|
תוכן הפרק:
[השינויים בדיברות האחרונות] [לא תתאווה - לא תחמוד] [על שבת וכיבוד אב נצטוו תחילה] [טעמי המקרא בעשרת הדברות] |
|
[השינויים בדיברות האחרונות] בפרשת יתרו לא תרצח לא תנאף לא תגנוב כולם בלא וי"ו, ובדיברות ואתחנן כולם בוי"ו לא תרצח ולא תנאף ולא תגנוב וכן כולם; בפרשת יתרו מקדים בית רעך ובפרשת ואתחנן מקדים אשת רעך ואחר כך בית רעך; בדיברות יתרו לא תחמוד בית רעך ובדיברות ואתחנן ולא תתאוה בית רעך; בדיברות יתרו לא כתיב שדהו ובפרשת ואתחנן כתיב שדהו. אבל מה שנאמר בדיברות ראשונות לא תענה ברעך עד שקר, ובדיברות אחרונות כתיב עד שווא, דבר זה כבר בארנו. שאמרו ז"ל שווא ושקר בדיבור אחד נאמרו ללימוד שלהם, כמו שדרשו ז"ל במסכת שבועות (כ' ב). אמנם שאר החילופים כבר התבאר לך, כי הבדל יש בין משנה תורה ובין שאר התורה, כי משנה תורה הוא יותר קרוב אל האדם המקבל, ומפרש אל המקבל יותר כפי מה שהוא ראוי אל המקבל. ומפני כך אלו דיברות אחרונות שבפרשת ואתחנן הכל בוי"ו, כי המצוות כל אחת ואחת מחולקת לעצמה, והאדם שהוא המקבל - הוא אחד, לכך נאמר לא תרצח ולא תנאף ולא תגנוב - הכל בוי"ו, כי האדם שהוא המקבל הוא אחד, ואליו נאמרו המצוות המחולקות ביחד עד שיש להם חיבור ביחד. אבל בחמש דיברות ראשונות, שאין המצוות הראשונות כל כך קרובים אל המקבל הוא האדם, כאשר המצוות שייכים אל השם יתברך, אנכי, לא יהיה לך, לא תשא, לכך אינם בוי"ו, כי אשר הוא מקבל המצוות אצלו, המצוות שקבל הם בחיבור יחד עד שהם אחד. אבל הגוזר והנותן, אף שיצאו מן השם יתברך שהוא אחד, אין מחבר אותם רק המקבל הוא האדם, שאצלו הם המצוות האלו ביחד. ומלמד לך דבר נפלא בחכמה, כי אלו עבירות בפרט גוררת האחת את האחרת יותר מן הראשונים, מצד שאלו המצוות הם מתחברים כאחד, והעובר אחת יותר, קרוב שיבוא לעבור האחרת, ואף אם לא נכתב זה בחמש דיברות אחרונות של פרשת יתרו, הרי משנה תורה לאוסופי אתי. ומזה הטעם חמש דיברות אחרונות הן בפרשת יתרו והן בפרשת ואתחנן כולם הם מצוות לא תעשה, שכבר אמרנו כי מצוות לא תעשה קרוב אל המקבל יותר, אבל חמש הדיברות הראשונות של יתרו, שלוש מצוות עשה ושתים מצוות לא תעשה, ודיברות של ואתחנן שלוש מצוות לא תעשה ושתים מצוות עשה, כי חמש האחרונות הם מצד המקבל שהוא האדם, ומצוות לא תעשה יותר קרובים אל המקבל מן מצוות עשה. וכל אלו הדברים הם דברים ברורים מאוד בפירוש התורה. ובדיבור לא תחמוד בפרשת ואתחנן התחיל לא תחמוד אשת וגו', הכל על שורש אחד אשר אמרנו. כי משנה תורה שהוא ביאור התורה, הוא יותר קרוב אל המקבל שהוא האדם, ויותר קרוב אל האדם האישה שהאדם מתחבר אל האישה, ומפני כך דיברות האחרונות בפרט מקדים מה שהוא קרוב אל האדם מצד האנושית שבו. אבל בדיברות הראשונות מקדים ביתו, כי כך הוא מצד מעלת האדם לפי השכל שהוא צריך קודם לבית ואחר כך ישא אישה. [לא תתאווה - לא תחמוד] וגם כתב בשאר הקניינים לשון לא תתאווה, ואצל האישה כתב לא תחמוד, כי לשון תאווה בא על תאווה חומרית לגמרי, כמו (במדבר י"א) והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאווה (דברים י"ב), כי תאווה נפשך לאכול בשר (בראשית ג'), כי תאווה הוא לעיניים. ולעולם תמצא התאווה רק בעניין זה. ולפיכך בדיברות אחרונות שהם יותר קרובים אל האדם נאמר לא תחמוד אשת רעך, כי לשון חמדה שייך על דבר שאינו כל כך תאווה חומרית. ומפני כי האישה השלמתו של אדם, לכך שייך בזה לשון חמדה. ואצל שאר הקניינים יאמר לשון תתאווה, כי תאוות הדבר שהוא ריבוי הקניינים הוא תאווה חומרית, ולכך כתיב לא תתאווה בית רעך. ובדיברות ראשונות כתיב לא תחמוד בית רעך לא תחמוד אשת רעך וגו', כי כבר אמרנו כי הדיברות שהם בפרשת יתרו אינם כל כך קרובים אל האדם שהוא חומרי, לכך כתיב לשון חמדה אף בשאר קניינים, דמכל מקום אף שאר קניינים הם השלמת האדם בצד מה. ואם שאינם שווים, מכל מקום הם השלמת האדם גם כן. ולפיכך בדיברות ראשונות כתיב לא תחמוד בית רעך לא תחמוד אשת, הקדים הבית, כי מצד מעלתו וכבודו שיש באדם השכלי שאינו חומרי יותר קודם הבית אל האישה, כמו שהתבאר למעלה, כי כבודו שיהיה לו בית קודם, ולא ישא אישה ואחר כך יבנה לו בית שזה אינו כבודו. ומצד המקבל שהוא אדם חומרי, בוודאי קודם האישה אל האדם. ולפיכך בדיברות האחרונות הקדים האישה אל הבית, כי משנה תורה הוא קרוב אל האדם במה שהוא אדם חומרי כמו שהתבאר למעלה. ובדיברות אחרונות כתיב 'כאשר ציווך', ופירשו רז"ל במרה אפקידו על השבת (סנהדרין נ"ו). וכן כתיב בדיבור כבד 'כאשר ציווך', ופירשו גם כן (שם) במרה אפקידו על כיבוד אב ואם. [על שבת וכיבוד אב נצטוו תחילה] ולפיכך המצוות האלו קודמות לשאר מצוות, ונצטוו עליהם במרה שישמרו השבת שיכיר האדם בורא כל העולם, וגם יכיר את מי שברא האדם בפרט. ולכך מצוות כבד את אביך ואת אמך קודמת, שבזה יכיר גם כן השם יתברך אשר בראו, כמו שהתבאר למעלה במצוות כבד, שמזה הטעם נסמכו יחד השבת וכיבוד אב ואם. לכך אלו שתי מצוות קודמים, כי אלו שניהם מורים על ההתחלה שברא הכל, וזהו כל העולם, ועל התחלת הבריאה הפרטית הוא האדם, לכך הם קודמים לשאר מצוות. והוסיף בדיברות אחרונות בדיבור לא תחמוד שורו וחמורו, ודבר זה פירשנו למעלה בדיבור שבת, שגם בדיבור שבת הוסיף שורך וחמורך, והכל הוא עניין אחד, כי בדיברות הראשונות כשם שלא הזכיר שורו וחמורו, שלא זכר רק החשובים יותר, רק בדיברות אחרונות שהם אל המקבל, והמקבל הוא עיקר, ולכך הזכיר גם כן שורו וחמורו, כי אלו הם צריכים ושייכים אל המקבל כמו שאמרנו. וכן בדיבור לא תחמוד הזכיר שורו וחמורו, שהם צריכים אל האדם והם קרובים אליו מעבדו ואמתו, כמו שהתבאר למעלה. ומה שבדיברות הראשונות כתיב שקר ובאחרונות שווא, דע כי כל עדות שאינה אמת הוא שקר מצד ושווא מצד. וזה כי אם מעיד ראובן פרע השטר שיש לשמעון עליו, ולא היה דבר זה מעולם, הנה זהו שקר, והוא גם כן שווא. כי לשון שווא הוא לשון חינם ובטלה, כי הוא אי אפשר שיהיה, כי לפי האמת שלא פרע והוא העיד שפרע, הרי העיד דבר שווא ובטל. אבל מכל מקום נקרא שקר בצד זה שהרי היה אפשר להיות אמת אם פרע השטר, אבל הוא שווא ובטל כאשר הוא לפי האמת שלא פרע. ונקרא שקר מצד העניין בעצמו שהיה אפשר להיות אמת, ולפיכך דבר זה הוא שווא במקרה בלבד, לא כמו מי שנשבע על העמוד של אבן שהוא של זהב, כי דבר זה שווא בעצמו. אבל דבר זה אינו שווא בעצמו, רק במקרה, כאשר לפי האמת שלא פרע והוא העיד שפרע, והיה אפשר להיות אמת. ובשביל כך כתב בדיברות ראשונות שקר ובדיברות אחרונות שווא, כי הוא שקר מצד עצם העניין, כי היה אפשר להיות הדבר אמת. אבל בדיברות אחרונות כתיב שווא, כי מצד המקבל אשר מעיד עליו הוא שווא, כי הוא יודע שאינו כך, ולא קבל פירעון כלל, ואצלו הוא דבר בטל ושווא. ודיברות אחרונות הם מצד המקבל, ולפיכך כתיב בדיברות אחרונות שווא, אבל בשבועה כתיב בדיברות ראשונות ואחרונות שווא, שנשבע על עמוד של שיש שהוא של כסף, ואין כאן שקר רק שווא, ולא שייך בזה שקר. ומה שהוסיף בדיברות אחרונות שדהו, גם זה מטעם אשר אמרנו כי שדהו הוא לאוסופי כי עיקר החשיבות הוא הבית והאישה, עבד ואמה, ושור וחמור, שהם בריות חשובים בעצמם אשר הם ראויים לאדם מצד חשיבותו אשר הוא אדם שכלי. לכך לא הזכיר שדהו בדיברות ראשונות, שאינו בריאה חשובה בעצמה, שאינו רק אדמה. אבל בדיברות האחרונות שהוא כנגד המקבל, שהוא אדם גשמי, ואל המקבל מפני צרכו יותר צריך אליו השדה מן שורו וחמורו. כמו שאמר רבי יוסי (שבת קי"ח ב) מימי לא קריתי לשורי רק שדי. אם כן השדה יותר נחשב, ולכך כתב גם כן כאן שדהו. כלל הדבר: בכל הדברים אשר אמרנו, כי מן מה שאמרו משנה התורה לאוסופי אתי, תדע להבין כל החילופים שיש בין דיברות אחרונות ובין דיברות ראשונות אם תבין ויש לך פתח לכנוס אם יש לך לב להבין. [טעמי המקרא בעשרת הדברות] הטעם האחד כסדר שאר התורה לחלק בין פסוק לפסוק בלבד, והטעם השני כאשר ראוי לעשרת הדברות. כי אנכי ולא יהיה לך הם דבר אחד כמו שהתבאר בפרקים הקודמים, כי אלו שני דיברות מדברים בו יתברך בעצמו, שלא יהיה כופר בעיקר יתברך. וזהו אנכי ה' אלוהיך ולא יהיה לך שהוא ממעט במציאותו לשתף בעבודתו ולכך זוכר שניהם יחד. וחלק לא תשא בפני עצמו, שמדבר בשמו יתברך, ודבר זה עניין בפני עצמו, וכבר התבאר זה למעלה בביאור רחב. ואחר כך זכור את יום השבת לקדשו וגו' שהוא דבר בפני עצמו, ואינו דומה ללא תשא שהוא בשמו יתברך. אבל זכור את יום השבת אין החטא הזה בשמו יתברך, רק במעשיו, ודבר זה בפני עצמו. ואחר כך כבד את אביך ואת אמך הוא בפני עצמו, שהוא מדבר באב ואם העילה הפרטית של בשר ודם כמו שהתבאר למעלה. ואחר כך לא תרצח לא תנאף לא תגנוב לא תענה ברעך, מדברים בעלול הוא האדם. ואלו ארבעה דיברות הם דבר אחד ויש להם טעם אחד. אבל לא תחמוד נבדל לעצמו. שכולם הם במעשה, שאף הדיבור נחשב מעשה כמו שהתבאר למעלה, אבל לא תחמוד עיקר החטא בלב הוא, ולכך מחולק לא תחמוד לעצמו. ולעולם תמצא כי העשירי מחולק ונבדל מן התשעה למי שמבין את זה. והנה התבאר לך ביאור עשרת הדיברות הקדושים כפי מה שראוי לדבר מבלתי יציאה מן דרך האמת, והוא יתברך ידריכנו בדרך אמת ויאיר עינינו: |
