|
תוכן הפרק:
[זכור את יום השבת] [וינח ביום השביעי] [בעשרה מאמרים נברא העולם] [ששה ימים והיום השביעי] [ויכל ביום השביעי] [שבת מלכתא] [ויברך ויקדש] [למה ברכו?] [השבת, הקב"ה וישראל] |
|
[זכור את יום השבת] ואם תאמר ולמה באה ההוראה על שהוא יתברך פועל הכל במה שנח ביום השביעי? אדרבא יש לעשות מלאכה כל שישה ימים, וזה יהיה הוראה כי הוא יתברך פועל הנמצאים בששת ימים. ואין זה קשיא, כי ההוראה היא בשבת להודיע כי הוא יתברך פועל הכל והשלים הכל, וזה כי גם השמים הם פועלים אבל אין מנוח להם, וזה כי אין בפעולתם ההשלמה. ומאחר שאין בפעולתם ההשלמה, אין כאן שביתה והפסק, כי השביתה וההפסק מורה על ההשלמה. אבל השם יתברך כיון ששבת יש בפעולתו ההשלמה, ולפיכך השם יתברך אשר שבת ביום השביעי מכל מלאכתו, מורה דבר זה שמלאכתו בשלמות, ואין עוד חסרון וכיון שאין חסר דבר שייך בזה שביתה. [וינח ביום השביעי] |
וינח ביום השביעי,
וכי יש לפניו יגיעה? הלא ידעת אם לא שמעת נותן ליעף כוח וגו' בדבר ה' שמים נעשו. ומה תלמוד לומר: וינח ביום השביעי? אלא כביכול הכתיב הכתוב מנוחה לעצמו, ומה אם מי שאין לפניו יגיעה הכתיב על עצמו שברא עולמו לששת ימים ונח ביום השביעי, אדם שכתוב בו אדם לעמל יולד על אחת כמה וכמה. |
|
עד כאן.
דע כי כל פועל אשר יפעל בזמן שייך אצלו בסוף פועלו מנוחה, שכיון שהיה עייף ויגע מלפעול הכל בלא זמן והיה צריך זמן אל פעולתו, הנה גם כן כשכלה הפעולה, שייך בזה לומר וינח ביום השביעי. אמנם מה שהיה השם יתברך פועל העולם בזמן הוא מצד המקבל, כי איך אפשר שתקבל האדמה הבריאה שלה בעצמה והוצאתה הצמחים כאחד, וסדר הבריאה כך הוא שהארץ תוציא צמחים, וכן כל הדברים, ולכך היה צריך המשך זמן אל בריאת העולם. וכמו שהזמן אשר היה לבריאה הוא מצד המקבל, כך המנוחה והשביתה גם כן היא מצד המקבל, וכאילו אמר מה שהיה השם יתברך פועל בזמן מפני המקבל, שהמקבל עייף ויגע לקבל הכל כאחד ולדבר זה היה הנחה ביום השביעי. וכן אמרו במדרש (בראשית רבה פ"י): |
וינח ביום השביעי, וינח לעולמו ביום השביעי.
כל זמן שהיו ידי קוניהן ממשמשין בהם היו נמתחין והולכים, כיון שנחו ידי קוניהם ניתן להם הנחה. |
| הרי שפירשו וינח ביום השביעי, שהיה מניח לעולמו ביום השביעי. וזה שהכתיב מנוחה לעצמו כלומר שהכתיב על עצמו מנוחה מפני המקבל, כל שכן המקבל עצמו שהוא בעצמו בעל עמל ויגע שישבות ביום השביעי. וכבר אמרו (שם): |
וישבות מכל מלאכתו,
לא בעמל ולא ביגיעה ברא הקדוש ברוך הוא את עולמו, אלא להיפרע מן הרשעים שמאבדין את העולם שנברא בעמל וביגיעה. |
|
עד כאן.
[בעשרה מאמרים נברא העולם] והיינו ששנינו (אבות פרק ה') בעשרה מאמרות נברא העולם והלא במאמר אחד יכול להבראות וכו'. ופירוש זה כמו שאמרנו כי בוודאי מצד הפועל אפשר לו לברוא בלא המשך זמן ואם נברא בעשרה מאמרות זהו מצד המקבל כמו שהתבאר ואם כן למה כתב עשרה מאמרות כאילו לא היה ח"ו יכול שיברא אותו רק בעשרה מאמרות ולא הווה ליה למכתב בעשרה מאמרות כיון שהכתוב מזכיר פועל השם יתברך ומצד השם יתברך היה יכול לבראותו במאמר אחד. ומתרץ כי לכך נכתבו אלו עשרה מאמרות, להודיע כי סוף סוף העולם מצד המקבל נברא בעשרה מאמרות, ובזה מלמד לך כי הרשעים שמאבדין את העולם עונש גדול יש להם שמאבדין עולם שנברא בעשרה מאמרות, וייתן לצדיקים שכר טוב שמקיימין העולם שנברא בעשרה מאמרות, כי לפי מדרגת ומעלת הדבר שמאבד כך הוא עונשו וכן לפי מדרגת ומעלת הדבר שמקיים כך הוא שכרו, והדבר הזה ברור. ומה שאמר כי ששת ימים עשה ה' ולא אמר בששת ימים עשה ה', מפני שהיה משמע כי העולם נברא תוך ששת ימים, והזמן של ששת ימים היה עודף על המעשה, ובחצי יום כלתה המלאכה, ואם היה כך לא היה יום השביעי מקודש מצד עצמו, רק מה שלא היה עוד מלאכה לעשות, ולכך כתיב כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ, לומר כי כל שישה ימים היה השם יתברך בורא העולם עד סוף יום ששי, וגם בשבת היה ראוי שיהיה מלאכה, אלא שהשם יתברך רצה לקדש יום השביעי ואם כן יום השביעי מקודש. וכן אמרו ז"ל (אבות פרק ה') בין השמשות נבראו השדים ולא הספיק לגומרן עד שקדש היום וקדש היום ולא גמרן, שמזה תראה כי קדושת היום היה גורם הפסק המלאכה ולא שהפסק של המלאכה גורם קדושת היום. [ששה ימים והיום השביעי] וכאשר ברא השם יתברך את העולם הגשמי, הנה כמו שיש לגשם שש צדדין שהם צדדין גשמיים, וכך הוא לבריאת עולם שישה ימים שבו נברא העולם הגשמי, ויום השביעי בו שביתה ולא היה בו הוויה וזה כנגד האמצעי שאינו מתייחס לגשם, ודבר זה מבואר. וזהו עניין ששת ימי הוויה והשבת שבו היה שביתה בלתי הוויה. ולכך יום השביעי הוא קודש, כי כבר אמרנו כי הוא כנגד האמצעי שאינו מתייחס לגשמי רק הוא בלתי גשמי. והבן הדברים האלו מאד, גם בארנו זה למעלה. והתבאר מה שאמרנו כי יום השביעי ראוי לשביתה מצד עצמו. ומה שאמר הכתוב ויכל אלוהים ביום השביעי מלאכתו שהוא משמע שהיה מלאכה ביום השביעי. [ויכל ביום השביעי] |
שאל רבי לרבי ישמעאל בר' יוסי:
אפשר שמעת מאביך, מהו ויכל אלוהים ביום השביעי מלאכתו? אתמהא. אמר ליה: כזה שהוא מכה בקורנס על הסדן הגביהו מבעוד יום והורידו משתחשך, אמר רבי שמעון בר יוחאי: בשר ודם שאינו יודע לא עתיו ולא רגעיו ולא שעותיו, הוא מוסיף מחול על הקודש, אבל הקדוש ברוך הוא שהוא יודע עתיו שעותיו ורגעיו נכנס בו כחוט השערה. גניבא ורבנן. גניבא אומר: משל למלך שעשה לו חופה וציירה וכיירה, מה הייתה החופה חסר? כלה שתכנס לחופה! כך מה היה העולם חסר? שבת! ורבנן אמרי: משל למלך שעשה לו טבעת, מה היה הטבעת חסר? חותם! כך מה היה העולם חסר שבת. |
|
עד כאן.
החכמים האלו ביארו מה שכתב ויכל אלוהים ביום השביעי לדעת ר' יוסי לא היה בשבת הוויה שיש בה תנועה לטעם אשר אמרנו כי ההוויה שיש בה תנועה הוא לגשם, אבל קבלת הצורה שהיא הוויה בלי תנועה, כי אין בקבלת הצורה התנועה, כי ההוויה פתאומית ואין בזה הוויה שכל הוויה בזמן. ולכך אף שכלה מלאכתו ביום השביעי, אין זה מלאכה כלל, רק שתלה הצורה במקבל ודבר זה ידוע. ולכך מדמה למי שמכה בקורנס שמגביה אותו מבעוד יום, ורוצה לומר כי התנועה של ההוויה שהוא הכנה לקבל הצורה היה מבעוד יום ולא היה תנועה בשבת, וירידת הקורנס משתחשך, ורוצה לומר כי קבלת הצורה שהוא השלמת הוויה היה משתחשך, ודבר זה לא נקרא מלאכה, כי אין כאן מלאכה שיש בו תנועה ואדרבה דבר זה קניין השלמות ומנוחה. וזהו ויכל אלוהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה. כי קבלת הצורה היא בשבת וזהו הורדת הקורנס נקרא שאין צריך לירידת הקורנס פועל, אבל הוא יורד מעצמו. וכך קבלת הצורה, אין צריך לזה הוויה זמנית, ולא נקרא זה מלאכה, כי המלאכה היא תנועה, והתנועה היא לגשם. והשלמת העולם בכללו שהיה קונה צורתו אינו בזמן כלל, ועל זה נאמר ויכל אלוהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה. והבן הדברים האלו כי הם עמוקים מאד. וכן הוא דעת ר' ישמעאל בר' יוסי. והראב"ע היה מתמיה על קושיא זאת שאמר כי כלוי המעשה אינו מעשה, וכאילו אמר ביום השביעי לא עשה מעשה. ודבר זה הבאי כי על בלתי עשיית מעשה לא יתכן לומר ויכל אלוהים לשון פועל, כי הכלוי אינה מפעולת פועל. ורבי שמעון בר יוחאי פירש כי מה שאמר ויכל אלוהים מלאכתו ביום השביעי, היינו בתחילת יום השביעי, כי הב' אינה משמשת תוך יום השביעי, רק הוא כמו והנוגע בבשר, שאין פירושו בתוכו. ובא ללמדך שהייתה המלאכה עד התחלת יום השביעי. שאילו כתיב ויכל אלוהים מלאכתו ביום השישי, הייתי אומר שכלה מלאכתו קודם גמר השישי, ולא יתכן זה, רק היה המלאכה כל יום השישי. והזמן הוא מדובק, ורגע שהוא סוף יום השישי הוא התחלת יום השביעי, כי אין הזמן מחובר מעתות רק הזמן הוא מדובק. ולפיכך שייך לומר ויכל אלוהים ביום השביעי מלאכתו, אחר שאי אפשר לך לומר שהזמן הוא מחולק, רק הזמן הוא אחד, וסוף הזמן של יום השישי הוא התחלת יום השביעי. וגם זה דבר עמוק מאוד מאד. אמנם דעת גניבא ורבנן יש לך להבין מאוד. כי לדעת שניהם השבת עצמו הוא גמר מלאכה, ועל זה נאמר ויכל אלוהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה. וזה כי אף אם לא היה המלאכה ביום השבת, מכל מקום השבת הוא השלמת העולם, וזה כי השבת קראו חכמים בלשונם כלה, כמו שאמרו בבבא קמא (ל"ב ב) בואי כלה. ומה עניין כלה לשבת? אבל העולם הזה על ידי שבת יש לעולם חיבור בו יתברך, כי שאר ימים אינם מקודשים כמו השבת. ומפני שהוא זמן קדוש יש לעולם חיבור על ידו בו יתברך, ולכך נקרא השבת כלה, שהיא עומדת להתחבר בבעלה. וזהו השלמת העולם בודאי. ולכך מדמה דבר זה למלך שעשה חופה וציירה וכיירה, והיה חסר כלה שתכנס לחופה להתחבר בבעלה. כך מה היה לעולם חסר שבת, שהשבת הוא החיבור בו יתברך. וזהו ויכל אלוהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה, כי מלאכתו שהוא העולם כלה ביום השבת שקנה החיבור הקדוש והדבוק העליון וזהו גמר מלאכת העולם. ורבנן גם כן הם אומרים כי השבת משלים העולם, ולפיכך שייך לומר ויכל אלוהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה. ומדמה השבת כמו החותם אל הטבעת, שכבר נגמר הטבעת אבל עדיין חסר חותם, שהחותם עם שאינו מעניין הטבעת שהרי אפשר שיהיה הטבעת בלא חותם, מכל מקום החותם הוא שייך לטבעת במה שראוי שיהיה לכל טבעת חותם עמו. וכך כאשר כלה גוף העולם בששה ימים חסר העולם שבת שהוא קניין מעלה עליונה אלוהית שהשבת קונה בעולם מעלה אלוהית ביותר וזה היה קונה בשבת. והחלוק שיש בין גניבא לרבנן הוא זה, כי לדעת גניבא ראוי שיהיה השבת דומה לכלה, כי הכלה יש לה חיבור לבעלה וכן השבת יש לה חיבור אל השם יתברך, ולדעת רבנן יש לדמות השבת לחותם שהוא השלמת הטבעת וכן השבת הוא השלמת העולם. אמנם כאשר עוד תבין דברי חכמה עמוקה תדע להבין דעת גניבא ודעת רבנן, דע כי השבת קראו חכמים בשם כלה וקראו אותו גם כן בשם מלכה. וכמו שאמרו ז"ל (שם) בואי שבת כלה מלכתא. וזה כי השבת יש בה שתי בחינות: האחת שהיום מבורך מצד עצמו ולכך נקרא כלה שהכלה יש לה ברכה, והבחינה השנית שהשבת מקודש נבדל משאר הימים [שבת מלכתא] וכנגד אלו שני הדברים אמר הכתוב: ויברך אלוהים את יום השביעי ויקדש אותו. קרא אותו שהוא מבורך ושהוא מקודש. וכנגד אלו שתי שמות זכר כל אחד ואחד מן החכמים האלו דבר אחד: גניבא אומר משל למלך שעשה חופה. מה היה העולם חסר שבת, קרא השבת כלה, לטעם אשר אמרנו, כי היום מבורך בעצמו, ודבר זה הוא שלמות העולם. והרי הכלה טעונה ברכה, ואיך לא יאמר ויכל אלוהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה, כי היום הזה שהוא מוכן שיקנה העולם המעלה העליונה, שהיום הוא מבורך, ומעלה זאת קנה העולם ביום השבת. ולכך מדמה גניבא דבר זה למלך שעשה חופה וציירה וכיירה, מה היה עולם חסר וכו', כי עיקר החופה הוא הברכה. כמו שאמרו (כלה פ"א) כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנידה. ורבנן אמרו משל למלך וכו', וזה כנגד המדרגה השנית, שהשבת נבדל משאר ימים במה שהיום הזה הוא קדוש, וכנגד הקדושה שיש ביום הזה נקרא השבת מלכתא, כי המלך נמשח בשמן הקודש, ולכך מדמה השבת לטבעת שיש בו חותם, שהחותם עם שהחותם הוא עם הטבעת הוא נבדל מן הטבעת, כך השבת נבדל משאר ימים והוא קדוש. וידוע כי הדבר שהוא נבדל הוא צורה בלבד, ולפיכך נמשלו ימי החול אל הטבעת שהוא גוף, כך ימי החול שהם ימי המעשה הם גשמיים. והשבת אל החותם שיש בו צורה, והצורה נבדלת מן החומר. ולכך על ידי השבת יש בעולם קדושה נבדלת. לכך ביום השבת נגמר העולם כאשר קנה הצורה. והדברים האלו הם ברורים ויקרים ואין לבאר יותר. [ויברך ויקדש] במכילתא: |
ברכו במן וקדשו במן.
ר' עקיבא אומר: ברכו במן וקדשו בברכה, ר' יצחק אומר: ברכו במן וקדשו במקושש, רבי שמעון בר יוחאי אומר: ברכו במן וקדשו במאור, ר' שמעון בן יהודה איש כפר עכו אומר משום ר' שמעון: ברכו במן וקדשו במאור פנים של אדם הראשון. |
|
לדעת כולם הברכה הוא במן, ואין הכוונה במן בלבד, רק כי המן הברכה היותר עליונה שהיא לשבת, שירד בשביל השבת שני עומרים לגולגולת, ואף על פי שלא היה להם יותר בשבת מששת ימים שהיה להם עומר לגולגולת. ואין הכוונה רק שהיה ברכה בשביל השבת למצוא שני עומרים, שזה היה ברכה יתירה שהיה מלקט כפי שאר ימי השבוע ומצא שני עומרים וזה ברכה. והקדושה גם כן במן, כלומר שמה שלא ירד מן בשבת מורה שהיום קדוש, שכל הוויה היא בזמן, וכל זמן הוא תולה בתנועה, וכל תנועה היא לגשם שאינו קדוש, ולכך כל הוויה אין בה קדושה מטעם אשר אמרנו. ולכך קדושת שבת היה גורם שלא היה בו הווית המן. ואף על גב שהשבת ודאי יש בו התהוות טבעי, כי הדבר הטבעי אין ראוי שיהיה לו שביתה כי מדרגת הטבעי אינו כל כך, כמו שאין בני נח מצווים על השבת מפני שהם טבעיים חומריים, ואין לטבע החומרית שביתה והשלמה כמו שידוע לנבונים. וכן הדברים הטבעיים לשפלות מדרגתם אין להם מדרגת השבת. אבל המן שלא היה טבעי, לא ירד בשבת, כי אין הוויה בשבת. ודבר זה מבואר. ולדעת רבי עקיבא שקידשו בברכה, ונראה לי דגרסינן שקידשו במלאכה כי מה שאין לעשות מלאכה ביום השבת הוא קדושה לשבת, שהיום הזה אין בו תנועת מלאכה, שכל תנועה גשמית. וכבר אמרנו כי מלאכת האדם אינו דבר טבעי, רק הוא על הטבע, ולפיכך ביטול מלאכה לאדם ביום השבת שאין בו תנועת מלאכה וזה מורה על קדושה. ולדעת ר' יצחק שקידשו במקושש, ודבר זה קדושה שמי שמחלל את קדושתו של שבת יבא עליו ההעדר, כי לא תמצא בכל המועדים שיש מיתה מי שמחלל קדושתו, חוץ מן השבת שמחלל קדושתו ראוי לו ההעדר. וזה מורה על קדושה עליונה של שבת. כי המתנגד אל הדבר שהוא קדוש יש בזה המיתה שהוא ההעדר, כי הקדוש ברוך הוא שהוא נבדל, ואין בו החומרי, הגשמי מבטל את דבר הגשמי. ודווקא מקושש מפני שהיה מיתתו על פי השם יתברך, ולכך אמר במקושש שכאשר היה מקבל המיתה על פי השם יתברך, נראה קדושתו של שבת. ולדעת רבי שמעון בר יוחאי שקידשו במאורות, רוצה לומר כי ביום זה יש תוספות כוח לדבר הבלתי גשמי, וזהו בעצמו קדוש,ה שאין קדושה רק אל דבר בלתי גשמי וכמו שאמרו ז"ל (ביצה ט"ז א) נפש יתירה יש לאדם בשבת. ורוצה לומר כי הנפש שהיא דבר נבדל יש לה בכוח יותר בשבת ממה שיש לאדם בימות החול. וזה שאמר שקידשו במאורות, כי האור הוא דבר נבדל שאינו דבר גשמי, כמו שהם שאר דברים גשמיים. וקדשו במאורות שיש תוספות כוח במאורות. ולרבי שמעון בן יהודה במאור פניו של אדם, רוצה לומר כי הפנים הגשמיים מקבלים אור וזיו בלתי גשמי ודבר זה הוא קדושה בודאי מה שמקבלים אור וזיו. [למה ברכו?] |
למה ברכו?
רבי דוסתאי ורבי שמואל בר נחמן. רבי דוסתאי אומר: שאין לו זוג. חד בשבאי תרי בשבאי, תלתא ארבעתא, חמשתאי ערובתאי. שבתאי לית ליה זוג. רבי שמואל אומר: שאינו נדחה. תני רבי שמעון בר יוחאי אומר: אמרה שבת לפני הקדוש ברוך הוא: לכל נתת בן זוג ולי לא נתת בן זוג. אמר לה הקדוש ברוך הוא: כנסת ישראל יהיה בן זוגך. כיון שעמדו ישראל על הר סיני, אמר הקדוש ברוך הוא: זכרו הדבר שאמרתי לשבת, כנסת ישראל יהיה בן זוגך, היינו דכתיב: זכור את יום השבת לקדשו. |
|
עד כאן.
ביאור דבר זה: לדעת רבי דוסתאי ראוי השבת לברכה במה שאין לו זוג, כי הדבר שיש לו זוג הרי הוא חלק דבר, ודבר שהוא חלק אין בו ברכה, רק כאשר הוא הכל. ולפיכך השבת ראוי לברכה. ולדעת רבי שמואל בר נחמן שאינו נדחה, והוא דבר נפלא ועמוק מאוד מה שאינו נדחה. כי יום זה אין צריך לקדש אותו, לא כמו שאר המועדים שבית דין מקדשין אותן ולכך הם נדחים. אבל השבת הוא קדוש בעצמו, ולפיכך אינו נדחה. וזהו ברכתו שאין צריך לקבל קדושתו על ידי בית דין, כי הוא קדוש בעצמו. וכל דבר שאין צריך לקבל הוא מבורך בעצמו. והבן זה מאד. ורבי שמעון בר יוחאי אמר, שאמרה שבת לפני הקדוש ברוך הוא וכו'. וביאור זה כי אף שאמרנו כי השבת יש לו מעלה במה שהוא אחד, מעלה זאת היא בערך שאר ימים כי שאר הימים יש להם זוג בימים כמו שהתבאר למעלה, ומעלת השבת שאין לו זוג בימים, וזהו מדרגתו ומעלתו. ומכל מקום אי אפשר שיהיה אחד לגמרי מבלי הזדווגות בשום חיבור אליו כלל, שאם כן היה חסר, שאי אפשר שיהיה נמצא דבר שהוא אחד לגמרי, רק השם יתברך שהוא אחד שלם. אבל שאר הנמצאים, אם הוא אחד לגמרי הוא חסר, שאם היה אחד והוא שלם היה הוא אלוה, כי הוא יתברך הוא אחד ואין זולתו, ולכך אם לא היה נמצא שום זיווג לשבת היה חסר, שאין ראוי שיהיה נמצא במציאות דבר שהוא אחד. וזה אמרם במדרש (פדר"א פ' י"ב) |
לא טוב היות האדם לבדו, אעשה לו עזר כנגדו,
שלא יאמרו כשם שהשם יתברך אלוה בעליונים, כך האדם אלוה בתחתונים. לכך אעשה לו עזר כנגדו והוא זיווג שלו, שלא יהיה אלוה בתחתונים. |
|
ורצו בזה, כי אם היה האדם אחד היה הוא אלוה שאי אפשר שיהיה דבר אחד זולת השם יתברך וכבר התבאר דבר זה. ולכך אמר הקדוש ברוך הוא, כנסת ישראל יהיה בן זוגך. כי כל דבר יש לו חיבור אל זמן שלו, כמו שאמרו (אבות פרק ד') אין לך אדם שאין לו שעה. והזמן המיוחד לישראל הוא יום השבת, כי ראוי שיהיה ישראל מתחברים לשבת. כמו שהשבת נבדל משאר הימים שהם ימי החול, כך ישראל נבדלים מעכו"ם שהם חול, ולכך השבת ראוי דווקא לישראל, וגוי ששמר את השבת חייב מיתה, כי הוא מיוחד דווקא לישראל והרי מזדווג לאחר, לכך חייב מיתה. ומעתה אין כאן יחידות, ולא נתנה שבת לשאר האומות, כי אם לישראל, שהיום הזה ראוי לישראל שהם עם קדוש, כמו שהשבת הוא זמן קדוש, וכל דבר יש לו חיבור אל זמן המיוחד לו. וזמן הזה שהוא יום השבת שהוא זמן קדוש מיוחד לעם הקודש דווקא, ובודאי מזדווגים ומתחברים ישראל אל השבת כמו כל דבר שיש לו חיבור אל זמנו המיוחד אליו. וזה שאמר כנסת ישראל יהיה בן זוגך. ולפיכך אמר זכור את יום השבת לקדשו. פירוש, כי ראוי מששת ימי בראשית שיהיו ישראל מקדשין השבת, כי לשון זכור משמע על דבר שהיה כבר, ומששת ימי בראשית שקדש השם יתברך השבת והיה מיחד אותו מבין שאר הימים בקדושה, אי אפשר שלא יהיה זוג אליו, כי דבר זה אי אפשר, כמו שאמרנו למעלה שאין דבר אחד זולת השם יתברך שהוא אחד לגמרי. [השבת, הקב"ה וישראל] |
ג' מעידין זה על זה:
השבת וישראל מעידין על הקדוש ברוך הוא שהוא אחד בעולמו, הקדוש ברוך הוא וישראל מעידין על השבת שהוא אחד בימים, הקדוש ברוך הוא והשבת מעידין על ישראל שהם אחד באומות. |
|
עד כאן.
ביאור זה, כי השבת וישראל מעידין על השם יתברך שהוא אחד. וזה כי השבת הוא אחד בימים, וישראל הם אחד באומות. ואי אפשר שיהיה כל אחד ואחד בפני עצמו, שאם כן יקשה מה שאמר השבת לכל נתת בן זוג ולי לא נתת בן זוג. וצריך לומר כי כנסת ישראל הם זוג לשבת, וכל שני דברים שהם מתחברים ומזדווגים יחד, אי אפשר שלא יהיה חיבור שלהם מן אותו שהוא אחד, כי בלא חיבור אי אפשר, כי מצד עצמם הם מחולקים, כי זהו שבת וזהו ישראל, והם מחולקים. וכיון שמצד עצמם הם מחולקים, אי אפשר בלא אחד שמחבר אותם. ואותו שהוא מחבר אותם הוא אחד, שאם אינו אחד, איך יחבר את שנים להיות אחד, והוא בעצמו אינו אחד? ואין מקבלים על ידו שיהיו בו נקראים אחד כי אם שהוא אחד בעצמו. ולכך השבת וישראל שהם זוג, יחד מעידים על השם יתברך שהוא אחד. וכן הקדוש ברוך הוא וכנסת ישראל מעידין על השבת שהוא אחד. וזה, כי אם לא כן, תאמר כנסת ישראל לפני הקדוש ברוך הוא לכל נתת בן זוג ולי לא נתת בן זוג. וזה מפני שאמרנו, כי הוא יתברך אחד ואין זולתו, לכך צריך שיהיה לכל אחד זוג שלא יהיה אחד גמור, כי אין אחד גמור זולת השם יתברך, ולכך אי אפשר שלא יהיה לו זוג. אלא על כורחך ישראל זוג לשבת, וכאשר ישראל זוג, אי אפשר שלא יהיה ישראל אחד כמו שהשבת הוא אחד, שאם אינם אחד הרי אין ראוי שיהיה בן זוג לשבת, כי השבת הוא אחד וישראל אינם אחד, ואין כאן זוג. ועוד, מאחר שהשבת הוא אחד, אם היה מתחבר לדבר שאינו אחד הווה יוצא מן אחדותו, כאשר מתחבר לדבר שאינו אחד. ולכך השם יתברך שהוא אחד, יש לו חיבור אל ישראל שהם אחד, ובזה בעצמו השם יתברך וכנסת ישראל מעידין על השבת שהוא אחד כמו שאמרנו. והבן זה: |
