|
תוכן הפרק:
[זכור ושמור] [לא תתאווה - לא תחמוד] [כי ששת ימים - כי עבד הית] [שבת הגדול] [מדוע זכור ושמור לא נכתבו יחד בלוחות?] |
|
[זכור ושמור] ומזה תוכל להבין מה שאמרו ז"ל (שבועות כ' ב) זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו, יותר מכל שאר החילופים והשינויים, כי שאר החילופים לפי הראוי ולפי הסדר, אבל זכור ושמור אי אפשר לומר בשביל התוספת בדיברות שניות, דאין כאן תוספת רק חסרון, שהרי לא נזכר כלל זכור בדיברות שניות ואם כן אין כאן תוספת. ואם הפשטנים אשר לא הבינו דברי תורה אמרו כי שמור הוא כמו זכור, ואין כאן רק מלות שונות, אין צריך להשיג על דברים כאלו, כי כאשר תתבונן במה שכתוב בדיברות הראשונות, כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ, ובדיברות שניות כתיב וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים וגו', יתבאר לך בבירור שהשינוי הזה נמשך בשביל כי בדיברות הראשונות נאמר זכור את יום השבת, ובדיברות שניות כתיב שמור את יום השבת. והדבר אשר הוא מקובל לרבותינו ז"ל, כי כל מקום שנאמר שמור הוא מצוות לא תעשה, ואם כן מצוות עשה של זכור חסר לגמרי, וזה שהוכרחו לומר כי זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו. וכן שווא ושקר גם כן בדיבור אחד נאמרו, מפני שאף על גב שאין כאן שינוי מלאו לעשה ומעשה ללאו, מכל מקום יש כאן חילוף שהוא גירעון, שהרי לא כתיב שקר בדיברות אחרונות. ולכך הוצרכו לומר בדיבור אחד נאמרו. ועוד כבר אמרנו כי הדיברות במשנה תורה הם לתוספת ולא תמצא תוספת בלא עיקר, ולכך כאשר עיקר הדבר נכתב בדיברות האחרונות, ויש בהם תוספת, זהו בוודאי שייך לומר שפיר אבל שיהיה שינוי בעיקר הדיבור, דבר זה לא יתכן כלל. ולפיכך כל השינוי אשר בדיברות כולם הם תוספת, שהרי עיקר הדיבור אין לו שינוי, רק שיש כאן תוספת. אבל זכור ושמור שהעיקר הדיבור הוא המצווה עצמה היא זכור, ובדיברות אחרונות שמור לא יתכן לומר, שהשינוי הוא תוספת אחר כי השינוי הוא בעיקר הדיבור. וכן שווא ושקר, הרי המצווה עצמה שלא יעיד שקר או שלא יעיד שווא, ולכך באלו שנים בפרט אמרו שנאמרו בדיבור אחד. כי כל שאר החילופים כולם הם כסדר מפני שמשנה תורה לאוסופי אתא. [לא תתאווה - לא תחמוד] [כי ששת ימים - כי עבד הית] כי זכור הוא מצוות עשה לזכור את יום השבת, והזכירה הזאת הוא מורה על מעלת שבת, ולכך יזכור אותו. ומה מעלתו של שבת, כי מה יום מיומיים? ואמר כי בוודאי יש יום מיומיים, כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וגו', וזהו מעלת השבת מבין שאר הימים שהוא יום מקודש משאר הימים. ובמצוות זכור לא שייך הטעם וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים, כי זה אין טעם כלל אל מעלת ומדרגת השבת על שאר הימים, ולפיכך הוצרך לתת טעם כי ששת ימים וגו'. ואצל שמור שאינו רק לא תעשה שלא יעשה מלאכה, ומה שהאדם יושב בטל ואינו עושה מלאכה אין זה מעלת השבת, שהרי אין זה דבר נראה שכמה בטלנים יש, רק עיקר מעלת השבת על ידי מצוות עשה להזכיר יום השבת שזהו מעלת השבת בפועל. ולפיכך במצוות שמור לא נתן הטעם כי ששת ימים עשה ה' וגו', כי זה מורה על מעלת השבת, רק נתן טעם למה שאמר שמור, שיהיו נזהרים ישראל בשמירתו ושלא יחללו אותו יותר מכל העמים. ואל דבר זה צריך טעם, שמאחר שהשם יתברך ברא עולם בששה ימים ונח ביום השביעי, ראוי שיהיו כל הנמצאים שומרים השבת, כי אין זה מגיע לישראל בלבד. ועל זה נתן טעם וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים, כלומר כי השבת מתייחס לישראל דווקא, כי כמו העולם שברא השם יתברך בששת ימי בראשית ולא היה בו מנוחה, ואחר כך קבל העולם השלמות והמנוחה, כך וזכרת כי עבד היית במצרים ולא היה לך מנוחה, ויפדך מבית עבדים והקנה לך ההשלמה והמנוחה. ועוד, כי דבר זה שהוא יציאת מצרים היה השלמת העולם לגמרי, כי לא הושלם העולם עד שהיו ישראל במציאות, ולפיכך יציאת מצרים שאז היו ישראל לעם, הוא השלמת העולם, ולכך השלמת ישראל היה כמו השלמת העולם, כי כמו שהעולם לא היה לו מנוחה, ובשבת קנה השלמתו, כך ישראל היו לעבדים בעמל ויגיעה ולא היה להם מנוחה עד שיצאו ממצרים, ואז קנו המנוחה. ולפיכך דבר זה עצמו מה שישראל יצאו ממצרים הוא מתחבר עם השבת, כי עתה היה השלמת העולם לגמרי והוא השלמה העליונה, אשר קודם זה לא היה לעולם עדיין השלמה אליו וכאילו עתה קנה ההשלמה. וביארנו דבר זה באריכות יותר במקום אחר. בשביל זה ראוי שיהיה מצווך את יום השבת יותר מכל האדם, כי הם אינם ראויים לשבת כי אם ישראל, שבהם השלים השם יתברך את עולמו. ואי אפשר לפרש יותר כי פירשנו אותו במקום אחר. [שבת הגדול] רק כמו שאמרו על כל הנסים שנתחדשו בעולם (בראשית רבה ה'): |
תנאי התנה הקדוש ברוך הוא עם מעשה בראשית,
על הים שיהיה נקרע, וכן על כל הנסים. |
|
ורצה לומר שכל הנסים היו בכוח, ויצאו לפועל בזמנם, ולפיכך מה שיצאו ישראל לפועל היה בכוח הבריאה גם כן.
ולפיכך שבת שלפני הפסח ראוי לקרוא שבת הגדול, כי שם השם יתברך בכוח השלמת הבריאה של שבת בראשית לצאת לפועל לגמרי, מה שיושלם העולם על ידי ישראל, והוא גדול יותר ויותר ממה שהוא שבת בראשית, שהשלים הטבע בלבד. ושבת שסמוך לפסח שיצאו ישראל ממצרים בשביל יציאת מצרים שהיה בכוח השבת ראוי שיהיה נקרא שבת הגדול, כי היציאה ממצרים היא השלמה העליונה וגדולה וזהו פירוש האמת והנכון. ועוד יש לך לדעת מה שכתוב בדיברות אחרונות וזכרת כי עבד היית במצרים זהו עצמו הטעם שישמרו ישראל השבת, והוא מבואר ממה שאמרו ז"ל (ב"ר פרשת י"א) |
אמרה שבת לפני הקדוש ברוך הוא:
לכל נתת בן זוג ולי לא נתת בן זוג, והשיב לה הקדוש ברוך הוא: כנסת ישראל יהיה בן זוגך. |
|
כי ישראל הם נבדלים מן האומות, והשבת נבדל משאר הימים, כמו שהתבאר למעלה. ולכך הם בעצמם מזדווגים ומתחברים יחד.
וזה שאמר שמור את יום השבת לקדשו, שלא לעשות מלאכה בשבת, שהוא קדוש ונבדל משאר הימים. וזכרת כי עבד היית במצרים ויפדך משם. וכבר ביארנו כי מה שהוציא השם יתברך את ישראל מבית עבדים, ששם היו עבדים, דבר זה מורה שהיו נבדלים בקדושה מן האומות החומריים, וכמו שבארנו למעלה אצל אנכי ה' אלוהיך אשר הוצאתיך וגו' מבית עבדים ע"ש, ודבר זה קדושת ישראל. לכך נתתי לך השבת שהוא נבדל גם כן מן ימי החול אשר בהם המלאכה והשביתה מן המלאכה היא קדושה נבדלת, על כן ציווך ה' אלוהיך את השבת, כי השבת הוא בן זוגך לגמרי. ובחיבור גור אריה בפרשת ואתחנן תמצא עוד פירוש, ע"ש. גם בחיבור גבורת ה' (פרק מ"ה) ע"ש. וכאשר תבין דברים אלו אשר אמרנו תוכל להבין למה בדיברות ראשונות כתיב זכור ובדיברות שניות שמור ולא ההפך, וזה כי לפי שפירשנו למעלה, כי משנה תורה קרובה אל המקבל הם ישראל, ואילו שאר תורה קרובים הדברים אל השם יתברך, ולכך מצוות עשה שיש להם מעלה יותר קרובים אל השם יתברך, ומצוות לא תעשה קרובים אל המקבל, ודבר זה ידוע. ולכך אף הנשים חייבות במצוות לא תעשה. אבל במצות עשה אין הנשים חייבות בכולם, והבן זה. ולפיכך בדיברות ראשונות כתיב זכור שהוא מצוות עשה, אבל בדיברות אחרונות כתיב שמור שהוא לא תעשה. [מדוע זכור ושמור לא נכתבו יחד בלוחות?] דבר זה אין קשיא כלל. כי אף על גב שזכור ושמור נאמרו בדיבור אחד, אין לכתוב בלוחות רק דיבור זכור, כשם שלא נזכר בפרשת יתרו רק זכור בלבד, מטעם שהתבאר, שאין זכור בלא שמור עמו. ויראה כי לדעת רבותינו ז"ל כתב בלוחות שניות דיברות אחרונות שבפרשת ואתחנן, ולא ראשונות שבפרשת יתרו, מפני שהלוחות השניות היו מעשה משה, ולכך ראוי לכתוב שם שמור אשר הוא במשנה תורה. וזה ואמרם (ב"ק נ"ד ב) |
מפני מה לא נאמר 'טוב' בדיברות ראשונות?
שלא יאמרו פָּסְקָה טובה ח"ו מישראל. ואם לא היה 'טוב' בלוחות שניות, כל שכן יאמרו ח"ו אין טובה לישראל, אחר שאין בלוחות שניות 'טוב'. |
|
וכן מוכח לפי הפירוש אשר אמרנו למעלה, כי לא נאמר טוב בלוחות ראשונות, מפני שהיו מעשה אלוהים. ומזה נלמד כי הלוחות השניות שהיו מעשה משה נאמר בהן טוב. כך יראה דברי חכמים ואין ספק בזה כלל. ועוד נראה כי לכך לא כתב בדיברות ראשונות זכור ושמור ביחד, מפני שבא לומר כי יש אל מצוות השבת שתי מדרגות זו על זו, הא' הוא שמור, ויותר מזה זכור, ואילו נכתבו ביחד לא היה זה רק עניין אחד לא שני דברים. וזה שרמזו חכמים במדרש (שו"ט מז' צ"ב) |
כל ענינה של שבת כפול.
קורבנה כפול שני כבשים עומרה כפול שני עומרים לאחד עונשה כפול מחלליה מות יומת שכרה כפול וקראת לשבת עונג ולקדוש ה' מכובד אזהרתה כפול זכור ושמור. |
|
וכל זה סוד אחד, מורה על מדרגת השבת והוא ידוע למבין. ואילו נכתב ביחד לא היה כאן כפול רק עשה ולא תעשה, והבן זה. ובדיבור שמור נאמר כאשר ציווך ולא נאמר זה בדיבור זכור, והטעם כמו שבארנו, כי משנה תורה היא תוספת ביאור, וכאשר ציווך הוא תוספת ביאור, לומר במרה אפקידו, כמו שיתבאר בסמוך, כי שבת וכיבוד אב ואם במרה אפקידו. ונכתב זה במשנה תורה כמו שיתבאר. |
