|
תוכן הפרק:
[שכחת התורה] [ארבע סיבות לשכחת התורה] [חס ושלום שתשתכח תורה מישראל] [הקץ בספר דניאל] [נגד לימוד חידודים] [סדר הלימוד שסדרו אבותינו] [תורה ואחריה משנה] [מקרא משנה גמרא] [ביקורת על הלימוד בדורנו] [לימוד דינים] [דרך הלימוד הפך מה שצריך] [תקנת דרך הלימוד] [קולו של הקב"ה נצחי וללא שינוי] |
|
[שכחת התורה] ובפרק תולין (שבת קל"ח ב) |
אמר רב: עתידה תורה שתשתכח מישראל,
שנאמר: והפליא ה' את מכותך. הפלאה זו איני יודע מהו, כשהוא אומר: לכן הנני יוסיף להפליא את העם הזה הפלא ופלא, ואבדה חכמת חכמיו ובינת נבוניו תסתתר. הוי אומר: הפלאה זו תורה, תנו רבנן: כשנכנסו חכמים לכרם ביבנה אמרו: עתידה תורה שתשתכח מישראל שנאמר: הנה ימים באים נאם ה' והשלחתי רעב בארץ, לא רעב ללחם, ולא צמא למים, כי אם לשמוע דבר ה', וכתיב: ונעו מים עד ים ומצפון ועד מזרח ישוטטו לבקש את דבר ה' ולא ימצאו, דבר ה' זו הלכה דבר ה' זה הקץ דבר ה' זו הנבואה. ומאי ישוטטו לבקש את דבר ה'? אמרו עתידה אישה שתיטול ככר של תרומה, ותחזור בבתי כנסיות ובבתי מדרשות לידע, אם טמאה היא, אם טהורה היא, ואין מבין. אם טמא, אם טהור הוא, בהדיא כתיב מכל האוכל אשר יאכל, אלא לידע אם ראשון הוא, אם שני הוא, ואין מבין, הא נמי מתניתין היא וכו'. תניא, אמר רבי שמעון בן יוחאי: ח"ו שתשתכח התורה מישראל, שנאמר: כי לא תשכח מפי זרעו. ומה אני מקיים ישוטטו לבקש דבר ה'? שלא ימצאו הלכה ברורה במקום אחד. |
|
עד כאן.
וביאור זה, כי ראוי שתקרא שכחת התורה מישראל הפלאה, וזה כי לשון והפלא בא על מכה גדולה בתכלית, והיא מופלאת, ודבר זה הוא שכחת התורה. וזה כי הדבר והחרב והרעב והשבי, מפני שהם מכות בגוף האדם הגשמי, לא נחשב המכה כל כך. אבל התורה, לפי מעלתה ומדרגתה העליונה שהיא שכלית נחשב המכה והחסרון בה מכה מופלאת. ועוד כי לשון והפלא בא על מכה תמוהה שהיא פלא, וזהו על דבר שיש לו מציאות גדול ונחרב ונפסד ונתבטל. ואין לך דבר שיש לו יותר מציאות כמו התורה, לכך היא מכה מופלאת, כי לפי מה שנחשב מציאות התורה כך יחשב הפקדה. ודבר זה מבואר. ואמר כשנכנסו לכרם שביבנה אמרו עתידה שתשתכח תורה מישראל לגמרי. פירוש בסוף הקץ והגלות יהיה ארוך, והשם יתברך נתרחק מישראל לגמרי בגלות הארוך. ומאחר שנתרחק מישראל לגמרי, דבר זה שכחת התורה, כמו שנתבאר לך למעלה. כי כאשר היה התורה עם ישראל, מיד היה השם יתברך עימהם. ולפיכך מיד אחר נתינת התורה אמר הכתוב וייקחו לי תרומה, ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם. וכמו שבארנו למעלה שהיא משל למי שיש לו בת יחידה וכו', וזה מורה כי הקשור בתורה קשור בו יתברך והתורה היא עמו, ולכך גם כן כאשר נתרחק הקדוש ברוך הוא מישראל לגמרי, כמו שיהיה בסוף הגלות שייקח הקדוש ברוך הוא עמו התורה ותשתכח תורה מישראל, וזה שאמרו עתידה שתשתכח התורה מישראל. [ארבע סיבות לשכחת התורה] האחת קוצר המשיג, והשני עומק המושג, השלישי קושי המזונות והפרנסה שהאדם צריך שיהיה טורח בפרנסתו ואין לו פנאי לעסוק בתורה, הרביעי כובד הגלות והעול מן האומות. וכנגד ארבע אלו סיבות אמר לעתיד: כאשר יהיה הגלות ארוך וקושי הגלות מוסיף תמיד ולכך תשתכח תורה מישראל, וכנגד קוצר המשיג זכר שתיטול אישה כי האישה דעתה קצרה וכך יהיה האדם דעתו קצרה להשיג. וכנגד עומק המושג זכר תרומה, שהוא מדין טהרות שידוע כי סדר טהרות יש בו מן עומק יותר, בפרט תרומה ששיעור שלה אחד מחמישים מורה זה על עומק המושג, וזהו ידוע לחכימין. וכנגד כובד הפרנסה אמר שתיטול ככר לחם, שבשביל קושי המזונות תיטול ככר לחם ותחזיר אותו בכל בתי כנסיות ומדרשות, כי קשה לטמא אותו מפני כובד הפרנסה. לכך זכר ארבעה דברים אלו בפרט. [חס ושלום שתשתכח תורה מישראל] כי כבר התבאר למעלה כי כל ברית הוא בין שני דברים: האחד כורת הברית והאחד המקבל. והברית שהוא התורה מצד אחד קרוב אל כורת הברית, ומצד אחד קרוב אל מקבל הברית, ולפיכך עשרת הדיברות שנאמרו מפי השם יתברך קרוב אל כורת הברית הוא השם יתברך, ובכל עשרת הדיברות כל התורה כולה ועשרת הדיברות הם כמו אחד, לומר שהתורה היא אחת, כמו השם יתברך אשר כורת הברית, ותר"ג מצוות קרובים אל מקבל הברית, ומפני שקרובים אליהם הם צורתם, לכך עולים אלו מצוות שהם תר"ג כמספר בני ישראל. ובכל המצוות הפרטיים האלו יש בהם הכלל, שהם י' הדיברות, כמו שהפרט בתוך הכלל כך הכלל הוא בפרט, שהמצוות הם תר"ג, שהוא מספר בני ישראל. והכלל הוא עשרת הדיברות כי עשרת הדיברות מתייחסים אל השם יתברך הנותן הברית שהוא אחד, ותר"ג מצוות פרטיים הם כנגד ישראל שקבלו המצוות, ולכך התורה היא צורת ישראל ולא תשתכח מישראל. וזה שאמר רבי שמעון בן יוחאי ח"ו שתשתכח תורה מישראל, אלא שלא תמצא הלכה ברורה במקום אחד, רצה לומר כי בוודאי כך הוא, כי התורה היא צורת ישראל, וכפי מה שהם ישראל בעצמם כך התורה. וכאשר גזר השם יתברך גלות על ישראל, והם מפוזרים ומפורדים בכל העולם, כך לא תמצא התורה רק מפוזר ומפורד, ולא תמצא הלכה ברורה במקום אחד כמו שהם ישראל. ומביא הכתוב ישוטטו לבקש דבר ה' וגו', רצה לומר כי נתרחק השם יתברך לגמרי מישראל. כי הקרוב אל השם יתברך הוא על ידי שלושה דברים: האחד הוא על ידי האמצעי שהיא התורה שהיא אמצעי בין השם יתברך ובין ישראל כמו שהתבאר למעלה דבר זה באריכות. והדבר השני הוא מצד הנמצאים שמצד גדולתם ורוממותם ומעלתם יש להם דבקות בו יתברך וזהו כאשר יהיה הקץ ויחזרו ישראל לרוממותם וגדולתם כאשר היו בראשונה. והשלישי מצד השם יתברך היא הנבואה שנתן השם יתברך רוחו ומוריד אותה על האדם וכל אחד ואחד בחינה מחולקת לעצמו. ואלו שלושה דברים כוללים כל חלקי הדבקות כאשר תבין כי הדבקות הוא על ידי האמצעי שהוא הברית, שהוא התורה. ואם אין תורה אין כאן דבקות, וגם על ידי השם יתברך הוא הדבקות שהוא מתחבר להם, ואז באה הנבואה על ישראל. וכאשר אין כאן נבואה, אין השם יתברך מתחבר להם. וצריך שיהיה המקבל גם כן מוכן לזה, וזה כאשר ראויים לחשיבות ומעלה וזה כאשר יהיה הקץ, שאז ישראל מוכנים ולכך אמר כי כל אלו אינם נמצאים. אמנם עיקר פירוש זה כאשר פירשנו במקומו, כי מ"ש דבר ה' זו הלכה דבר ה' זה הקץ דבר ה' זו הנבואה - אין הפירוש כמו מ"ש התוספות דכתיב דבר ה' מפי ירמיה, שאין זה קץ כי הקץ הוא קץ משיחנו. אבל הפירוש דבר ה' כולל תורה נביאים וכתובים, כי כל אלו שלושה הם דבר ה'. לכך אמר זו הלכה, היא התורה שיש בה כל המצוות, ובירור המצווה היא ההלכה. ואמר כי אף אם יודעים התורה לא יהיו יודעים בירור ההלכה. וכנגד הנביאים אמר דבר ה' זו נבואה, שלא יהיה בהם הנבואה וזה כנגד נביאים. ואמר דבר ה' זה הקץ, וזה כנגד כתובים, כלומר כי אף שיהיו יודעים להבין כתובים, מכל מקום הקץ שהוא שייך אל כתובים, והוא נרמז נכתב בספר דניאל לא יהיו יודעים. [הקץ בספר דניאל] |
כשבא יונתן בן עוזיאל לתרגם כתובים אחר שתרגם נביאים,
יצאת בת קול ואמרה: דייך. וקאמר מאי טעמא? משום שיש בו הקץ. פי' בספר דניאל הוא הקץ, ולא קאמר, שלא רצה לתרגם דניאל מפני הקץ, אלא הקץ ראוי שיהיה דווקא בכתובים, והוא סוד עמוק ומופלג. |
|
ואילו היה מתרגם כתובים, אף אם לא היה מתרגם דניאל, היה מתחיל לתרגם דבר שבו הקץ הזה והיינו כתובים. ונגד אלו זכר אלו שלושה דברים שכל אחד הוא עיקר, כי ההלכה הוא עיקר בתורה, והנבואה עיקר בנביאים, והקץ עיקר בכתובים והוא פירוש ברור ואמת. אמנם רבי שמעון בן יוחאי סבר, כי דבר זה אי אפשר שתשתכח תורה מישראל כי התורה צורת ועצם ישראל, וכמו שלא יתבטל עצם ישראל כי איך יסולק מהם דבר שהוא עצם ישראל, וכך מוכח בפרק גיד הנשה (חולין ק"א ב) |
שלא נקרא להם שם ישראל עד סיני שקבלו התורה,
ואז נקרא להם שם ישראל, והכי איתא התם? אמרו ליה לרבי יהודה: וכי נאמר על כן לא יאכלו בני יעקב גיד הנשה, והלא לא נאמר אלא בני ישראל. לא נקראו בני ישראל אלא בסיני, אלא שנכתב במקומו וכו'. |
|
עד כאן.
הרי בפירוש כי לא נקראו בני ישראל רק בשביל התורה. ומורה זה כי בני ישראל בגימטריא תר"ג נגד תר"ג מצוות בלא עשרת הדברות. אך בזמננו זה היה עוד סיבה נוספת, ונמשלנו כאדם הסכל שאין לו ממון רב, כמו אדם אחר שיש לו ממון רב לעסוק בו בסחורה, ואותו שיש לו ממון רב משתכר בחריצותו ובהשתדלותו, וזה שאין לו ממון רב מחשב בלבו: בממון זה המועט אשר יש לי, אינני מגיע לעשירות גדול, ולכך הוא יושב בטל מבלי אשר הוא עושה דבר מ,ה ומפזר כל אשר לו, ועוסק בדבר שאין לו תועלת כלל, ומתייאש עצמו מן העשירות. ובוודאי זה סכלות גדול, כי אם היה חכם היה חושב בלבו אם לא אוכל להגיע אל העשירות הגדול בממון המעט שיש בידי, אגיע להיות כאחד מן הבינוניים, או לכל הפחות למדרגת העניים שאין חוזרין על הפתחים. מכל מקום לא אהיה חוזר על הפתחים והיה לו דבר מה להתפרנס בו. [נגד לימוד חידודים] כי האדם חושק לדברים האלו, כמו שהאדם בוחר בדברי שחוק וכיוצא בזה מן השיבושים, כאילו היה מועיל להם, עד שהם היו דומים לאדם שמאבד ככר זהב, ומרוויח כלי שהוא שווה פרוטה. אבל הדבר הוא הפך זה, במקום החידוד הוא מבלבל ומעקם שכלו. כי אין המבולבל מפולפל בדבר זה, רק כי במקום חידוד בלבול השכל, ואינו מתייחס ומתדמה לפלפול, רק שהוא מעוות האמת וכי בזה יאמר לחידודי בעינא. ויותר היה ראוי שיהיה מתעסק באומנות שיש בו חכמה כמו הנגרות וכיוצא בזה מן האומנות ויאמר לחידודי בתורה בעינא. ואם יאמר שאין חידוד האומנות מתדמה ומתייחס לתורה, הלא חידוד זה שהם מתעסקים בו הוא יותר רחוק מן התורה. כי החידוד של אומנות הוא תחת סוג אחד עם חידוד התורה ששניהם הם מבקשים לעמוד מתוך החידוד על האמת, והחידוד שלהם כוונתו הראשונה לשקר, והאמת והשקר הפכיים. ועוד דבר רע יותר מגונה, כי לפי מעוט השכל שיש לנו היה ראוי שיהיה הלמוד מסודר, כדי לתקן חסרון השכל. כי האיש אשר אינו יכול לילך כמו שאר אדם, יש לו מקל ומשענת לתקן החסרון, ולכך הדור אשר הם חסרי השכל, היה ראוי להם שיהיה להם יותר תיקון ומשענת שיהיה הלמוד שלהם מסודר בתכלית ובדבר זה היו מגיעים אל מדרגה מה. וגם זה רחק מאתם. כי כל הדרכים אשר תקנו הראשונים לסדר הלמוד במה שצריך האדם החומרי תיקון אל שכלו, כמו שאמרו ז"ל (חגיגה ט"ו א) דברי תורה קשים לקנותם כזהב ונוחים להשתבר ככלי זכוכית. ולכך הם סדרו ותקנו סדר הלמוד בכל יכולתם, וגם בזה לא הלכו, כמו שהארכנו הדיבור וההתעוררות בחיבור גור אריה ובכמה מקומות. כי לגודל שברון רוחי בקרבי אמצא מרגוע לנפשי הוצאת רוחי הנשבר על דבר זה בכל מקום שידי מגעת, ולולא הבטחת כי לא תשכח מפי זרעו, כבר ח"ו נאבדה תורה מישראל. [סדר הלימוד שסדרו אבותינו] ולכך סדרו לנו כי תחילה צריך שיקנה האדם המקרא, שהוא השורש והוא ההתחלה, ואחר כך המשנה, כי התורה שבכתב הוא כמו שורש האילן, ועדיין לא יצא אל הפועל שיקנה על ידי זה איכות המצווה ומהותה. ולכן סדרו אחר כך המשנה, ובזה יכול לעמוד על איכות המצווה ומהותה, לעמוד על טעמי הדברים הנזכרים במשנה, עד כי יצא מזה כמה חילוקים. [תורה ואחריה משנה] וכך התורה היא שורש שממנה מסתעף הכל, אבל התורה אין יכול להבנות ממנה ללמוד איכות ומהות המצווה איך יעשה אותה, עד שיבוא אל המשנה, אשר המשנה היא ללמוד ממנה איכות המצווה ומהותה. אבל ללמוד מן המשנה כל החלוקים אשר שייכים למצווה שהם חלוקים דקים זה אינו. כי אם על ידי הלמוד שמכוח הטעמים יש ללמוד חלוקים הרבה, עד כי מוציא ענף אחר ענף, עד כי יגדל למעלה למעלה ברוחב ובגובה עד אין קץ. כי תמיד יכול להוסיף ולהוציא מתלמוד דבר מתוך דבר עד אין קץ. ובזה יגדיל תורה ויאדיר, ובזה יש קיום תמידי אל האילן הזה אשר נטוע על פלגי מים ועל יובל ישלח שורשיו. ודבר זה ראוי לאדם אשר הוא באפשרי להוציא שכלו תמיד אל הפועל, ואין אל זה תכלית. ולכן ראוי אל האדם להיות מתדבק בתלמוד, כי על ידי התלמוד יכול להוציא שכלו אל הפועל ולהבין דבר מתוך דבר כאשר ראוי לאדם. ומפני כך המשנה לא פרשה הדברים כולם בביאור ובפירוש גמור, ובוודאי היו יכולין לפרש גם כן המשנה בביאור ובפירוש גמור, רק מפני כי בעניין זה צריך לפרש המשנה, וכאשר מפרש המשנה, הוא מחלק גם כן את אשר אפשר לחלק, ועל ידי זה המשנה היא כמו השורש שמוציאה ענפים, ומן הענפים יוצאים ענפים אחרים עד שיתפשט על ידי זה התורה מאוד מאוד. [מקרא משנה גמרא] שהתורה היא חכמה והמשנה הוא הדעת שבמשנה הוא יודע להבחין בין דבר לדבר ודבר זה נקרא דעת כאשר יבדיל בין דבר לדבר ולכך קבעו ההבדלה בחונן הדעת, והתבונה הוא הלימוד שמוציא ומבין דבר מתוך דבר. והכתוב שאמר ואמלא אותו וגו' בחכמה ובתבונה ובדעת, דמשמע הדעת הוא יותר שחשב אותו באחרונה. מפני כי עיקר התבונה שמוציא דבר מתוך דבר הוא לקנות הדעת. ובוודאי מי ששנה המשנה הגיע אל ההלכה שהיא במשנה על ידי התבונה, ולכך נזכר זה אחרונה. אבל לעניין ההשכלה הלימוד הוא יותר במדרגת ההשכלה וזה מבואר. ומפני כי נתן השם יתברך לאדם חכמה ודעת ותבונה ועל ידי שלשתן הוא אדם שלם, ולכך אמרו (קידושין ל' א) |
לעולם ישלש אדם שנותיו:
שליש במקרא, ושליש במשנה, ושליש בגמרא , |
|
כדי שיתן לכל אחד חלקו, ובזה יושלם האדם הן בחכמה הן בדעת הן בתבונה.
וכאשר התורה היא על דרך זה, אז היא כעץ שתול על פלגי מים אשר פריו ייתן בעתו ועלהו לא יבול, ויש לתורתו קיום כמו שראוי להיות. ובמדרש (ויק"ר פרשת כ"א): |
בתחבולות תעשה לך מלחמה,
ר' בניא פתר קרא במשניות. דאמר ר' בניא: לעולם ישקיע אדם עצמו במשניות, שאם ירתק יפתחו לו. אם לגמרא לגמרא, אם לאגדה לאגדה, רבי אלעזר בשם רבי יהושע: עמוד ברזל משנה. |
|
ופירוש זה כי האדם הוא גשמי וצריך האדם אליו הכנה יתרה שיקבל השכל ושלא יוסר ממנו. לכך דבר זה צריך תחבולה, והמשנה היא התחבולה לזה שלא תנתק ולא תוסר. ועתה בדורות אלו נוסף על הסיבה הזאת שהראשונים בשביל חסידותם ומעשיהם הטובים השם יתברך קרוב להם, ולכך היה משפיע ומלמד להם התורה תמיד, כי השם יתברך משפיע למי שהוא קרוב אליו, אבל נוסף על זה היה להם קניין התורה בדרך הסדר הראוי, עד שהתורה הייתה קיימת אצלם. [ביקורת על הלימוד בדורנו] שכך אמרו במסכתא חגיגה (ט"ו א) |
לא יערכנה זהב וזכוכית ותמורתה כלי פז
אלו דברי תורה שקשין לקנותן כזהב ופז, ונוחים לאבדם ככלי זכוכית. |
|
ואם כן מה ערך יש לנער אל הגמרא, והרי עיקר התורה אשר יש לה קיום אצל האדם הוא גירסא דינקותא, וכל זה הוא לבטלה, כאשר יקנה הקטן בשנים דבר שאינו מתייחס אל שכלו, ואי אפשר שיהיה קיום אל דבר שאין ערך ואינו מתייחס אליו. לכך גרסא דינקותא אינו מועיל כמו שנראה לעיניים, כי כאשר יצאו מבית רבם, כבר הוסר מהם הכל, עד שאין יודעים מאומה. וכל זה הוא המנהג היותר רע, וכאשר הוא גדול והגיע לגמרא, היה ראוי שיהיה לו יסוד קיים המשנה שהיא היסוד שעליו נסמך הגמרא, כמו שאמרנו, כי זה מחויב מן השכל שיהיה תורתו אשר היא קשה לקנות ונוחה לאבד כזכוכית שיהיה לו הכנה אל קיום התורה. ועל זה דרשו ובתחבולות תעשה לך מלחמה, וזה כמו שאמרנו כי המשנה היא עמוד ברזל לתורה ומי שחסר ממנו המשנה אין לו יסוד. ויותר על כל שאינו מבקש ואינו חפץ שיהיה קיום אל תורתו שאינו חוזר על למודו, והראשונים עם גודל הכנה שהיה להם לקנות התורה כמו שאמרנו, היו גורסין יום ולילה בתורה, עד שקנו התורה כמו שנמצא זה בכמה מקומות. והם אינם חפצים כלל שתהיה התורה קיים אצלם, ועומדים בעונש הגדול אשר אמרו (אבות פ"ג) השוכח דבר אחד ממשנתו. ואיך הוא השכחה בכל. וכבר בארנו במקום אחר בעניין זה, ובשביל כך אין אצלם מן התורה מאומה. [לימוד דינים] והם באים מן הגמרא אל פסקי הלכה השנויים בקיצור, והנה הפכו האילן, כי השורש ראוי שיהיה נטוע קודם והוא נושא לענפים והם עושים הפך זה. ויש לך לדעת כי הראשונים שחברו הפוסקים לא היה חיבורם כלל על דרך זה, כי אם שיהיה הגמרא בהם בדרך קביעות, רק שיהיה הפוסקים מורה הדרך לאדם באיזה דרך ילך כאשר עוסק בגמרא, עד שילך בדרך הישר ולא יטעה ויבוא אל אמיתת ההלכה. כי דרכי הגמרא ונתיבותיו נעולים וחתומים מאוד מאוד, ומי ימצא הדרך אשר ילך בו. ולפיכך חיברו הפוסקים למצוא דברי חפץ, ובדבר הזה הארכנו במקום אחר. [דרך הלימוד הפך מה שצריך] אף כי פרשנו זה כמו שאמרנו, יש לפרש גם כן כי המכה שהיא באה על האדם ממקום אחר ואין ביכולתו לעמוד כנגד זה, אין זה מכה שהיא פלא, אבל שכחת התורה היא מצד האדם עצמו, ואילו דבר זה שאין חכמה אצלנו בוודאי אין זה פלא. כי בוודאי היה לדורות הראשונים שכל יותר. אבל שכחת התורה הוא הפלא אחר, שלמד התורה, וכבר היא אצלו מה שלמד וישכח אותה, דבר זה אין תולה בשכל כל כך, שתאמר שאין שכל אחרונים דומה לראשונים, כי ההסרה והשכחה הוא על ידי האדם עצמו, כמו שאמרנו למעלה. כי אנחנו הם הפושעים בזה, ועל זה אמר והפלא ה' את מכותך הפלא ופלא, עד שראוי שיהיה האדם משתומם על זה. אמנם כאשר מגיע לימי הזקנה, וכבר סרו ממנו ימי הילדות, אשר בימי הילדות הוא אוהב לרדוף ולנצח בהלכה הן בפלפול, שיש בו ממש הן בפלפול שאין בו ממש, ויכול לומר כי יודע ציד אני. ולעת זקנתו כבר סר תשוקה זאת מאתו, ומוצא עצמו חסר ויראה אחריתו. כמו שאמרו ז"ל בפרק אלו עוברין (פסחים נ' א): |
רב יוסף בריה דרבי יהושע בן לוי:
אחלש ואתנגד, אמר ליה אבוה: מאי חזית? אמר ליה: עולם הפוך ראיתי, עליונים למטה ותחתונים למעלה. א"ל: בני, עולם ברור ראית, ושמעתי שהיו אומרים: אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו, ושמעתי שהיו אומרים: אשרי הרוגי לוד שאין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתם. |
|
עד כאן.
ויש לשאול מה עניין אלו שניהם זה לזה, אשרי מי שבא ולמודו בידו והרוגי לוד? אבל פירוש זה כי מפני שהעולם הבא הוא עולם קדוש נבדל מן הגשמי, והעולם הזה הוא עולם גשמי, ולכך היו אומרים אשרי מי שבא לכאן וגמרא בידו. כי כאשר גמרא בידו הוא שכלי. ולא כן כאשר אין עמו התורה, ותורתו הוא הספר המונח על השולחן, שבשביל זה אינו אדם שכלי ואין עולם הבא, שהוא עולם הנבדל בלתי גשמי ראוי לו. ולכך אמרו: אשרי מי שבא לכאן וגמרא בידו, שבזה נחשב אדם שכלי מוכן אל העולם הנבדל הבלתי גשמי. וכן היו אומרים אשרי הרוגי לוד, כי גם אלו בשביל שמסרו נפשם למות ולסלק גופם בשביל קידוש שמו, בוודאי הם ראויים לעולם אשר הוא בלתי גשמי, מאחר שנתנו עצמם להריגה לאבד גופם הגשמי בשביל קדושת שמו יתברך. ולכן כאשר מגיע לעת זקנתו, כאשר רואה נפשו חסרה, ומבקש לקנות התורה, בוודאי נאמר עליו, כשרציתי לא רצית, אף עתה כשתרצה לא רציתי, כי אי אפשר לקנות התורה לעת זקנתו. ובמדרש (דברים רבה פרשת ח'): |
מחורף עצל לא יחרוש
אמר רבי שמעון בן יוחאי: זה שאינו לומד תורה בילדותו, ורוצה ללמוד תורה בזקנתו ואינו יכול. |
|
וזהו ושאל בקציר ואין, פירושו כי מפני השכחה אין התורה עומדת בו.
[תקנת דרך הלימוד] |
תניא, ר' שמעון בן יוחאי אומר:
אם ראית דור שנתייאשו מן התורה, עמוד התחזק בה, ואת מקבל שכר כולם. מאי טעמא? הפרו תורתך עת לעשות לה'. |
|
עד כאן.
ואין הפרו תורתך יותר מזה, כאשר אין התורה נמצא אצל האדם. וכלל הדבר כל מה שלמד האדם לא יוסר ממנו ולא יאבד מה שטרח וקנה, ובזה יהיה עולה מדרגה אחר מדרגה, לא כמו הטיפשים בדור הזה, יחשבו כי יקנו התורה במעט זמן, עד שיהיה נחשב כאחד מן החשובים לבסוף לא נמצא אצלו אף דבר מן התורה. כל זה ראיתי בעוונותיי הרבים ועל עצמי אתאונן ואקונן על חסרוני והוא יתברך המשלים חסרון ברואיו ישלים חסרוננו וימול את ערלת לבבנו במהרה בימינו אמן: אמנם עם כל זה אין עליך לומר ח"ו כי יש שינוי לתורת משה או שתאמר שתהיה שכחה לתורת משה ואפשר שיגיע הסתלקות התורה מכל וכל, כי דבר זה הכל הוא מצד המקבל, ואין נקרא הסרה מצד המקבל, אף אם נאמר שתשתכח לעתיד תורה מישראל, לא נחשב זה שינוי כלל, כי המקבל מקבל מה שאפשר לו לקבל, ולא נחשב שינוי כאשר אי אפשר לו לקבל. ואם יקבל דור זה הרבה ודור זה מעט, לא נחשב שינוי בעצמה של תורה, כי נתינת התורה קיימת בלי שינוי. [קולו של הקב"ה נצחי וללא שינוי] |
קול גדול ולא יסף.
מאי ולא יסף? מלמד שקול של הקדוש ברוך הוא קיים לעולמי עולמים. |
|
וכמו שהביא מדרש זה רש"י ז"ל בפרשת ואתחנן. ורצו בזה כי קול הקדוש ברוך הוא שנתן תורה והשפיע אותה לישראל, היה בלי שינוי, כי הוא יתברך משפיע התורה והחכמה תמיד בלי שינוי כלל, כי אין שינוי בתורה. רק ישראל באותו דור היו ראויים לקבל מאתו השפעת התורה, והיו מקבלים הקול, ולא היה ראוי לזה דור אחר. מכל מקום קולו של הקדוש ברוך הוא הוא נצחי בלי שינוי, רק השינוי הוא מצד המקבלים. ודבר זה רמזו חכמים בברכת התורה ברוך אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו וחתימת הברכה ברוך אתה נותן התורה. לשון הווה, ולא נתן התורה. ולפיכך התורה היא נצחית מצד עצמה בלא שינוי כלל. אף עם היה שינוי מצד המקבלים, כי דור זה מקבל בפחות ודור זה מקבל ביותר, אבל שתהיה הסרה לתורה מישראל לגמרי דבר זה אי אפשר, כי כבר אמרנו כי התורה היא צורת ישראל לגמרי. לכך תקן משה שלא יהיו ישראל שלשת ימים בלא תורה. כמו שאמרו בפרק מרובה (ב"ק פ"ב א): |
וילכו שלושה ימים ולא מצאו מים.
דורשי רשומות אמרו: אין מים אלא תורה, שנאמר: הוי כל צמא לכו למים, כיון שהלכו שלושה ימים בלא תורה נלאו כו' עמדו נביאים שביניהם ותקנו להם שיהיו קורין בשבת ומפסיקין בא' בשבת, וקורין בשני בשבת ומפסיקין בשלישי וברביעי, וקורין בחמישה בשבת ומפסיקין בערב שבת, שלא ילינו בלא תורה שלושה ימים. |
|
עד כאן.
הרי כי מיד שלא היה להם שלושה ימים, שהיא הצורה לישראל וכאשר הם בלא צורה הם נוטים אל החומר והיו מתפעלים כמו כל דבר שהוא חומרי הוא מתפעל ונלאה, ולכך תקנו שלא יפרשו מן התורה שלושה ימים ואז לא ילאו לצד החומרי. ודבר זה מבואר: |
