|
תוכן הפרק:
[השכר הגשמי שבתורה (א)] [השכר הרוחני מובן מאליו] [החידוש הוא שיש שכר גשמי] [התורה נבדלת] |
|
[השכר הרוחני מובן מאליו] ואין ספק כי השאלה הזאת מאתם, בשביל כי חשבו כי אין מדרגת התורה לזכות האדם אל שכר הרוחני, כי אם אל שכר הגוף. וחשבו כי על ידי מצוות שעשה על ידי גופו לא יזכה רק אל שכר הגוף בלבד, כי כל המצוות הם על ידי פעולות הגוף. וכבר השבנו על דבר זה, כי בוודאי על ידי המצוות שהם על ידי הגוף, הוא זוכה אל שכר רוחני, וכמו שהארכנו בזה למעלה. והשכל מחייב דבר זה, כי המצוות האלו, ואם שהם בדברים הגשמיים, מכל מקום אין המצוות דברים טבעיים. ואם היו כל המצוות טבעיים או נימוסים בלבד, כמו מצוות כיבוד אב ואם, ומצוות ואהבת לרעך כמוך ושאר המצוות, שהם תיקון בני האדם, ועל מצוות אלו וכיוצא בהם אפשר לטעון כי השכר שלהם הוא בעולם הזה. וכמו שיתבאר עוד, כי המצוות שהם תועלת ותיקון בני אדם, יש להם שכר טוב בעולם הזה גם כן, אבל המצוות אינם טבעיים, כמו כמה מצוות שהם בתורה, אי אפשר לומר שבאו המצוות לתיקון בני אדם, שאין זה שום תיקון. אבל המצווה הוא עניין אלוהי לצרף בני אדם, להגיע אותם אל מדרגה בלתי טבעית, היא מדרגה הרוחנית, כמו שהארכנו בזה למעלה בפרקים בכמה מקומות. ואם כן איך נאמר שאין בשכר המצוות שכר הרוחני לעולם הבא, או לאחר המיתה, אחר שמבואר כי המצוות אין בהם עניין טבעי או דבר נימוס? לכך ברור הוא שעל ידי מצוות התורה זוכה למדרגה רוחנית, ואין צריך לפרש. [החידוש הוא שיש שכר גשמי] ובוודאי טעמא דידיה, כיון שאין המצוות טבעיות כלל, אין סברא שיהא שכר שלהם בעולם הזה. ויש לשאול על זה הרי אמרה תורה אם בחקותי תלכו וגו'? אבל כבר אמרנו כי גם אם בחקותי אין זה שכר מצוות, רק שהכתוב אמר אם בחקותי תלכו השם יתברך ייתן לכם הטוב, לא שדבר זה שנותן לכם הוא שכר המצוות, דוודאי השכר אינו בעולם הזה רק לעולם הבא. רק כאשר תהיו עובדין אל השם יתברך, אז השם יתברך אשר אתם עובדים לו ייתן לכם הטוב אבל אין זה שכר המצווה, וכל זה מפני שאין התורה טבעית. ומאחר שאין התורה טבעית אין מתן שכרה בעולם הזה. [התורה נבדלת] |
אמר ר' שמואל בן לקיש:
התורה שנתן הקב"ה לישראל, עורה של אש לבנה וכתובה באש שחורה, וחתומה באש, ומלופפת באש, ועם שכותב קינח הקולמוס בשערו, ומשם נטל משה זיו הפנים. |
|
עד כאן.
ורצה בזה, כי התורה כל דבריה הם אלוהיים, ואין התורה כמו דת טבעית או דת נימוסית, לכך התורה היא מתייחסת לאש, כמו שיאמר על השם יתברך כי ה' אש אוכלה (דברים ד'), רצה לומר שהוא נבדל לגמרי מן העולם, ובמה שהוא נבדל מן העולם הוא פועל בעולם, כי הדברים אשר יתחברו ושווים ביחד אינם פועלים זה בזה, אבל השם יתברך הוא אש, ואין לו שיתוף עם הטבעי הגשמי, כמו שאין לאחר שיתוף עם האש. ומה שאמר כי עורה של אש לבנה וכתובה באש שחורה, דבר זה ביארנו למעלה כי התורה הנושא שלה הטוב והזכות, כמו שאמר הכתוב (משלי ג'): דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום. אף כאשר אמרה התורה להרוג ולשרוף ולסקול, כל זה הוא להעמיד הטוב והנועם ולבער הרע, נמצא כי נושא התורה הוא הטוב האלוהי. ולכך אמר כי עורה של אש לבנה, כי העור רצה לומר נושא התורה אינו לקיים הטבע או הנימוס רק אש לבנה, רצה לומר שנושא התורה הטוב האלוהי וכתובה באש שחורה, כי עצם המושכל והציור בתורה הוא מושכל אלוהי, ואינו מושכל של דבר טבעי, שדבר זה אין ראוי לייחס אל אש, כי כבר אמרנו כי הדברים האלוהיים בפרט מתייחסים לאש. ואמר כי היא כתובה באש שחורה, רצה לומר כי השחור הוא דבר מבורר וניכר, כך מושכלות התורה הם דברים ברורים וצרופים מאוד, שאין בהם דבר ספק רק השגה מבוארת ניכרת. ולכך אמר שהתורה כתובה באש שחורה כי השחור ניכר ויש לו בירור ביותר. ומה שאמר חתומה באש, כי החתימה הוא כאשר גוללים הספר תורה, והיא הכל ביחד בשלמות קושרין עליה דבר שתהא נשארת ביחד. ולכך אמר לא תאמר דווקא התחלת התורה היא של אש, כי התחלת התורה והיסוד שלה הוא יותר עליון, והוא בלבד שכל אלוהי. אבל לא מצד השלמת התורה וגמר שלה היא יותר קרובה אל העולם הזה, כמו שהתבאר למעלה, כי השלמת התורה קרובה אל המקבל, הוא האדם, כמו שהארכנו למעלה. וזה שאמר וחתומה באש, כי כאשר היא חתומה ומקבל אותה המקבל, גם מצד הזה התורה היא נבדלת. ובפרק הנזיקין (גטין ס' א) פליגי אם תורה מגילה נתנה או תורה חתומה נתנה. כי למאן דאמר מגילה נתנה, רצה לומר כי התורה ראויה אל האדם מצד כל מצווה ומצווה, ולמאן דאמר חתומה נתנה אין התורה ראוייה אל האדם רק מצד שהיא מושלמת כמו שהתבאר. כי מצד שהיא כולה ביחד, והיא שלימה יותר, היא שייכית לעולם כמו שהבית ראוי לאדם דווקא כאשר הוא שלם. ואין הקורה בלבד ואין האבנים בלבד ראויים לאדם, כי הפשוטים קודמים למורכבים. ולפיכך אמר שכל אשר שייך לתורה הוא של אש, גם כן החתימה וזה מצד שהיא מושלמת וראויה לקבל ביותר הכל של אש. ואמר ומלופפת באש, פירוש הליפוף הזה הוא מלבוש התורה. וכבר התבאר למעלה עניין מלבוש התורה, דהיינו גילוי התורה והוא נקרא מלבוש, כמו שהארכנו בזה למעלה. כי הפשט נקרא מלבוש, ורצה לומר אל תאמר כי דבר זה הם סיפורים של עולם הזה, ואינו שכל אלוהי אבל גם המלבוש שכל אלוהי. כי אמרו ז"ל (סוכה כ"א) ועלהו לא יבול, אפילו שיחת חולין של תלמידי חכמים צריך לימוד בהם, כי עיקר השכל הוא נקרא פרי. וקראו שיחת חולין של תלמידי חכמים עלין, כי העלין הוא מלבוש הפרי, כי העלין הם מבחוץ והפרי מבפנים. וכן השכל של תלמיד חכם הוא דבר פנימי, ושיחת חולין שהוא דבר מבחוץ נקרא עלין, שהם מלבוש אל השכל. ולפיכך אמר ומלופפת באש, רצה לומר הדבר שהוא נראה והם סיפורים של תורה, גם כן הוא של אש שכל אלוהי. ועוד יראה כי הליפוף הזה לא בא על דבר שהוא כתוב בתורה, רק על דבר מבחוץ, שיש כמה דברים שהם יוצאים מן התורה, והתורה שבעל פה יוצא מן התורה הוא לפוף התורה, והוא כמו מלבוש לתורה. והדברים האלו אינם התורה עצמם, והם לפוף התורה והוא גם כן של אש. ויש לך להבין עוד דברי חכמה במה שאמר ומלופפת באש, וזה כי הלפוף הוא המלבוש, והמלבוש יש לו צירוף אל האדם המקבל, כי האדם רואה המלבוש בלבד, ולכך נקרא צירוף התורה אל האדם מלבוש, כי אל המלבוש מתחבר האדם ובו הוא טבע. ואמר כי גם הצירוף הזה שהוא של התורה שהיא של אש, כי התורה אף כי יש לה צירוף וחיבור אל העולם, אין כאן קבלה מעורב עם המקבל, רק התורה מצרף אל המקבל, ואינו מעורב עם המקבל כלל. וזה שאמר שהיא מלופפת באש, כי המלבוש הוא הצירוף והחיבור אל המקבל כמו שאמרנו, והוא נבדל כי אין לה עירוב עם המקבל, ודברים אלו ברורים ועמוקים. ויש לך להבין אלו דברים מה שזכר כאן כי: התורה עורה של אש ועוד כתובה היא באש ועוד חתומה היא באש ועוד מלופפת היא באש. ארבעה דברים מה שזכר, כאן כי התורה שבאת לעולם יש לה אלו ארבעה דברים, וכולם של אש. ואמר עם שכותב קינח הקולמוס בשערו, ורצה לומר הסופר כאשר פסק מלכתוב מקנח הקולמוס, ואותו דיו שהיא בקולמוס יותר עב מן הדיו שכתב בה, שאותו דיו הוא דק. וכך האור הדקות והזכות שהוא מצטרף אל התורה, אינו ראוי אל מושכל התורה, שמושכל התורה הוא דק ביותר, ולכך פשיטות החכמה שבתורה שאינו דק כל כך, מגיע לסופר בשביל שיש לו צירוף אל התורה, כי משה היה מצטרף אל התורה שהוא קבלה. ולכך הכל היה כמו שראוי להיות, כי משה שהיה מקבל התורה ומתחבר אל התורה היה מקבל אור הפנים, כי התורה היא אור שהוא זך לגמרי, כי התורה עצמה נקראת אש לפשיטות ודקות השכל שבה. ומשה שהיה מצטרף אל התורה שהוא הכותב והמקבל התורה, ולכך אמר שקנח הקולמוס בשערו, מפני כי כאשר נשאר מן הדיו בקולמוס הוא יותר עב כמו שאמרנו, ואמר שקנח אותה בשערו, כי השער הם בראש אשר שם השכל, כי בשביל כי שכל משה הוא מצטרף אל שכל התורה היה מקבל אור הפנים, ולכך אמר ועם שכותב קנח הקולמוס בשערו, ומזה נטל משה זיו פנים שהוא שייך ומתייחס אל המקבל. הרי תראה כי כל עניין התורה הכל נבדל עד שהיה דבק בפניו של משה הזיו, ומאחר כי כל אשר שייך לתורה מתייחס אל האור הנבדל מן הגשמי. ואם כן איך יאמר שכל שכר התורה הוא עניין גופני בלבד? אלא האומר כך אין לו הבחנה בדברים אשר הם ברורים כשמש בצהרים, שכל מצוות התורה, בפרט אותם שהם חוק וגזרה ולא נודע טעמם, שאי אפשר לומר שיהיה שכר שלהם בעולם הזה, כיון שהמצווה בעצמה אינה בדבר טבעי כלל, אין השכר גם כן טבעי. ולכך לא הוצרך הכתוב לפרש עניין השכר הרוחני בתורה, מפני שהוא מבואר מגוף המצווה, ואין צריך עוד ביאור: |
