|
תוכן הפרק:
[לא תישא] [שבועת שווא] [חומרת העונש לשבועת שווא] [הזכרת שם ה' בחינם] |
|
[לא תישא] [שבועת שווא] |
איזה שבועת שווא?
נשבע לשנות הידוע לאדם, אומר על עמוד של אבן שהוא של זהב ועל האיש שהוא אישה. נשבע על דבר שאי אפשר, אם לא ראיתי גמל פורח באוויר, ואם לא ראיתי נחש כקורת בית הבד. אומר לעדים: בואו והעידוני; - שבועה שלא נעידך. נשבע לבטל את המצווה שלא לעשות סוכה ושלא ליטול לולב וכו' זו היא שבועת שווא שחייבין על זדונה מכות ועל שגגתה פטור. |
|
עד כאן.
ומדכתיב לשווא לשווא שני פעמים, מרבה שבועת שקר, כגון שנשבע שדבר זה היה כן ולא היה כך דהוי בכלל שבועת שווא. ואמרינן שם (ל"ט א) |
שבועת הדיינין אף היא בלשונה נאמרה. ואומרים הוי יודע שכל העולם נזדעזע בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא לא תשא את שם אלוהיך לשווא.
וכל עבירות שבתורה נאמר בהן ונקה, וכאן נאמר לא ינקה. וכל עבירות שבתורה נפרעין ממנו, וכאן נפרעין ממנו וממשפחתו, שנאמר: אל תתן את פיך לחטיא את בשרך. ואין בשרך אלא קרובים, שנאמר: ומבשרך אל תתעלם. וכל עבירות שבתורה נפרעים ממנו, וכאן ממנו ומכל העולם כולו, שנ' אלה וכחש וגו', וכתיב על כן תאבל הארץ ואמלל כל יושב בה. וכל עבירות שבתורה אם יש לו זכות תולים לו שנים ושלושה דורות, וכאן נפרעין מיד. שנאמר: והוצאתיה נאם ה' צבאות ובאה אל בית הגנב ואל בית הנשבע בשמי לשקר ולנה בתוך ביתו וכלתו ואת עציו ואת אבניו. והוצאתיה - לאלתר. ובא אל בית הגנב - זה הגונב דעת הבריות שאין לו ממון אצלו וטוענו ומשביעו. ואל בית הנשבע לשקר - כמשמעו. הא למדת, דברים שאין אש ומים מכלים אותן, שבועת שקר מכלה אותן וכו'. |
|
הנה בא לבאר עניין השבועה שמשקר בשמו יתברך. דע כי יש בשבועה צד חמור וצד קל, צד קל שבו שאינו דומה לכופר בעיקר ועובד עבודת אלילים, כי הכופר בעיקר כופר לגמרי, וכן לא יהיה לך הוא ממעט מציאותו יתברך, ואילו הנשבע לשקר במה שנשבע בשמו לשקר אין זה כפירה בעיקר עד שלא יהיה מציאות ח"ו אליו או שהוא ממעט מציאותו, רק שהוא חוטא בשמו יתברך ומחלל כבודו יתברך. וכמו שאמר הכתוב ולא תשבעו בשמי לשקר וחיללת את שם אלוהיך אני ה', כי הנשבע בשמו לשקר אינו ממעט ממציאות השם יתברך, רק שחוטא בשמו ומחלל כבודו שנשבע בו יתברך, זהו צד קל שבו. אמנם צד החמור שבו, וזה כי כל החטאים אף הכופר בעיקר וכן עבודת אלילים אשר החטא בו יתברך, מכל מקום האומר ח"ו אין אלוהים אין זה ממעט ממציאותו יתברך. אבל כאשר יש אלוהים והוא חוטא בשמו כאשר נשבע בשמו לשקר, דבר זה עניין אחר והוא יותר חמור, במה שזה מחלל שמו, המורה על עצמו והוא מחלל שם כבודו. |
משל זה מלך מולך במדינה ועיר אחת מורדת בו וממליכים בלב אחר למלך,
ועיר אחרת מורדת במלך מבזה את כבוד המלך ואומרת כי המלך הזה מלך של שקר ואין בו אמתות כלל. הנה העיר הראשונה אף על גב שמרדה במלך והמליכה בלב אחר, מכל מקום לא עשתה דבר אל המלך בעצמו רק מפני שהמליכה מלך אחר עליה, ודבר זה מצד המקבל שמקבל עליו מלך אחר. והעיר השניה לא מרדה במלך להמליך אחר, אבל אמרה כי מלך שקר הוא וחללה כבוד המלך בעצמו ודבר זה יותר חמור מצד זה שהיא חללה שם כבודו. |
|
ולפיכך מיוחד חטא זה של הנשבע לשקר בו יתברך מכל החטאים, בכל הדברים אשר זכרו חכמים, שאמרו שכל העולם נזדעזע כאשר אמר לא תשא את שם ה' אלוהיך, מאחר שעצם החטא הוא בו יתברך בגודל כבודו, דבר זה הוא הזדעזעות כל העולם כי כל העולם הוא כבודו וזה הזדעזעות כל העולם. ובחטא הזה נאמר כי לא ינקה ה' מה שלא נאמר בכל החטאים, שכל החטאים נאמר בהן ונקה כאשר ישוב בתשובה וישנה את מעשיו ממה שהיה כשהיה בחטאו אז מנקה השם יתברך לשבים, וכאן כתיב לא ינקה אף אם עשה תשובה. [חומרת העונש לשבועת שווא] ומזה הטעם כל העבירות יש לו זכות תולה לו עד שנים ושלושה דורות אבל בשבועת שקר נפרע מיד, כי החטא הוא במהות השכלי אשר המהות השכלי אינו תחת הזמן, כמו שידוע מעניין השכלי אשר אינו תחת הזמן. ולכך נפרע בחטא הזה מיד ואינו ממתין כלל. ואל יקשה לך הרי אנכי ולא יהיה לך הוא כופר בו יתברך, מכל מקום לא נחשב החטא הזה שחטא במה שהוא יתברך אלוהים, כי מה יפעל באלוהותו יתברך, כמו שאמרו למעלה, אבל זה מחלל שם כבודו בעצמו, ולכך אמר שנפרע מן הנשבע מיד ואינו תולה בזמן והדבר הזה ברור. וכן מה שאמר דבר שאין אש ומים מכלה אותו שבועת שקר מכלה אותו, ביאור זה כי האש והמים פועלים מצד איכות שלהם הגשמי, והנשבע לשקר בשמו אשר השם הוא המהות השכלי פועל בחוטא, ובוודאי דבר זה יותר מן פעולת אש ומים אשר הם הפועלים מצד איכות שלהם הגשמי. וזה שאמר דברים שאין אש ומים מכלה אותם שבועת שקר מכלה אותם, כי לפעמים אינם יכולים לפעול כאחד מצד איכות שלהם, אבל שבועת שווא מכלה אותו כי שמו ית' שמורה על מהותו ית' פועל כאחד ומכלה הכל. והבן הדברים האלו מאוד מאוד ואין להאריך יותר: והנה התבאר לך עניין שבועת שווא ופירוש לא תשא, בין הנשבע בשמו לשקר, או הנשבע שבועה לבטלה כגון הנשבע על עמוד של אבן שהוא אבן זהו הנשבע שבועה לבטלה, הכל הוא בכלל לא תשא שם ה' אלוהיך לשווא. וכשם שהנשבע לשקר הוא מחלל כבוד שמו ותהילתו כן מחלל גם כן הנשבע שבועה לבטלה או המברך ברכה שאינה צריכה גם כן הוא עובר בלא תשא את שם ה' אלוהיך לשווא, מפני שהוא מצרף שמו הגדול והנורא אל דבר שאינו או דבר של בטלה הוא בכלל לא תשא. [הזכרת שם ה' בחינם] |
אמר רב חנן: כל השומע הזכרת השם מחברו חייב לנדותו,
ואם לא נדהו הוא עצמו בנידוי, שכל מקום שהזכרת שם מצויה עניות מצויה ועניות כמיתה. |
|
עד כאן.
ובפרק קמא דתמורה (ג' ב) אמר שם שיש עשה בהזכרת שם שמים. ופירוש זה מה שאמר שכל מקום ששם שמים מצויה שם עניות מצויה, ודבר זה כי העושר הוא ברכה של קנייני עולם הזה, וכבר ביארנו בחיבור גבורת ה' בכמה מקומות כי הדברים אשר הם שייכים לעולם הגשמי הם בורחים ומתרחקים מן הדברים העליונים הנבדלים, ולכך נתנה התורה במדבר ששם הכל חרב ולא נמצא דבר במדבר רק היא עניה וחסרה מכל כמו שהתבאר דבר זה בכמה מקומות. ולפיכך המזכיר שם שמים הרי זה הוא מחרים ומאבד ממנו ברכה של עולם הזה שלא יתחברו ביחד הדברים הנבדלים והדברים אשר הם ראויים אל העולם הזה. ואין דבר יותר קדוש משמו יתברך, ולכך עניות מצויה עם הזכרת שם שמים. ודבר זה דווקא כאשר מזכיר שם שמים ולא היה צריך, שאז אין השם יתברך שייך על עולם הזה, והוא יתברך נבדל מן העולם הזה, ומאבד ומחסר ממנו כל טובות עולם הזה. אבל כאשר מזכיר שם שמים לצרכו, אז נאמר בכל מקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך וברכתיך, כי לא שייך לומר כי שמו יתברך נבדל מן העולם, כי בודאי העולם הוא תלוי בו יתברך, וממנו הכל, וכל אשר הוא בעולם הוא ממנו. ואין השם יתברך נבדל מן העולם רק כאשר הוא מזכיר שלא לצורך, ואז אין להזכרת השם שייכות אל העולם, ולפיכך מביא עניות וחורבן כי אין לשם הקדוש הנבדל שייכות אל דברי העולם הזה. וקאמר שצריך לנדותו ואם לא נדהו הוא עצמו חייב נידוי. ומפרש הטעם כי ראוי הוא לנידוי, מפני שעניות והמיתה שניהם שווים, שהרי אמרו חכמים עני נחשב כמת. ומפני כך ראוי לנדותו, שנידוי גם כן כמו מיתה, שהרי אמרו מאי שמתא שם מיתה. וכיון שראוי לו העוני, והעוני הוא כמו מיתה, יש לנדותו שזהו גם כן מיתה. ולכך הביא אחר כך מיד דברי רשב"ג כל מקום שנתנו חכמים עיניהם או מיתה או עוני. והנידוי הוא נתינת עיני חכמים בו ולכך נחשב הנידוי כמו מיתה, ומפני זה אם לא נידה אותו חייב הוא נידוי שכל אשר ראוי שיעשה לכבוד השם יתברך שינדה אותו ואם לא יעשה זה הרי לא חס על כבוד השם יתברך ולכך הוא עצמו בנידוי והדבר הזה מבואר. במכילתא - |
לא תשא את שם ה' אלוהיך למה נאמר?
לפי שנאמר לא תשבעו בשמי לשקר. אין לי אלא שלא ישבע, שלא יקבל עליו להישבע. מנין? ת"ל: לא תשא את שם ה' אלוהיך לשווא, עד שלא תקבל עליו להישבע, אני לך לאלוהים, משקבלת עליך להישבע, הרי אני לך לדיין. |
|
עד כאן.
פירוש: לכך כתיב לא תשא לשון קבלה, ללמוד שמיד שהוא מקבל עליו להישבע והשבועה ההיא שבועת שקר - מיד הקדוש ברוך הוא לו לדיין, אף על גב שעדיין לא נשבע לו. וזה, כי הקבלה להישבע מיד הוא התחלת השבועה, שהרי עיקר השבועה שמקבל גם כן עליו הדבר שנשבע עליו. ולפיכך כאשר מקבל עליו להישבע על דבר מה - דבר זה התחלת השבועה, רק שהשבועה היא גמר הקבלה. ולכך מיד הקדוש ברוך הוא לדיין אליו. ועוד יש בזה, שכאשר קבל עליו להישבע הקדוש ברוך הוא אליו לדיין, כאשר השבועה בעצמה אינו דבר מעשה כלל, רק הוא דיבור בלבד. והדיבור בלבד קרוב להיות נעשה, ולכן מיד שקבל עליו השם יתברך דיין עליו, כי קרוב להיות נעשה השבועה. אבל עוד דבר מופלג בזה. ואם לא קבל עליו להישבע, השם יתברך נוהג עמו ברחמים, ולפיכך נאמר לא תשא את שם ה', שאם לא יקבל עליו להישבע, אז השם יתברך מנהיג אותו ברחמים. |
