|
תוכן הפרק:
[כבד את אביך ואת אמך] [מדוע בשבת ושילוח הקן כתוב 'למען ייטב לך'?] [עד היכן כיבוד אב ואם?] [הגויים מקפידים במצוות כיבוד אב] [פירוש השם דמא בן נתינה] |
|
[כבד את אביך ואת אמך] ובקדושין (ל"א ב) |
שלושה שותפים באדם:
הקדוש ברוך הוא, אביו, ואמו. בזמן שהאדם מכבד אביו ואמו, אומר הקדוש ברוך הוא: מעלה אני עליהם כאלו דרתי ביניהם וכבדוני וכו' ובזמן שמצער אביו ואמו, אומר הקדוש ברוך הוא: יפה עשיתי שלא דרתי ביניהם, שאילו דרתי ביניהם צערוני. |
|
עד כאן.
פירוש דבר זה, בשביל כי הוא יתברך עילה לאדם שהוא עלול, ונקרא גם כן על האבות שם עילה, ומשתתפים עם השם יתברך בתולדת האדם, שהוא יתברך והאב עילה לאדם אשר הוא עלול, לכך כל השותפים בו נקראים בשם עילה. ולכך רב יוסף, כאשר שמע כרעיה דאמיה שבאתה אליו, אמר איקום מקמי דשכינתא דאתיא, ודווקא על האם אמר כך, כי האם נמשכת אחר הבן ביותר, והיא עמו כמו השכינה שהיא עם הנבראים, ולכך קאמר איקום מקמי שכינתא דאתיא, ומתחברת לבנה כמו השכינה שמתחברת לנבראים ממנה. והבן זה. ודווקא כמו זה שלא הייתה האם אצלו, ונתגלית אליו, ולכך אמר איקום מקמי דשכינתא דאתיא. ומפני כי השיתוף הזה שנקרא על האבות שם עילה עם השם יתברך שהוא עילה אל הכל. ובוודאי אינם שווים לגמרי מכל וכל, רק כי בצד מה האם נקראת עילה, ולא שתהיה עילה לגמרי, לכך בפעם הראשון יש עליה שם עילה, כאשר נגלית אליו האם אמר איקום מקמי דשכינתא, ואם כי הדברים האלו נראים מבוארים בעצמם אין הדבר כך, אבל הם דברים עמוקים. ולכך אחר דיבור זכור את יום השבת לקדשו, שהזהיר שנדע כי הוא יתברך פועל הכל והוא העילה כללית, הזהיר לכבד האבות שהם עילה פרטית לעלול זה בפרט. ונכתב זה עם חמש דיברות ראשונות כמו שאמרנו, כי הדבר הזה שייך אל השם יתברך. ואם מכבד את אשר משותף עמו יתברך בפועל שלו, כאילו כיבד הקדוש ברוך הוא. ולפיכך ראוי שיהיה דיבור 'כבד' בלוח בדיברות שהם שייכים אל השם יתברך. ואחר שהשם יתברך ציווה במצוות זכור את יום השבת לקדשו, לומר כי הוא יתברך פועל העולם ולא נמצא העולם במקרה, כמו שחשבו הרבה בני אדם, כי כל המציאות הזה במקרה קרה, ולכך ציוונו בשבת כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ, להודיע כי לא היה מציאותו במקרה. כי אם היה מציאותו במקרה מן הפועל, לא נקרא זה פועל כלל, כי דבר זה מבואר לכל, כי כל פועל במקרה אינו נקרא פועל. שהרי אמרו (שבת מ"ט ב) דבר שאינו מתכוין מותר בשבת, כמו שאמרו (שם) גורר אדם מטה כסא וספסל ובלבד שלא יתכוין. וכל זה מפני שלא יתייחס אל האדם שעשה פועל כאשר פועל במקרה. וכאשר אנו מעידין כי הוא יתברך ברא העולם בששה ימים ונח ביום השביעי, אי אפשר לומר שהיה פועל העולם במקרה כמו שהתבאר. ואחר שציוונו שנדע שהוא יתברך פועל העולם ואינו במקרה, עדיין יש לחשוב כי אף שאין ראוי שיהיה המציאות הכללי במקרה, אבל מציאות הפרטיים יחשבו שהם במקרה, ודבר זה היו אומרים החוקרים מדעתם על הנמצאים - הודיע לנו כי אף מציאות הפרטיים אינם במקרה כלל, וציונו לכבד את האבות. ואם היו התולדות הפרטים במקרה קרה, אין כאן כיבוד אבות, כי האבות הם עילה פרטית. ולכך מי שמכבד האבות, מעלה אני עליהם כאילו כבדוני, כי דבר זה כבוד גם כן למי שמשותף בתולדה זאת, שלא באה התולדה במקרה, ואין כאן מקום להאריך, סוף סוף ראוי שיהיה דיבור זה עם חמישה דיברות הראשונות. ובמצווה זאת כתיב למען יאריכון ימיך ולמען ייטב לך ופירשו חכמים (חולין קמ"ב א) |
למען יאריכון ימיך - בעולם שכולו ארוך,
ולמען ייטב לך - בעולם שכולו טוב. |
|
וכן כתיב בשלוח הקן.
[מדוע בשבת ושילוח הקן כתוב 'למען ייטב לך'?] ויראה כי דרך התורה לכתוב הדבר שהוא יותר ידוע, כי מצוות שלוח הקן ראוי שעל ידה יזכה האדם לטוב. וזה כי כאשר משלח האם, דבר זה הוא קיום ישוב העולם, שאין מחריב הקן לגמרי רק יישאר האם לעשות עוד קן אחר. והמקיים מציאות העולם הוא דבק בטוב, ולכך כאשר נמצא העולם מן השם יתברך אמר בכל אחד כי טוב, וההעדר הוא רע. ומאחר שהוא דבק בקיום המציאות שהוא טוב, ראוי לו המציאות שהוא אריכות ימים, וגם ראוי לו הטוב, כי המציאות הוא טוב כמו שאמרנו. לכך נאמר בזה למען ייטב לך והארכת ימים בשביל זה, וגם בשביל זה נזכר למען יאריכון ימיך אצל כיבוד אב ואם, שהמכבד האב והאם אשר הם סיבה למציאות, לכך ראוי לו המציאות גם כן שהוא אריכות ימים, מפני כי המציאות הוא טוב, כמו שנזכר בכל הנמצאים במעשה בראשית כי טוב, ולפיכך הוא זוכה אל הטוב. ותדע כי אלו ב' מצוות: כיבוד אב ואם ושלוח הקן, המכבד אב ואם הוא דבק בדבר שהוא סיבה אל המציאות, כי האב והאם הם סיבה אל המציאות; והמשלח האם דבק בקיום המציאות, שאינו נוטל האם על הבנים והיה זה חורבן הקן, ובזה ששולח האם דבק בקיום המציאות, והמציאות צריך אלו שניהם, דהיינו אל ממציא, ואחר שנמצא צריך אל קיום. ולפיכך נאמר באלו שניהם טוב ואריכות ימים. והבן זה. [עד היכן כיבוד אב ואם?] |
בעי מניה מרב עולא, עד היכן כיבוד אב ואם?
אמר להם: צאו וראו מה עשה ארמי אחד לאביו באשקלון, ודמה בן נתינה שמו. פעם אחת בקשו חכמים פרקמטיא בששים ריבוא, והיה המפתח מונח תחת מראשותיו של אביו, ולא ציערו. אמר רב יהודה אמר שמואל: שאלו את ר"א עד היכן כיבוד אב ואם? אמר להם: צאו וראו מה עשה גוי אחד באשקלון ודמה בן נתינה שמו, פעם אחת בקשו חכמים אבנים לאפוד בס' ריבוא. ורב כהנא מתני בשמונים ריבוא שכר, והיה מפתח מונח תחת מראשותיו של אביו ולא ציערו. לשנה אחרת נתן לו הקדוש ברוך הוא שכרו ונולדה לו פרה אדומה בעדרו. נכנסו חכמי ישראל אצלו אמר: יודע אני, שאם מבקש אני מכם כל ממון שבעולם אתם נותנים לי, אלא איני מבקש מכם אלא אותו ממון שהפסדתי בשביל כבוד אבא. וכששמעו חכמים דבר זה אמרו: אם מי שאינו מצווה כך, מצווה ועושה על אחת כמה וכמה. דאמר רבי חנינא: גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה. כי אתא רב דימי אמר: פעם אחת היה לבוש סירוקין של זהב, והיו יושבין גדולי רומי, ובאת אמו וקרעה ממנו וטפחתה על ראשו וירקה בפניו, ונפל קורדקסין שלה, והושיטה לה שלא תצטער. |
|
עד כאן.
ביאור עניין זה, החכמים האלו באו לבאר עד כמה השכל מחייב מצווה זאת, כי מצווה זאת בפרט מחייב אותה הדעת והשכל שיכבד האדם הוריו שהביאו אותו לעולם כמו שאמרנו, ולפיכך בא ללמד עניין מצווה זאת מן עכו"ם, שאין עכו"ם מקיים המצווה בשביל שנצטווה עליה, רק מה שיגזור השכל בלבד. ואמרו כי פעם אחת בקשו חכמים פרקמטיא בס' ריבוא וכו'. וידוע כי השיעור והמספר שהוא יותר רב, הוא ס' ריבוא, כי מספר זה זכרו בכל מקום על ההפלגה. ומה שמספר הזה יורה על ההפלגה ביותר, נתבאר בכמה מקומות ואין כאן מקום זה. והנה השכל גוזר כיבוד אב ואם, שאף אם מגיע לו ביטול משא ומתן היותר גדול בהפלגה, אין לו לבטל מצוות כיבוד אב ואם. ורב יהודה אמר שמואל, בא לבאר כי השכל גוזר, שאף אם בא לו הפסד גדול על ידי קיום המצווה לא יבטלנה, כי מה שהיו מבקשים פרקמטיא בס' ריבוא, אין זה ביטול שכר, רק שהוא משא ומתן גדול. אבל אין הריווח שישים ריבוא, ולכך אמר כי יותר מזה מחייב השכל, אף אם יבוא הפסד גדול בעד שישים ריבוא, שהוא הפסד היותר גדול כמו שאמרנו, כי האבנים שהם צורך האפוד, הדרך להעלות בדמיהן יותר, מפני שצריך להם הרבה, והיה השכר בהן שישים ריבוא, ולא היה רוצה לצער את אביו. ונתן לו הקדוש ברוך הוא שכרו גם כן שנולד לו פרה אדומה בעדרו, וידוע כי פרה אדומה הוא חוק לגמרי, ואין השכל יכול להשיג המצווה. ואילו כיבוד אב ואם השכל מחייב אותו לגמרי. ומפני שהיה מקיים מצוות כיבוד אב ואם, שהשכל מחייב לגמרי, נולד לו פרה אדומה בעדרו שאלו שניהם הם חוק ומשפט. כיבוד אב ואם הוא משפט, כי כך ראוי במשפט; ופרה אדומה הוא חוק, והם מתחייבים זה מזה ונתלים זה בזה, כאשר ידוע לחכימין. ומה שאמר רב כהנא בשמונים ריבוא שכר, סבר כי האפוד הוא לכהן אשר הוא משמש בשמונה בגדים, ולכן שייך לאפוד מספר שמונים. ובהך סברא פליגי: כי מי שסובר שישים ריבוא, סבר כי המספר הזה מתייחס אל הריבוי ביותר. ומי שאמר בשמונים ריבוא, סבר זה המספר מתייחס לאפוד. ורב דימי מבאר, כי דבר זה אין צריך לומר שכל כך הוא גדול מצוות כיבוד אב ואם. אבל דבר זה יותר, כי אף אם האב והאם מביישין אותו בתכלית, לא יאמר כי מכבדי אכבד, ולכל הפחות אם מביישין אותו אין מוזהר על כבוד שלהם. על זה אמר כי השכל גוזר אף אם האבות מביישין אותו בתכלית, הוא יכבד אותם. ולכך אמר כי מעשה בדמא בן נתינה שהיה לבוש וכו', ועם גודל הביוש שהייתה מביישת אותו נהג בה כבוד, וכל דבר זה השכל מחייב וגוזר. ולכך מביא ראיה מן הגוי אשר היה מקיים מצווה זאת מפני החכמה והשכל. ויש לתמוה שכל הדברים האלו הגיעו לדמא בן נתינה מה שהיו חכמים מבקשין פרקמטיא בעד שישים ריבוא, ועוד היו מבקשים אבנים לאפוד בעד שמונים ריבוא, ועוד היה יושב בין גדולי רומי וכו' - וכל זה הגיע לדמא בן נתינה. ואפשר כי לא כל הדברים הגיעו לדמא בן נתינה, רק לעולא שבקשו חכמים פרקמטיא בעד שישים ריבוא בלבד, ולשמואל שבקשו אבנים לאפוד, ולרב דימי שהיה יושב בין גדולי רומי, וחולקים הם בזה. ועל דעת הכל הגוי היה זריז במצווה זאת, כי מצוות כבד מחייב אותו הדין והשכל, מה שלא תמצא דבר זה בשאר מצוות, ולפיכך העכו"ם אשר אין להם תורה רק מה שהשכל מחייב, נמשכים אחר המצווה הזאת ביותר מן ישראל. [הגויים מקפידים במצוות כיבוד אב] ובמדרש (דברים רבה פ"א) |
אמר רבי שמעון בן גמליאל:
כל ימי הייתי משמש את אבי, ולא שמשתי אותו אחד ממאה ששמש עשו את אביו, אני כששימשתי את אבי, הייתי משמשו בבגדים מלוכלכים וכשיצאתי לשוק הייתי יוצא בבגדים נקיים. ועשו כשהיה משמש את אביו היה משמש אותו בבגדי מלכות. |
|
עד כאן.
ודע, כי לא היה דבר זה מה שהיה משמש עשו את אביו במקרה, כי אין דברים כאלו במקרה שיהיה זריז במצווה כמו זאת. אבל דבר זה ידוע, כי הוא מורה על דין גמור, ויצא מיצחק שמידתו דין. וידוע כי כל התולדות באים לעולם במידת הדין, כמו שנזכר בכל מעשה בראשית שם אלוהים. ומפני כך עשו שכל מידתו היה מידת הדין, הוא בפרט היה מוכן לזה שהיה דבק לגמרי באביו, כאשר אביו הביא אותו לעולם במידה זאת שהוא מידתו. והבן זה. וכבר התבאר גם כן כי אין לך מצווה שהדין מחייב אותה יותר מן כיבוד אב ואם, שהדין מחייב אותה לכך, ומכל שכן עשו שהיה כל מעשיו מידת הדין, מוכן ביותר למצווה הזאת. [פירוש השם דמא בן נתינה] אבל לעשות מצוות השם יתברך, אף כי הם במידת הדין, מפני כי אינם כל כך במידת הדין הגמור כמו כיבוד אב ואם, שאין שכל האדם מחייב אותם, לכך אין מקיימים אותם. ולכך נקרא הגוי דמא בן נתינה. ונוכל לומר כי לא גוי אחד היה, רק שהגוי נקרא כך על שם מידתו שיש בו, ומזה הוא נמשך ביותר אחר מצוות כיבוד אב ואם, שהוא דבר מחויב והשכל נותן, ומפני שכל נותן יש לו מקבל, והמקום הוא המקבל הדבר, נקרא המקום בשם אשקלון מלשון שקל, והוא קבלה ולקיחה. וכאשר תבין דברים אלו לא יהיה לך ספק בדברים אלו. והעד הנאמן על כל הדברים אשר אמרנו במכילתא (בשלח ויסע פ"א) |
שם שם לו חוק ומשפט,
חוק, זה שבת משפט זה כיבוד אב ואם, |
|
ובוודאי מה שקרא שבת חוק, מפני שהשבת חוק לאדם שלא יעשה מלאכה רק שישה ימים ולא יותר. אבל למה נקרא כיבוד אב ואם משפט? אבל דבר זה כמו שאמרנו, כי הידיעה והשכל מחייב מצווה זאת יותר משאר כל המצוות, לכך נקרא מצוות כיבוד אב ואם משפט. ומזה תבין למה מצוות כבד את אביך ואת אמך בדיבור החמישי, ומשם קבל עשו כוחו, ולכך היה מכבד אביו, וכאשר תבין דברים אלו תעמוד על עיקר דיבור החמישי: |
