|
תוכן הפרק:
[עולם הבא בתורה (א)] [הנביאים לא ראו את העולם הבא] |
|
אמר יהודה בן בצלאל זלה"ה, הדבר אשר נבוכו בו הרבה מבני אדם הוא מה שלא נזכר בתורה עולם הבא, אשר הוא העיקר שהיה ראוי שיהיה נזכר במה שהוא תכלית האחרון. ואם לא כן ח"ו הנה הרבה מן הצדיקים אשר הגיעו אליהם כמעשה הרשעים, והרבה מן הרשעים אשר הגיע אליהם כמעשה הצדיקים. ואם כן ח"ו שווא עבוד אלוהים במצוות, אם לא כי הכל בא לכלל חשבון לשלם כל דבר פשע של צדיקים בעולם הזה ולהביא במשפט על כל דבר נעלם של הרשעים בעולם הבא. - ואם כן למה לא נזכר בפירוש בתורה עולם הבא, כי זה היה יותר ראוי להבטיח את הצדיקים ולאיים על הרשעים? וכבר באו בזה תשובות רבות מאוד ואין אנו צריכים להביא דברים המפורסמים הידועים. אמנם אנחנו בארנו בהקדמת חיבור גבורת ה', ובארנו תשובת שאלה זאת באמת ובאמונה בב' פנים אמיתיים, ובמקום הזה נוסיף ביאור. [הנביאים לא ראו את העולם הבא] ולפיכך כאשר היה רוח הקודש שורה על הנביאים, היה להודיע הדברים אשר הם אתו במציאות, אבל דברים אשר אינם אתו במציאות, והם עולם אחר, לא שלטה הנבואה בזה, ואף אם השכל משיג דברים הנעלמים. על זה אמרו (בבא בתרא י"ב): |
חכם עדיף מנביא, ולא ייפול בכוח הנבואה.
|
| ובסנהדרין (צ"ט א): |
אמר רבי חייא בר אבא, אמר רבי יוחנן:
כל הנביאים לא נתנבאו אלא לימות המשיח, אבל לעולם הבא עין לא ראתה אלוהים זולתך. ואמר רבי חייא בר אבא, אמר רבי יוחנן: כל הנביאים לא נתנבאו אלא לבעלי תשובה, אבל צדיקים גמורין עין לא ראתה אלוהים זולתך, ופליגי דר' אבהו דאמר רבי אבהו: מקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד, שנאמר: לרחוק ולקרוב. ברישא לרחוק והדר לקרוב, מאי רחוק רחוק? דמעיקרא ומאי קרוב קרוב? דמעיקרא ודהשתא, ורבי יוחנן אמר לרחוק רחוק, מעבירה ולקרוב שהיה קרוב לעבירה ונתרחק ממנה. ואמר רבי חייא בר אבא, אמר רבי יוחנן: כל הנביאים לא נתנבאו אלא, למשיא בתו לתלמיד חכם, ולעושה פרקמטיא לתלמיד חכם ולמהנה תלמיד חכם מנכסיו אבל תלמידי חכמים עצמם עין לא ראתה אלוהים זולתך. |
|
עד כאן.
הנה המאמרים הגדולים האלו באו לבאר כי אין השגת הנבואה רק לדבר שהוא בעולם הזה, כמו ביאת משיחנו, אף שהוא מדרגה עליונה בעולם הזה ייפול דבר זה בכוח הנבואה. אבל דבר שהוא לעולם הבא, אשר העולם הבא נבדל מעולם הזה ואין לו ייחוס אל עולם הזה, לא ייפול זה בכוח הנבואה כלל. וזה שאמר עין לא ראתה אלוהים זולתך, הנביא שנקרא רואה וחוזה, אשר אלו שתי לשונות משתמשים גם כן לעין, שמזה נדע שכשם שהעין רואה הדבר והחוש של עין דבק במוחש, כך הנבואה דבק כוח זה במה שהוא רואה וחוזה בנבואה. וכשם שאין העין רואה הדבר הנבדל מן החוש, מפני ההבדל שבין החוש והמוחש, כך כוח הנבואה אינו רואה דבר שהוא נבדל עולם הבא. ולפיכך אמר עין לא ראתה, רצה לומר כי עין הנבואה לא תשלוט בדבר הנבדל. ואמר עוד: כל הנביאים לא נתנבאו אלא לבעלי תשובה. וגם דבר זה כמו שאמרנו, כי אי אפשר לכוח הנבואה דבר שהוא נבדל לגמרי, ומפני שבעל תשובה מצטרף אל העולם החומרי מפני שהיה בו חטא, והחטא הוא מצד החומר, ואף שפירש מן החומר וחזר בתשובה, מפני שכל דבר שיוצא זה מזה הנה הם מצטרפים מתייחסים זה לזה, שאין המלאך שהוא נבדל לגמרי יוצא מן החומר, מפני שאין לו הצטרפות והתייחסות אליו. ולכך לא נאמר על בעל התשובה שהוא נבדל לגמרי מן העולם, ונחשב מדרגתו מן העולם הזה. כי החוטא נוטה אל החומרי אשר בו החטא, והלך אחר החומרי עד שהיה שקוע בתוכו ואחר כך נבדל ויצא ממנו, מכל מקום מדרגתו אינו נבדל לגמרי מן העולם. ולא כן הצדיק אשר כל ימיו היה צדיק, ונבדל מן עניין עולם החומרי אחר שהוא נבדל לגמרי מן העולם הזה, לכך עין לא ראתה בעולם הגשמי הזה מה שהוא אל הצדיק הנבדל. אבל ר' אבהו חולק ואומר, במקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד. וטעם זה דבר מופלג ועמוק מאוד מאוד, וזה כי הצדיקים, אף שהם צדיקים גמורים, מכל מקום מדרגתו ומעלתו של צדיק הוא מן עולם הזה, כי הוא נברא ונולד בעולם הזה. אבל זה שהיה כל ימיו רשע, וחזר בתשובה להיות צדיק, אין ספק כי הפרישה מן הדבר יותר במעלה ממי שלא היה צריך לפרוש. לכך אמרו (פסחים מ"ט ב) אצל התורה כי הפורש מן התורה יותר רחוק מן התורה, ממי שלא ראה תורה מימיו. ועיין למעלה מה שכתבנו אצל אנכי וגו' אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים, כי הפרישה מן העבדות הוא יותר במעלה. וזה שפירש מן החטא, שהיה נוטה אל עולם הזה הגשמי, הוא יותר במעלה ממי שלא היה נוטה אחריו כלל. ולפיכך המדרגה זאת שהיא יציאה מן החטא לא בא לו מצד עולם הזה, לפי שבעל תשובה מסלק החומרי אשר בו החטא, כי אין חטא נבדל מן החומרי וסילוק החומרי אינו רק מצד עולם העליון, שאין במדרגה ההיא נמצא שום חומרי, ובאותה מדרגה עליונה הוא סילוק החומרי. וכבר הארכנו בזה בחיבור גבורת ה'. גם למעלה הארכנו בזה אצל חטא ישראל בעגל. ולפיכך במקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד. ומזה תבין כי רבי יוחנן מדקדק מה שהיה בעל תשובה בעל חטא שקוע בחומרי, ור' אבהו מדקדק מה שיצא מן החומרי, וסבר ר' אבהו כי כאשר היה נמכר לעבד ויצא לחירות מן עבדות, קנה מדרגה יותר עליונה משאם לא היה עבד כלל ולא יצא לחירות, כמו שישראל שהיו עבדים לפרעה ויצאו לחירות קנו מדרגה יותר עליונה, שהיו כולם בני מלכים משאם לא היו כלל עבדים כמו שאר אומות. וזה מפני שהיה להם הסתלקות העבדות והיציאה מן העבדות. ודבר זה אי אפשר רק על ידי שהגיעו למדרגה עליונה, שאין שייך בהם עבדות כלל, ובאותה מדרגה יצאו. כי אם שייך בה עבדות לא היה להם יציאה ממנו, אף על גב שלא היו ראויים לשעבוד אם היו כבר בני חורין. מכל מקום אחר שהיו משועבדים, לא היה להם יציאה לחירות, רק על ידי מדרגה עליונה מאוד, ולפיכך היוצא מן החטא ונבדל ממנו אשר היה תחילה שקוע בתוך החומרי, היציאה הזאת על ידי מדרגה עליונה יותר. אבל רבי יוחנן מחלק בין הדבר הזה שהוא פועל השם יתברך מה שהוציא אחד מן העבדות, ובין בעל תשובה שהוא מעצמו יוצא מן החומרי, ואין כאן מקום זה לבאר יותר. ולדעת ר' אבהו פירוש לרחוק שבא ממקום רחוק, שהיה כבר רחוק, וזה יותר קרוב אל הקדוש ברוך הוא כמו שאמרנו. ולדעת רבי יוחנן פירוש לרחוק שמדרגתו רחוק מעולם הזה החומרי, והוא הצדיק הנבדל מן החומרי. וקרוב שהוא קרוב אל עולם הזה החומרי ונתרחק עתה שנבדל מן החומרי, ופירוש זה גם כן נכון. ולדברי הכל אין הנבואה מגיע רק בדבר שהוא שייך לעולם הזה, ולא דבר שאין שייך לעולם הזה כלל. וזה שאמר גם כן כל הנביאים לא נתנבאו אלא למשיא בתו וכו', ודבר זה גם כן, כי אי אפשר שתהיה הנבואה בדבר שהוא נבדל מן האדם לגמרי. ומפני שהחכם בו שכל נבדל מן החומרי, אין האדם שהוא בעולם הזה החומרי מגיע להשיג מדרגתו, ולא יוכל להשיג רק המדרגה אשר יש לדבר שהוא מתדבק אל השכל הנבדל ואינו נבדל בעצמו. ומפני שאינו נבדל בעצמו רק מתדבק אל הנבדל על ידי האהבה שהוא אוהב אותו, והאהבה היא על ידי שלושה דברים כמו שכתוב (דברים פרשת ו') ואהבת את ה' אלוהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך, הלב הוא גופו של אדם, ולכך פירשו ז"ל (ברכות נ"ד א) בכל לבבך בשני יצריך, יצר הרע ויצר הטוב. שאף אם יצר הרע אשר הוא בגוף מסית אותו לסור מן השם יתברך, אל ישמע ליצר הרע. ונפשך הוא כמשמעו, אפילו אם נוטל נפשו. ובכל מאודך, אפי' אם נוטל ממונו. סוף סוף האהבה היא כאשר דבק בו בדבר שהוא שייך לו, דהיינו או בגופו או בנפשו או בממונו. וזה שאמר המשיא בתו לתלמיד חכם, כי כאשר משיא בתו לתלמיד חכם הרי גופו דבק בתלמיד חכמים, שבתו מן יוצאי חלציו כגופו נחשב, והרי גופו מתדבק בתלמידי חכמים. ועושה פרקמטיא לתלמיד חכם דבק בו בנפשו כי כל משא ומתן אשר הוא על ידי מעשה האדם הוא מן הנפש אשר הוא בעל מעשה, כאשר ידוע וברור כי העושה פרקמטיא אינו נותן לו דבר כלל, רק שפועל בעדו והפעולה מתייחס אל הנפש, ומהנה תלמיד חכם מנכסיו דבר זה הוא מבואר שהוא דבק בו מצד הממון. וכן אמר בפרק בתרא דכתובות (קי"א ב): |
לאהבה את ה' אלוהיכם ולדבקה בו,
וכי אפשר להתדבק בשכינה? אלא כל המשיא בתו לתלמיד חכם, והעושה פרקמטיא לתלמיד חכם, ומהנה תלמידי חכמים מנכסיו, כאלו דבק בשכינה. |
|
הרי כי אלו דברים מפני שצריך להתדבק בתלמידי חכמים כמו שהתבאר. וכאשר עוד תבין דברי חכמה באלו שלושה, תמצא כי השכל באדם אשר הוא התלמיד חכם והוא האדם בעצמו, כי אין האדם רק שהוא ב"ח משכיל, ואלו שלושה דברים מתחברים אליו, שהרי גוף מצטרף ומתחבר אל השכל שהוא תלמיד חכם. ועוד מתחבר הנפש אל השכל, והיא עושה פרקמטיא לשכל, אשר כל משא ומתן הוא נעשה על ידי הנפש שהוא פועל ועושה עסקיו שלו ודבר זה מבואר. וכן הנכסים שהם קניין האדם, הם מצטרפים אל השכל, במה שהם קנינו. כי כל דבר שהוא קניין שלו אין ספק שהוא מצטרף אליו. וכלל בני אדם הם על צורת אדם פרטי, הוא התלמיד חכם. כי הוא כמו השכל שבאדם. והמשיא בתו לתלמיד חכם יש לו דבקות בתלמיד חכם בגופו, כי בתו היא כגופו, כמו הגוף באדם שיש לו חיבור אל השכל שבו כמו שבארנו. והעושה פרקמטיא לתלמידי חכמים הוא כמו נפש האדם אשר הוא עושה ופועל עסקי השכל. ומהנה תלמידי חכמים מנכסיו, הרי הוא מתחבר אל התלמיד חכם בממון שלו, והוא כמו חיבור וצירוף הממון אל האדם. ולפיכך על ידי אלו שלושה דברים יש להם דבקות אל תלמיד חכם שבאדם עצמו אלו שלושה דברים מצטרפים לשכל ואין כאן מקום זה. ולא היה צריך לדברים אלו בכאן, רק מפני שבאנו לגמור, כי אין הדבר כמו שחשבו השואלים כי הכל הוא בא בנבואה. כי אין הנבואה רק בדבר שיש לו צירוף אל עולם הזה, אבל דבר שהוא נבדל לגמרי מן עולם הזה לא ייפול בנבואה כלל וזה מבואר. ואולי יאמרו, כי אף אם לא ייפול בנבואה, אפשר שיאמר זה השם יתברך לנביא שעל ידי התורה ומצוותיה יזכה לעולם הבא. דבר זה גם כן אינו, כי לא היה הדיבור בא לנביא, רק דיבור שהוא ראוי אל הנביא, מה שהיה שייך וראוי בנבואה, אבל דבר שאינו ראוי לנביא כמו שהוא עניין עולם הבא, דבר זה לא יבוא לנביא כלל. לכך לא בא בתורה עניין עולם הבא ותחיית המתים רק ברמז בלבד, כמו שדרשו ז"ל מן המקראות ברמז רחוק, כי אי אפשר לומר שלא יהיה בעולם הזה שום גילוי כלל מן עולם הבא, רק בא ברמז כמו שרחוק מאתנו עולם הבא. ויש שהיו רוצים להשיב על דברינו אלו, כי הנביאים היו רואים ומתנבאים ומדברים עם השם יתברך אשר הוא נבדל על הכל. וקושיא של הבל הוא, כי הוא יתברך, עם שהוא נבדל, אינו נבדל מן עולם הזה, שהרי הוא יתברך פועל אותו ומנהיגו, ובצד זה היו הנביאים רואים ומדברים עם השם יתברך. אבל העולם הבא הוא נבדל מן עולם הזה לגמרי, כי אין לו שתוף עולם הזה. ודברים אלו ברורים מאוד. ויש שואלים דסוף סוף אף שאינו נגלה מדרגת ומעלת עולם הבא, כדכתיב עין לא ראתה אלוהים זולתך, מכל מקום היה להיות נזכר בתורה, שאם תשמרו יהיה לכם חלק טוב בעולם הבא. והשואלים אלו סבורים, כי דברי תורה הם כמו שאר דברים שמדברים בני אדם, אבל אין כך כי דברי הנביא כפי מה שהוא ראוי להיות. ומאחר כי עולם הבא אינו נגלה לאדם, לכך דברי הנבואה בנסתר, לא נגלה כפי מה שהוא עולם הבא בעצמו. ולכך לא יבוא עולם הבא בתורה רק ברמז נסתר לא בנגלה. ועוד בארנו בהקדמת חיבור גבורת השם, עיין שם. |
