|
תוכן הפרק:
[לא יהיה] [אלוהים אחרים] [מחשבת עבודה זרה ] [ארבעה לאוין בעבודה אלילים] [בעבודת אלילים נאמר קנאה] [פוקד עוון אבות ארבעה דורות] [לאוהבי ולשומרי מצוותי] [פוקד עוון אבות על בנים] |
|
[לא יהיה] וראיתי להרמב"ם ז"ל ולבעל הסמ"ג ז"ל שכתבו: |
המצווה הראשונה שלא לעלות במחשבה שיש שום אלוה זולתו, שנאמר: לא יהיה לך.
|
|
ומשמע מדבריהם, כי עיקר מצווה הראשונה הוא על מחשבת הלב, שלא יאמין בע"א, וכן פירש הראב"ע בפרשת יתרו, כי מצווה זאת היא על אמונת הלב. ואין כך מוכח מדברי חכמים, שאמרו במכילתא (יתרו פ' ה') שהוא מדרש לא יהיה לך, שלא יקיים שום אלוה, וזה מפני שלא כתיב לא יהיה בלבבך, וכדכתיב במקום אחר (דברים פ' ט"ו) פן יהיה דבר עם לבבך בליעל, ובכמה מקומות, וכך הווה למכתב לא יהיה בלבבך אלוהים אחרים. ולכך דרשו ז"ל, שרצונו לומר שלא יקיים שום אלוהים, ואם עשו אחרים אלוהים לא יקיים. ועוד יש להקשות על פירושם, אם פירוש לא יהיה לך. שלא יהיה במחשבה שיש אלוהים, הא דאמרינן בפ' שלוח הקן (חולין קמ"ב א): |
ודלמא מהרהר בעבודת אלילים הוי,
שנאמר: למען תפוש את בית ישראל בלבם, ואמר רב אחא בר יעקב: זה מחשבת עבודת אלילים, והשתא למה הוצרך להביא ראיה מקרא דלמען תפוש ישראל בלבד, כיון דעיקר אזהרת לא יהיה לך הוא על המחשבה. ויש לומר דהווה מוקמינן קרא לא יהיה לך, שלא יקבל עבודת אלילים באלוה בדיבור ולא הווה מוקמינן ליה במחשבה דלא מצינו שנענש על המחשבה, והשתא דכתיב למען תפוש את בני ישראל בלבם, מוקמינן קרא במחשבה, כך יש לומר לדעתם. |
|
ועוד קשיא דלא מצינו מצווה על המחשבה, שהרי המצוות שבתורה הם מצוות עשה ומצוות לא תעשה, ובמחשבה לא שייך לא תעשה כלל, דלא נקרא זה מעשה, ואף על גב דנענש על המחשבה, מכל מקום מצוות לא תעשה לא שייך, דלא שייך מעשה במחשבה. והרמב"ן ז"ל פירש קרא דלא יהיה לך, שלא יקבל אותו באלוהות בדיבור, ויאמר ח"ו אלי אתה. ולפי דבריו התחיל הכתוב בקבלת עבודת אלילים לאלוה, ואחר כך יאמר שלא יעשה פסל ועשיות פסל אין בו קבלת אלוה, ואחר כך יאמר לא תשתחווה להם ולא תעבדם, שחוזר לומר שלא יקבל אותו לאלוה ואין זה כסדר. ואם יאמר שלכך מקדים לא תעשה לך פסל כדי שיהיה קאי עליו לא תשתחווה להם וגו', אם כן יקדים גם כן לא תעשה פסל לפני לא יהיה לך שיהיה קאי לא יהיה לך גם כן על לא תעשה שאותו פסל שעשה לא יקבל אותו לאלוה. ויראה לומר דאילו הקדים לא תעשה לך פסל, היינו מפרשים הא דכתיב: לא תעשה לך פסל וכל תמונה מדבר במי שהוא עושה פסל ותמונה שלא לשם עבודת אלילים כלל רק מי שעושה פסל ותמונה בלבד, ולכך מקדים לא יהיה לך אלוהים אחרים דהך פסל ותמונה מדבר במי שעושה פסל ותמונה לשם עבודת אלילים. ואפשר לפרש פשטיה דקרא שמדבר בקיום צלמים, כי מי ישמע אל הרמב"ן ז"ל נגד דברי המכילתא השנויה בפירוש: |
אין לי אלא שלא יעשה,
העשויה כבר מנין שלא יקיים? תלמוד לומר לא יהיה. |
|
ופירוש הכתוב שלא יהיה אלוהות כלל, אפילו אינו עושה רק שמקיים אותו הוא עובר בלא יהיה לך, דסוף סוף יש לו עבודת אלילים, דאי לא איירי רק בקבלה לאלוהות לא הווה ליה למכתב לשון לא יהיה דמשמע הוויה כמו שאמרנו למעלה לכך דרשו הכתוב על הקיום. ומה שכתב הרמב"ן ז"ל שהם דברי יחיד, דהרי לדברי ת"ק אינו עובר, והביא ראיה דבת"כ (פ' קדושים): |
אמרינן ואלוהי מסכה לא תעשו,
יכול אחרים עושים לכם? תלמוד לומר: לא לכם. אי לכם אין לי אלא לכם, יכול יעשו לאחרים? ת"ל: לא תעשו לא לכם ולא לאחרים כו'. ר' יוסי אומר: שלוש: משום לא תעשו, משום לא לכם, ומשום לא יהיה. הרי שרבי יוסי יחיד במקום רבים ולדעת תנא קמא אינו כך. |
|
עד כאן דבריו.
ואין זה ראיה כלל, דלתנא קמא אינו עובר בלא יהיה לך משום דלית ליה כלל שהמקיים עבודת אלילים שעובר, רק דאית ליה שאין עובר המקיים רק אם קיים עבודת אלילים אחר שנעבדה דכתיב לא יהיה לך אלוהים אחרים וקודם שנעבדה אינו עובר על הקיום, ולר"י משעת עשייה עובר בלא יהיה לך כמו שהוא על העשייה אף אם לא נעבדה. ומה שהקשה הרמב"ן ז"ל למה מקדים קיום צלמים שאינו אלא בלאו בלבד לעבודה והשתחוויה שהם במיתה, והא לדידיה גם כן קשיא, למה מקדים עשית פסל שאינו אלא בלאו להשתחוויה ועבודה שהם במיתה? ואם יאמר שדרך הכתוב לכתוב כך אם לא עבד רק שעשה בלבד הוא בלאו דלא תעשה, ואם השתחווה לו, או עבד לו נוסף על הלאו הוא במיתה כעל ההשתחוויה ועל העבודה, אם כן אפילו אם נאמר דלא מדבר רק בקיום צלמים - לא קשיא, דהכי קאמר קרא המקיים אותו עובר בלא יהיה לך, עשאה עובר בלא תעשה השתחווה, או עבדה נוסף על לאו דלא יהיה לך, הוא במיתה על ההשתחוויה ועל העבודה. ואין להקשות דיש להקדים לפי זה גם כן לא תעשה, קיים אותם עבר עוד משום לא יהיה לך השתחווה או עבדם עבר בלא תשתחווה ולא תעבדם, כי אדרבא דבר זה קשיא להרמב"ן ז"ל יותר ויותר דלמה מפסיק בלאו דלא תעשה בין לא יהיה לך שמדבר בקבלת עבודת עכו"ם לאלוהות ובין לא תשתחווה להם ולא תעבדם שהוא במיתה, ועל כורחך כמו שפירשנו משום דאין להתחיל בלא תעשה לך פסל, דהווה משמע שלא יעשה שום פסל אף שלא לשום עבודת אלילים ולכך הוצרך לכתוב לא יהיה לך אלוהים אחרים קודם לומר כי מדבר הכתוב באלוהים אחרים. ואני תמה מאוד על דברי הרמב"ן ז"ל, כי למה לא יהיה המקיים עבודת אלילים בביתו בלאו כמו שהוא בלאו העושה עבודת אלילים? עד שאמר כי המקיים צלמים שהוא בלאו דברי יחיד, כי דבר זה הוא נגד הסברא, ולפירש"י על כל פנים קיום עבודת אלילים בביתו הוא בלאו. ופשטיה דקרא יראה לפרש כך, דאם משום שנאמר לא יהיה לך אלוהים אחרים, והמקיים עבודת אלילים שנעבדה אינה לו לאלוהים אחרים, שהרי לא קבל אותה לאלוה. דבר זה אין קשיא כיון שהכתוב מצריך לבער עבודת אלילים מן העולם וזהו עיקר מצוות עבודת אלילים, והמקיים עבודת אלילים שנעבדה הרי יש לו אלוהים אחרים אף על גב דלא עבדה ממש כי אין מצוות שבעבודת אלילים רק על הרחקת עבודת אלילים בלבד, ומעתה הכל נכון כי אין לזוז מדברי חכמים. וכבר אמרנו סדר המקרא לא יהיה לך ולא תעשה לך פסל כי הוא בא בסדר כמו שהוא לדברי הרמב"ן ז"ל, ואדרבא אני אומר כי אם נפרש לא יהיה לך על הקיום, הכתוב מסודר מאוד מאוד בלי שום דוחק, כי עיקר כוונת הכתוב לבער העבודת אלילים מן העולם שלא תהא נמצא. ומאחר שעקר כוונת הכתוב לבער העבודת אלילים שלא תהא נמצא מתחיל הכתוב לא יהיה לך אלוהים אחרים שלא יהיה הוויה לעבודת אלילים והיינו קיום עבודת אלילים. ועוד יתבאר בסמוך איך ד' אזהרות דהיינו לא יהיה לך ולא תעשה לך ולא תעבדם ולא תשתחווה שהם כסדר מאוד. [אלוהים אחרים] אבל דעת המכילתא כי לכך נקרא אלוהים אחרים, שאין בהם אלוהות בעצמם, רק מה שבני אדם עושים אותו אלוהות, וזהו אלוהים אחרים, שדבר זה חוץ ואחר לשכל, כי אלוהות שלהם מצד הזולת לא מצד עצמם. וזה פירוש אלוהים אחרים, שבודאי הם אחרים לאלוהי אמת, כי אלוהות אלו אחרים עשו אותם, ואין זה ראוי לאלוהות, ולפיכך הם אלוהים אחרים. ופירוש זה הוא פירוש הראשון, רק כי בפירוש הזה נרמז בלשון אחרים הטעם מה שהם אחרים לאלוהי אמת, כי אחרים עשו אותם לאלוהות. ופירוש על פני, רוצה לומר על עצמי, כי הכרת כל דבר הוא בפנים שלו לכך נקרא עצם כל דבר פנים, ויאמר שאף אם לא יעשה לו רק אמצעי בינו לבין הסיבה הראשונה, על זה אמר לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני כי אין לעבוד רק לעצם עצמו לגמרי ולא לשום אמצעי בעולם: לא תעשה לך פסל וגו'. תמצא בעבודת אלילים ארבעה לאווין זה אחר זה: |
-לא יהיה לך,
-לא תעשה, -לא תשתחווה, -ולא תעבדם. |
|
ואי אפשר לומר רק שבאו לומר לך עניין עבודת אלילים, שהרי במקום אחר כתיב וילך ויעבוד אלוהים אחרים וישתחווה להם שמקדים העבודה קודם ההשתחוויה ובכאן מקדים ההשתחוויה קודם העבודה, רק שבאו אלו הלאווין לבאר עניין עבודת האלילים. וזה כי הכתוב בא לבאר לך בעניין עבודת האלילים שהוא אסורה בכל צד, ובא הכתוב לעקור העבודת אלילים מכל וכל כמו שהאריך הכתוב לבאר לא תעשה לך פסל וכל תמונה וגו' להסיר כל צד עבודת אלילים, וכך באלו אזהרות בא הכתוב לסלק כל מחשבה וצד עבודת אלילים בעולם. [מחשבת עבודה זרה ] יש חושב כי ראוי לעבוד עבודת אלילים כי הוא אלוהיו, השני שעובד לו מחמת אהבה וכמו שהיו עובדים לאנדרטי של מלכים מאהבת המלך ולולא האהבה לא היה עובד לו, השלישי שעובד את אחר מחמת יראה כמו שהיו עובדים להמן שהיו משתחווים לו מחמת יראה של המן ואם לא היה היראה לא היו עובדים, הרביעי עובד על מנת לקבל פרס כמו העבד העובד את רבו לקבל פרס ולא שהוא עובדו שראוי לעובדו רק שחושב בשביל שיעבוד לדבר זה יקבל על ידי זה הצלחה. נגד האחד אמר לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני שלא יחשוב שיש שום אלוהות בשום דבר בעולם, ולכך אמר לא יהיה לך אלוהים אחרים לשון אלוהות. וכנגד העובד מאהבה אמר לא תעשה לך פסל וכל תמונה, כי כך דרך מי שאוהב את אחר עושה צלמו ודוגמתו כמו אנדרטי של מלכים הוא צלמו של מלך וכן שאר דבר שהוא אוהב עושה לו זכר ותמונה. וכנגד השלישי אמר לא תשתחווה להם נגד העובד מיראה, ודרך להשתחוות מפני היראה כי זה עניין ההשתחוויה ההכנעה לאחר כמו שאמר אצל המן ומרדכי לא יכרע ולא ישתחווה, ולפיכך אלו שני דברים העובד מאהבה והעובד מיראה שהם רומזים הם ביחד. ואחר כך נגד מי שעובד לקבל פרס אמר ולא תעבדם כמו עבד עובד בשביל פרס, הרי לך סדר אלו ארבעה לאווין זה אחר זה. [ארבעה לאוין בעבודה אלילים] ודע כי החיצונית הראשון הם ארבע חיות המרכבה שעליהן כסא כבודו יתברך, שכסא כבודו הוא אחד לישב על הכסא, והתחלה החיצונית הוא מן הכסא ולמטה והם ארבע חיות הקודש. ולפיכך כאשר עשו ישראל את העגל שמטו אחד מן החיצונית הוא השור שבמרכבה ועשו אותו אלוה. וכנגד זה הם ארבע אזהרות, אמר: לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני נגד החיצונים של פני אדם שבמרכבה, ומפני שנאמר ועל הכסא דמות כמראה אדם מלמעלה אמר לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני שלא יהיה לך לאלוה פני אדם על פני והבן זה. וכנגד החיצונית של אריה שהוא מן הימין, אשר שם האהבה והחסד כאשר ידוע למבין, אמר לא תעשה לך פסל וכל תמונה, כמו שאמרנו לך למעלה כי בשביל האהבה עושה דמות ותמונה, וכנגד החיצונית של שור שהוא מן השמאל, אמר לא תשתחווה כי שם היראה והפחד, וכנגד החיצונית של נשר, אמר לא תעבדם, והוא האחרון שבמרכבה. ושם העבודה אל מי שיחשוב שהוא אדון לו, והבן הדברים האלו מאוד כי הם ברורים. ומזה תבין למה, הלאו הראשון בלשון הוויה ולאו השני בלשון עשייה ולאו השלישי בלשון השתחוויה ולאו הרביעי בלשון עבודה, אין לכתוב במפורש יותר, רק החכם יבין מעצמו ויעמוד על דברי חכמה מאוד מה שנרמזו באלו ארבעה לאווין. [בעבודת אלילים נאמר קנאה] ובמכילתא: |
בקנאה אני נפרע מעבודת אלילים,
אבל מרחם אני בשאר דבר. |
|
עד כאן.
וזה מפני שכל דבר שעשה כאילו היה עוד אחר יש בו קנאה, וזה כמו שכתבתי כי שייך קנאה דווקא בעבודת אלילים. ואמר פוקד עוון אבות על שלושים ועל רבעים. וכן במרגלים (במדבר י"ד) כתיב על בנים על שלושים ועל רבעים, אבל בפרשת כי תשא (שמות ל"ד) כתיב על בנים ועל בני בנים על שלושים ועל רבעים והכל אחד הוא. כי כאן פירושו כך, פוקד עוון אבות על בנים, ואמר עד כמה אמר על שלושים ועל רבעים, ולא הוצרך לכתוב על בני בנים, אבל בפרשת כי תשא שאמר שם הראני נא את כבודך, ונאמר שם אני אעביר כל טובי על פניך וקראתי בשם ה' לפניך וגו', היה צריך להראות לו כל טובו כאשר הוא, ולכך אמר על בנים ועל בני בנים על שלושים ועל רבעים. הזכיר כולם, כי לא שייך אצל מה שהראה לו הקדוש ברוך הוא מידותיו רק שהראה לו הכל וזה ברור. [פוקד עוון אבות ארבעה דורות] אבל יש בזה דבר מופלג ועמוק כי הרשע כאשר הוא בעל חטא הוא יוצא מן הראוי והיושר לסור מהיושר ולהיות חוצה, ובשביל כך דבק הרשע ברע כאשר יוצא מן היושר כי היושר הוא הטוב וכאשר סר מן היושר הוא הרע, וכאשר דבק האדם החוטא ברע דבק הוא וזרעו היוצא ממנו ברע ולפיכך משלם חטא האבות אל חיק הבנים, ודבר זה עד ד' דורות. וזה כי יש לזרעו של אדם כוח פנימי, ודבר זה מבואר בחיבור גבורת ה' אצל כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו, כי כוח זרע של אדם כוחו פנימי כמו שתראה בפרי אשר הזרע בפנים ושם בארנו באריכות, והחוטא כאשר חוטא דבק הוא ויכוח זרעו בחיצונות הוא הרע ולפיכך הרע מגיע לבנים עד ד' דורות כנגד החיצונות שהם נגד ארבעה צדדין שדבק בו כוח זרעו ברע שיוצא מן מדרגה הפנימית, ולפיכך העונש נמשך עד ד' דורות בלבד. אבל הצדיק שהוא וכוחו דבק בטוב ובחסד והוא וכוח זרעו דבק במדרגה העליונה מאוד עד התחלת העולם, וכבר התבאר למעלה כי העולם נברא בב' ונתבאר שם הטעם למה נברא העולם בב' דווקא כי דבר זה ראוי לעולם כמו שהתבאר ועד שם מגיע מדרגת הצדיק ולפיכך נוצר חסד לאלפים. הרי כי ההפרש שיש בין הרשע ובין הצדיק כי הרשע משלם לו עד ד' דורות, שכך ראוי מצד עצמו של כוח הזרע שהרשע הוא ויכוח זרעו דבק ברע. ותראה כי הענף האמצעי היוצא מן האילן אשר אינו נוטה מן האמצעי הוא נמשך ביותר ולפיכך נוצר חסד עד אלפים, ואשר נוטה מהאמצעי הוא נוטה לחוץ לד' צדדין, ולפיכך החוטא כוחו עד ארבע דורות אשר דבק ברע כמו שהתבאר. וכן הצדיק הוא לפי מדרגת דביקותו בטוב כמו שאמרנו, והבן הדברים האלו. [לאוהבי ולשומרי מצוותי] ובמכילתא לאוהבי זה אברהם וכיוצא בו ולשומרי מצוותי אלו הנביאים והזקנים, ורוצה לומר כי אברהם וכיוצא בו, שהיה עומד בעשרה ניסיונות, היו אוהביו והנביאים והזקנים היו שומרים התורה והמצווה, וזכר אלו כי אל אלו נוצר החסד לאלפים ולשאר צדיקים כל אחד לפי מעלתו ומדרגתו. ובסוטה (ל"א א) מוכח לאוהביו, היינו לעושים מאהבה, לשומרי מצוותיו, היינו שעושים מיראה. |
דתניא רבי שמעון בן רבי אלעזר אומר:
גדול העושה מאהבה מהעושה מיראה, דאילו העושה מיראה תלוי לו עד אלף דור, והעושה מאהבה לאלפים. הכא כתיב: ועשה חסד לאלפים לאוהבי ולשומרי מצוותי, והתם כתיב: ולשומרי מצוותיו לאלף דור, האי לדסמיך ליה והאי לדסמיך ליה. |
|
עד כאן.
וכבר בארנו הטעם כי לאלפים המדרגה היותר עליונה שהיא התחלת העולם, אמנם העושים מיראה מדרגה למטה מזה, והוא ידוע בסתרי החכמה כי העולם הזה נברא בב' כי הוא התחלת כוח הריבוי שזה עניין התחלת העולם אבל אי אפשר שלא יהיה העולם מתאחד שכל העולם מתאחד ומתקשר, ולכך האחדות של עולם הוא מדרגה למטה מן התחלת העולם שהוא הריבוי, ואשר עושים מאהבה מדרגתם מגיע עד התחלת העולם שהיא הב'. וזה כי האהבה הכל אצלו טוב ואין אצלו רק ברכה, ולפיכך מדרגתו עד הב' שהיא התחלת העולם שהוא ברכה, אבל העושה מיראה אין מדרגתו מגיע לשם, אבל מדרגתו למטה לכך מדרגתו עד הא' כמו שהתבאר למעלה. ואין לבאר יותר כי הדברים האלו עמוקים מאוד מאד. [פוקד עוון אבות על בנים] |
כתיב: פוקד עוון אבות על בנים,
וכתיב: לא יומתו אבות על בנים?! לא קשיא, הא כשאוחזין מעשה אבותיהם בידיהם, הא כשאין אוחזין מעשה אבותיהם בידיהםץ |
| וכן איתא במכילתא: |
פוקד עוון אבות על בנים
בזמן שאינם מסורגין כיצד? רשע בן רשע. ר' נתן אומר: קוצץ בן קוצץ, כיון ששמע משה דבר זה, וימהר משה ויקוד ארצה וישתחו, אמר: חס וחלילה, אין בישראל רשע בן רשע. |
|
עד כאן.
ובמדרש (ילקוט פ' שלח) |
פוקד עוון אבות על בנים
משל לד' דיוטות זו למעלה מזו בזו יין ובזו שמן ובזו דבש ובזו מים. נפל דליקה באחת מהן מכבות זו את זו. אבל אם היו כולם של שמן נפלה דליקה באחת מהן, כולן נשרפות. כך בזמן שהם מוסיפים כמעשה אבותיהם דור אחר דור הם נדונים, אבל אם הם מסורגים, דור אחד צדיק ואחד רשע, לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות. באותה שעה שמח משה. חס וחלילה אין בישראל קוצץ בן קוצץ. |
|
עד כאן.
ביאור זה כי מה שהשם יתברך פוקד עוון אבות על בנים מפני שהבן הוא ענף ותולדות האב והוא כרעיה דאבוה מתאחד עמו וכאילו היה דבר אחד כי התולדה בכוח האב, ולפיכך כאשר בא עונש על האב שהוא התחלה נמשך העונש אל הכל שהוא מתאחד עמו, אבל כאשר הבן נבדל מן האב, שהאב רשע וזה צדיק הרי הוא נבדל ממנו, ואף אם היה בנו של הצדיק שהוא מפסיק רשע גמור הרי יש כאן הבדל שאינו מתאחד בן צדיק עם הרשע, ומכל שכן הצדיק שאינו מתאחד עם הרשע והוא נבדל ממנו ועומד לו זכותו של עצמו. וכאשר ראה משה מידה זאת, השתחווה על הטוב הזה שאין בישראל קוצץ בן קוצץ, ואיך ידע מרע"ה כי אין בישראל קוצץ בן קוצץ? אבל ידע זה, כי אף אם יש בישראל רשע דבר זה מצד הנטייה שהוא נוטה אל הרע, והוא בעצמו טוב, שהרי עצם ישראל טוב ונקראו טובים כדלעיל, רק כי הרשע שבהם יוצא ונוטה אל הרע, כמו האילן שהעיקר עומד במקום טהור ונופו נוטה אל הטומאה, אבל קוצץ בן קוצץ, שמורה על עצם רע וכמו האילן אשר השורש והענף רק דבר זה אינו נמצא בישראל שיהיה זה בהם, רק שהעצם טוב אלא שנוטה אל הרע. והבן הדברים האלו. |
