ואין החטא הזה מתייחס שחוטא במדרגת האדם עצמו שהוא מפסיד אותו, וגם לא במדרגת דבר שהוא השלמתו שהוא נחשב כגופו לאבד אותו. כי הנואף, כאשר לוקח אשתו ומנאף עמה, בזה מאבד ומפסיד אותה, כי כאשר נתחברה לאיש אחר אינה עוד אשתו ואסורה עליו. אבל לא תגנוב, החטא הזה במה שמוציא דבר מרשות אחר ולוקח אותו לרשותו, ואין זה דומה אל לא תנאף. ואחר כך לא תענה ברעך עד שקר. שהחטא הזה שלא יעיד שקר, ודבר זה הוא פחות מן לא תגנוב שלוקח לרשותו דבר שאין ראוי לו, ולכן הוא קרוב אל לא תנאף שהוא מאבד אשתו ממנו שהיא כגופו, אבל לא תענה ברעך עד שקר, שאין זה רק שהוא משנה העניין אשר מגיע לאדם, והעיד עליו מה שאינו, ואין לוקח דבר ממנו במעשה. ואחר כך לא תחמוד, שהחמדה היא בלב והוא עוד יותר מעט, כי הדיבור כמו לא תענה יש בו מעשה בשעת הדיבור והוא עקימת שפתיו, אבל החמדה אינה רק בלב. ואף שאמרו במכילתא (יתרו פרשה ח') דאינו חייב על לא תחמוד רק אם נותן דמים וחומס מה שהוא חומס, מכל מקום התחלת החטא הזה הוא בלב בלבד הוא החמדה, ולפיכך נחשב חטא זה בלב וההתחלה הוא עיקר החטא: [סיכום: סדר עשרת הדברות] אנכי ה' אלוהיך, הכופר בו כאילו אומר אין השם יתברך נמצא כלל. ואחר זה לא יהיה לך, שאינו מבטל מציאות השם יתברך לגמרי רק שממעט מציאותו כאשר משתף עמו אחר כמו שהתבאר למעלה, ואחר כך לא תשא, כי המחלל כבוד שמו ונשבע בו לשקר אף על גב שאינו ממעט מציאותו כמו מי שהוא חוטא בדיבור לא יהיה לך, מכל מקום במה שנשבע לשקר ומחלל כבוד שמו הוא ממעט מציאות כבודו אשר הוא על השם יתברך. ואחר כך זכור את יום השבת, ממעט הוא מן השם יתברך במה שלא פועל הוא יתברך הנמצאים, ועם שאינו כמו לא תשא את שם ה' אלוהיך שמחלל כבודו יתברך שהוא שייך לעצמו יתברך, ואחר כך כבד את אביך, שהוא חוטא בעילה הפרטית כי השבת אינו מורה רק שהוא יתברך עילה כללית ולא כן כבד את אביך ואת אמך מורה שיש כאן עילה פרטית כמו שנתבאר למעלה. אמנם חמישה דיברות אחרונות: הראשון לא תרצח, שהוא חוטא בעצם מציאות האדם שהוא שופך דם האדם, ואחר כך לא תנאף, אין החטא הזה בעצם מציאות האדם, אבל הוא חוטא במה שהוא השלמת מציאות האדם כי האישה היא עזר כנגדו. ואחר כך לא תגנוב, שלוקח לרשותו מה שאינו ראוי לו והוא מדבר בגונב נפשות, ומה שלוקח את אחר לרשותו הוא דומה אל לא תנאף שלוקח אשתו ומאבדה ממנו, ואחר כך לא תענה, שאין לוקח דבר רק משנה בעדות של חברו בדיבור, ואחר כך לא תחמוד, שהוא חומד את של חברו בלבו, ולכך דיבור זה אחרון לכל. והבן הדברים האלו מאוד, כי הנה לפניך דברים אמיתיים אין ספק בהם למי שמעיין בהם, והתבאר לך מה שרצינו לבאר בזה הפרק. |
