|
תוכן הפרק:
[התורה לעתיד לבוא (ד)] [האם יהיו מצוות בטלים לעתיד לבוא?] [שיטת בן זומא שהזכרת יציאת מצרים בטלה] [רב יוסף: מצוות בטלות לעתיד לבוא] [מותר האדם: קבורה ותכריכים] |
|
התבאר לך בפרק שעבר, כי אי אפשר רק שתהיה הוויית התורה נצחית. עתה יש עלינו לבאר מה שבא בדברי חכמים בברכות (י"ב ב) |
תניא, אמר להם בן זומא לחכמים:
וכי מזכירין יציאת מצרים לימות המשיח? והלא כבר נאמר: "הנה ימים באים נאם ה', ולא יאמרו עוד חי ה' אשר העלה את בני ישראל ממצרים, כי אם חי ה' אשר העלה ואשר הביא את זרע בית ישראל מארץ צפונה ומכל הארצות אשר הדחתים שם". אמרו לו: לא שתעקר יציאת מצרים ממקומה, אלא שתהא שעבוד מלכויות עיקר ויציאת מצרים טפל לו. |
|
עד כאן.
[האם יהיו מצוות בטלים לעתיד לבוא?] והרשב"א ז"ל השיב: שאילו כתיב למען תזכור יום צאתך כל ימי חייך, שבעת ימים תאכל מצוות, היה משמע בוודאי כי לא נצטוו במצוות מצה וביעור חמץ, רק בשביל שיזכיר יציאת מצרים. אבל מאחר דכתיב יום צאתך בסוף, ראיה מוכרחת שהם שני דברים. וכך פירוש הכתוב שבעת ימים תאכל עליו מצות, והיא מצווה בפני עצמה, כי בחיפזון יצאת ממצרים, ולמען זאת- כלומר בשביל שיצאת ממצרים בחיפזון - תזכור יום צאתך כל ימי חייך בפה. ואם כן לא תהיה מצוות מצה בטלה, שמצוות מצה אינה תולה בזיכרון יציאת מצרים. ובלא זה גם כן יראה דלא קשה, דהא על כל פנים מה שכתוב למען תזכור יום צאתך, לא על ידי אכילת מצה. שהרי חכמים פירשו (ברכות י"ב ב) למען תזכור יום צאתך, על הזכירה בפה, ולא על אכילת מצה. ועל כורחך פירושו כמו שפרשנו בחיבור גבורת ה', שבעת ימים תאכל עליו מצות, וכאשר תאכל עליו מצות, מעתה תוכל לזכור יום צאתך כל ימיך. שאם לא אכלת מצה בזמן היציאה, לא היה זה זכירה מה שהוא זוכר כל יום ויום, אחר שאין ידוע מה עניין היציאה. אבל עתה שתאכל עליו שבעת ימים מצה, מעתה זכירה של כל יום ויום הוא זכירה ליום היציאה. אבל המצווה של אכילת מצה אינו בשביל הזכירה. ופירוש למען בכאן, כמו (דברים כ"ט) בשרירות לבי אלך למען ספות הרוה את הצמאה. שאין פירושו שהולך בשרירות לבו למען שיוסיף לו הרוה את הצמאה, אבל פירושו כאשר הוא הולך בשרירות לבו, דבר זה הוא לספות הרוה את הצמאה. וכך פירושו כאן: שבעת ימים תאכל מצות, בשביל זה תזכור יום צאתך כל ימי חייך. וכבר פירשנו בחיבור נצח ישראל. [שיטת בן זומא שהזכרת יציאת מצרים בטלה] רק דחכמים דרשו כל ימי חייך להביא לימות משיחנו, אם כן סבירא להו דהזכרת יציאת מצרים כדי לזכור הטובות שעשה השם יתברך עם ישראל, ולכן לדידהו ימות המשיח ריבוי. שלא תאמר כי אצל הטובה הגדולה של ימות משיחנו, אין לזכור טובת יציאת מצרים, ולכך צריך ריבוי. ומקשה להו, והלא אין לזכור טובת היציאה אצל טובת ימות משיחנו, דכתיב (ירמיה כ"ג) לא יאמר חי ה' וגו', שתראה כי טובת היציאה אין לה זכר כלל אצל טובת ימות משיחנו. אלא וודאי הזכירה של ההוצאה, דהיינו שיש לזכור לעולם התחלת ישראל שהיו לעם ה' על ידי היציאה, ובשביל כך המצווה לזכור יום היציאה. ואם כן לא צריך ריבוי, דמאי שנא ביאת משיחנו מבזמן הזה, כי לעולם צריך להזכיר התחלת ישראל. רק לדברי חכמים שהזכרת היציאה בשביל הטוב שהטיב השם יתברך עמנו, והווה אמינא שאצל הטוב שיהיה לישראל לימות משיחנו, אין להזכיר יציאת מצרים, ולכך צריך ריבוי של כל ימי חייך. ועל זה מקשה, והלא האמת כך הוא, כי לא יהיה נזכר יציאת מצרים אצל גאולה האחרונה, שכל כך גדול תהיה גאולה אחרונה. ומתרץ לא שלא ייזכר לגמרי, אלא שיהיה שעבוד מלכויות עיקר וכו'. אבל על כל פנים ייזכר יציאת מצרים אליבא דכולי עלמא, מפני שהוא התחלת ישראל שלקח אותם, ובשביל זה יהיה יציאת מצרים נזכרה. [רב יוסף: מצוות בטלות לעתיד לבוא] |
בגד שאבד בו כלאים, הרי לא ימכרנו לנכרי, ולא יעשנו מרדעת לחמור,
אבל עושה אותו תכריכין למת. אמר רב יוסף: זאת אומרת מצוות בטלות לעתיד לבא. ופליגי דר' ינאי. דאמר רבי ינאי: לא שנו אלא לסופדו, אבל לקברו אסור. |
| ומזה מוכיח שהמצוות בטלות לעתיד לבוא. |
| והרשב"א ז"ל פירש: |
מה שאמר מצוות בטלות לעתיד לבוא,
היינו אחר המיתה מיד בעולם הנשמות. הטעם כמו שמפרש שם: כיון שמת האדם נעשה חופשי מן המצוות. ומה שאמרו בע"א (ג' א) בפסוק היום לעשותן ולא למחר לעשותן, היום לעשותן ולא היום ליטול שכרן, כל זה הוא בעולם הנשמות, אבל לא בזמן התחייה, וכל שכן לימות משיחנו, שהרי אמרו: אין בין עולם הזה לימות משיחנו אלא שעבוד מלכויות בלבד, ואיך סלקא דעתך שיהיו המצוות בטלות לימות משיחנו? |
|
כך כתב הרשב"א ז"ל.
והביא ראיה לזה, דאם לא כן, רק פירושו מה שאמר היום לעשותן ולא למחר, היינו לזמן התחייה, למה מקשה בפשיטות והאמר ר' יהושע בן לוי היום וכו', כאילו אין חילוק, והא ר' ינאי דסבירא ליה דלקברו אסור, סבר המצוות אין בטלות לעתיד, ולכך אסור לקבור בבגד כלאים. |
| וסוגיא דגמרא כך הוא: |
בגד שאבד בו כלאים לא ימכרנו וכו', אבל עושה אותו תכריכין למת.
אמר רב: זאת אומרת מצוות בטלות לעתיד לבא, אמר ליה אביי: ואיתימא רב דימי, והאמר ר' ינאי: לא שנו אלא לסופדו, אבל לקברו אסור. אמר ליה: ולאו אתמר עלה אפילו לקברו, ורבי יוחנן לטעמיה, דאמר רבי יוחנן: במתים חופשי, כיון שמת האדם נעשה חופשי מן המצוות. |
|
עד כאן.
ולפי הסוגיא דגמרא, אין נראה דהא דקאמר ר' יוסף מצוות בטלות, היינו משום דמת פטור מן המצוות כדאמר ר' יוחנן, דלא הוה ליה למימר בהך לישנא, רק הוי ליה למימר זאת אומרת מת פטור מן המצוות כדאמר ר' יוחנן. אלא דרבי יוחנן לחוד ודרב יוסף לחוד. דרב יוסף אתי לאשמועינן דמצוות בטלות לעתיד, היינו לזמן התחייה כשיעמדו המתים לא יהיו המצוות נוהגות, דאם לא כן, כיון דקיימא לן בגד הנקבר עם המת עולה עמו לעתיד, דאף על גב דמת פטור מן המצוות, הרי כשיעמוד המת יהיה חייב במצוות, והתכריכים עצמם שהם למת הם בשביל התחייה, להודיע כי אין המת כמו הבהמה שאין לו תקווה ותוחלת, אבל הוא חוזר לחיותו כאדם שהוא ישן וחוזר לעמוד. כדכתיב (ישעיה כ"ו) הקיצו ורננו שוכני עפר. הרי שקרא הכתוב אותם ישנים, ולפיכך לא היה ראוי לעשות להם תכריכין של כלאים אם לא היו המצוות בטלות לעתיד. [מותר האדם: קבורה ותכריכים] |
ומותר האדם מן הבהמה אין,
רב הונא ורב אמי, חד אמר: שעשה לו קבורה וחד אמר: שעשה לו תכריכין. |
|
עד כאן.
וביאור זה, מה שאמר הכתוב ומותר האדם מן הבהמה אין, רצה לומר כי האדם מצד גופו בעולם הזה כלה ומת. ואם אמר הכתוב ואין יתרון לאדם מן הבהמה, היה משמע שאין יתרון כלל לאדם מן הבהמה. אבל כיון שהכתוב אמר ומותר האדם, משמע שיש לו יתרון לאדם, אבל יתרון זה אין, רצה לומר שאין לו מציאות בפועל. ופליגי בזה, חד אמר שעשה לו קבורה, ובזה נראה כי אין האדם כמו הבהמה שאין לה תקווה עוד, ולכך אין הבהמה נקברת אבל האדם נקבר, וקבורתו מורה על שלעתיד יקום ויחיה ולא קבל ההעדר מכל וכל. שאם קבל ההעדר מכל וכל, למה לו הקבורה. אבל מורה דבר זה שאין לו ההעדר מכל וכל. וכן למה לו התכריכין, כיון שקבל העדר מכל וכל. אבל יתרון זה אין לו מציאות עתה, שהרי הגוף מת, ולכך אמר הכתוב ומותר האדם מן הבהמה אין. ומחלוקת אלו החכמים, למאן דאמר יתרון זה קבורה, כי הגוף לא קבל העדר מכל וכל, כי הגוף הוא עיקר האדם. ועוד כי הגוף הוא מן האדמה, אשר האדמה ראוי לקיום יותר. והוא דבר נפלא, נתבאר במה שאמר הכתוב (קהלת א') והארץ לעולם עומדת, ומזה באה התחייה לאדם. ולכך אמר ומותר האדם מן הבהמה אין, רצה לומר הקבורה, כי הקבורה מורה שאין כאן העדר גמור מצד גופו, שאילו היה העדר גמור לא שייך קבורה לדבר שהוא העדר גמור. ולמאן דאמר זו תכריכין, רצה לומר כי כבוד האדם וצלמו האלוהית לא יקבל העדר גמור, שאין כבוד האדם וצלמו נכנס בכלל ההעדר, שאילו היה מקבל העדר גמור למה לו התכריכים לכבודו הרי כבודו נעדר, אלא אין כבודו נעדר לגמרי, ולכך ראוי אל התכריכין. ואף אם אין זה נמצא בפועל לגמרי, מכל מקום אין העדר לכבוד האדם וצלמו. וזה שאמר ומותר האדם מן הבהמה אין -אלו התכריכין, רצה לומר שלא קבל כבוד האדם צלם שלו העדר גמור. והוא ידוע ממה שאמרו חכמים: (תענית ה' א) יעקב אבינו לא מת. ואמרו (בבא מציעא פ"ד א) |
שופרא דיעקב מעין שופרא דאדם הראשון,
אשר על אדם הראשון נאמר: כי בצלם אלוהים ברא. |
|
וכבר ביארנו זה במקום אחר.
ויש לך להבין מעתה מחלוקתם: מ"ד שיש לו קבורה שהוא שייך לגוף, ומאן דאמר שיש לו תכריכים, שהם כבוד האדם, שראוי האדם לכבוד מפני צלם אלוהים. ומצד הצלם הזה הוא התחייה. ומעתה מה שאמר מצוות בטלות לעתיד, שאם לא היו בטלות לעתיד, כיון שתכריכין הם בשביל התחייה, ומורים התכריכים שהוא חי בכוח, הראוי שלא יהיו כלאים. אבל מפני שהמצוות בטלות לעתיד, לכך מותר בכלאים. ור' ינאי דסבר דלקבור בו אסור, יראה דשפיר סבר דמצוות בטלות לעתיד, מכל מקום אסור לקבור בו בעולם הזה. ואפילו אם סבר ר' ינאי דמצוות אין בטלות לעתיד, מכל מקום לא קיימא לן כוותיה, רק כר' יוחנן דאפילו לקבור בו מותר. והשתא הא דפריך בע"א והאמר רבי יהושע בן לוי היום לעשותן ולא למחר לעשותן, היינו כי מי שלא קיים המצוות בעולם הזה אין יכול לומר שיקיים אותם בעולם הבא, לדברי הכל פריך. כי אם לא קיים המצוות עתה, לא יועיל לו שיקיים אותם לעולם הבא, ופשוט הוא. וקאמר דר"י לטעמיה, כלומר שאל יקשה לך אפילו מצוות בטלות לעתיד כיון דלובשין אותו עתה בעולם הזה יהיה חייב המת, ולכך אמר רבי יוחנן לטעמיה דמת פטור מן המצוות, אם כן מותר בכלאים. וכן מוכח מדברי התוספות. שהרי התוספות פירשו דמצוות בטלות לעתיד לבוא כשיעמדו בלבושיהן, ולפיכך מותר בכלאים. הרי התוספות מפרשים כי מה שאמר מצוות בטלות לעתיד הוא לזמן התחייה. ומעתה התבאר מה שאמר מצוות בטלות הוא לזמן התחייה. ומכל מקום אין לומר בזה כלל שהתורה ח"ו תהיה בטלה, שאם כן היה לו לומר: זאת אומרת התורה בטלה. אבל אמר מצוות בטלות לעתיד, שלא יהיו בסגנון זה שהם עתה, כי התורה היא סדר עולם הזה כמו שבארנו, אבל לזמן התחייה הוא עולם הבא, ואין לו סדר העולם הזה, ולכך מצוות התורה יהיו בטלים כפי מה שהוא סדר עולם התחייה. ומכל מקום לא נקרא זה ביטול התורה, כי התורה כוללת סדר כל המציאות, וגם בתורה נרמז סדר המציאות שהוא לזמן התחייה מה שיהיה, והרי התורה קיימת כבראשונה. וכמו שכתוב בתורה על איזה מצוות שלא יהיו נוהגים רק לזמן, שהרי לא תיסוב נחלה ממטה למטה הוא לדור באי הארץ בלבד, ולא יאמר בזה שהתורה ח"ו בטלה. אבל יאמר שכך אמרה התורה, שהמצווה היא זמן זה ולא יותר. וכך בתורה כתיב כל סדר המציאות לנצח נצחים, ואם אנו לא יודעים, אבל לעתיד נבין דברי תורה על בוריה, ונדע כי מה שכתוב בתורה מצוות אלו הם שייכים, כמו שהוא האדם בעולם הזה עם גופו שיש לו בעולם הזה ולזמן התחייה לפי מה שהוא סדר בעולם התחייה כמו שיתבאר אחר כך, לכן אף אם אנחנו מודים כי לזמן התחייה בטלים המצוות, כפי פשט הגמרא, אין בזה שינוי אל התורה כלל בדבר מה. וזה שרצינו לבאר, ועוד יתבאר. |
