|
תוכן הפרק:
[טעמי המצוות (א)] [מדוע מצוות מעשיות מועילות לעולם הנבדל?] [תשובות אנשי המחקר אינן טובות] [האומר על קן ציפור יגיעו רחמיך - הסבר התלמוד] [רמב"ם על שילוח הקן] [רמב"ן על שילוח הקן] [הקושי בהסברים של רמב"ם ורמב"ן] [מידות ה' רחמים - על האדם] [הסבר השיטה שהמצוות גזרות מצד ה'] [נגד פירוש רמב"ם] [המצווה - גזירה עלינו שלא תתאכזר] |
|
[תשובות אנשי המחקר אינן טובות] ויותר מזה הם מתמיהים, כי אילו היו המצוות כולם תכונות טובות בנפש האדם, כמו מצוות צדקה ומצוות לא תשנא אחיך בלבבך ולא תעמוד על דם רעך וכיוצא בהן מן המידות הטובות שהם תכונות טובות בנפש העושה, אפשר לומר דמכל מקום יקנה האדם על ידיהן תכונות טובות ומתרחק מן הרע, ונאמר כי השם יתברך נותן שכר טוב למי שנמצא בו הטוב ומשלם רע לעושה הרע. -אבל מצוות שעטנז וכלאי זרעים, ומצוות שחיטה מן הצוואר ולא מן העורף, ובמקדש מליקה מן העורף ולא מן הצוואר: אם מן העורף הוא מעשה רע, למה נאסר השחיטה מן הצוואר במקדש? ואם מן הצוואר הוא טוב, אם כן למה במקדש נמצא הפכו? והנה הם חתרו דרכים הרבה לתת סיבה וטעם כפי דעתם אשר הוא רחוק מדרכי התורה ומדרכי החכמים. ויודעי התורה אליהם בלבד נגלו מצפוני החכמה והאמת. ואף כי מן הראוי שלא להשיב על שאלתם כלל, כי דבר זה מה שרוצים לתת סיבה מחייבת בכל הדברים, אילו היינו רואים שנתנו לנו סיבה בכל הדברים הטבעיים הפחותים מאוד היה מוטל עלינו לתת לב על שאלתם. ואם כי הבדל יש כגבוה שמים מעל הארץ, כי הדברים הטבעיים הם בארץ והתורה לא תמצא אף בשמים כי אם מעולם העליון, מכל מקום היה מוטל עלינו לתת לב על השאלה. אך אין הדברים כך, כי הדברים הטבעיים, כמו הבעלי חיים ואף הצמחים, אין נותנים לנו סיבה וטעם, כי איך יעלה על הדעת שיתנו סיבה מספקת לכל בעל חי מספר גידיו ואבריו, לכל אחד סיבה ותארו המיוחד, וכן לצמחים. ואל תשגיח ברופאים ובחכמי הטבע, שאם נתנו סיבה הוא לאחד מני אלף, ואף אשר נתנו אין כן האמת הברור, כמו שידוע למי שיעיין בדבריהם. ואם הדבר הזה הוא בדברים הטבעיים, כל שכן בדברים אלוהיים והם המצוות האלוהיות אשר חייב האדם לפעול, למה יעשה פעולה זאת ולא יעשה פעולה אחרת, כשם שלא נדע גופו ותוארו אשר הוא קיומו בעולם הזה לא נדע על השלמות, ואם לא היה נברא על זה התואר, לא היה לו חיותו ושלמותו הגופני שיהיה מקוים, וכל שכן פעולות האלוהיות המביאים את האדם אל החיים הנצחיים, אף אם לא נדע באיזה עניין ולמה הם בעניין הזה אין זה פלא. והנה לא הייתה זאת שאלת החכמים שמחויבים אנחנו בתשובתה, אם לא שהיו נותנים לנו סיבות בכל הדברים הטבעיים באדם ובצמחים. ודבר זה אינו נמצא, אבל דרכי החכמים יודעי התורה ומצפוניה לא נעלים, ובזה תעמוד על דרכי התורה. [האומר על קן ציפור יגיעו רחמיך - הסבר התלמוד] |
האומר על קן ציפור יגיעו רחמיך,
ועל טוב ייזכר שמך, מודים מודים, - משתקין אותו. |
|
עד כאן. וקאמר בגמרא: |
בשלמא מודים מודים מחזי כשתי רשויות,
ועל טוב יזכר שמך נמי דמשמע על הטובה ולא על הרעה, ותנן חייב לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה. אלא על קן צפור יגיעו רחמיך, מאי טעמא לא? פליגי בה תרי אמוראי במערבא: ר' יוסי בר אבין ור' יוסי בר זבידא. חד אמר: מפני שמטיל קנאה במעשה בראשית, וחד אמר: מפני שעושה מידותיו רחמים ואינם אלא גזרות. |
|
עד כאן.
וביאור עניין זה, שאין לומר על קן צפור יגיעו רחמיך, דמשמע כי המצווה הזאת ציווה השם יתברך מצד שהוא מרחם על קן צפור, ובזה עושה חילוק ופירוד בין הנמצאים, עד שאין העולם אחד. כי למה ירחם על קן צפור ולא ירחם על מינים אחרים? דוודאי אם הם גזרות שגזר בחכמתו כך, אין זה קושיא, כי כך עניין הגזרה שגזר בזה דווקא ולא באחר, כמו שהמינים מחולקים בעצמם שזה מין זה וזה מין אחר, כך יש לומר במין זה נוהג דבר זה ובמין זה נוהג דבר אחר. אבל מידת הרחמים, כל מעשיו ראויים לרחמנות בעניין אחד, ואם כן למה ריחם על זה דווקא והיה זה פרוד וחלוק במינים, שיש דבר במין זה אצל השם יתברך, מה שאין כן במינים אחרים. ולמאן דאמר שעושה מידותיו רחמים ואינם אלא גזרות, פירוש שאין ראוי שיהיו מידות השם יתברך אשר הוא מנהיג עולמו בתמידות על ידי רחמים, רק בדין ובגזרה. כי הגזרה הוא לפי חכמתו יתברך, ודבר זה ראוי למלך אשר מולך על הכל להנהיג באמת וביושר, אבל הרחמנות אין בו מידת אמת, כי מרחם אף שאינו ראוי. ועם כי הוא יתברך עושה בודאי רחמים עם הבריות, מכל מקום עיקר המידה שהיא בתמידות הוא מידת הדין שבה מנהיג את עולמו. ולכך תמצא בכל מעשה בראשית שם אלוהים לפי שבראו בדין ומנהיגו בדין. רק ראה הוא יתברך שאי אפשר לעולם לעמוד בדין, שיתף עם הדין מידת רחמים. ומכל מקום הנהגה התמידית היא דין, לפי שהוא יושר, ודבר זה ראוי. והאומר על קן צפור יגיעו רחמיך, הוא עושה מידותיו שהוא יתברך מנהיג בהן עולמו רחמים, שהוא מנהיג עולמו בתמידות ברחמים, ודבר זה הוא יציאה מן היושר מה שאין ראוי. [רמב"ם על שילוח הקן] |
כי הביצים ששוכבת אמם עליהם, והאפרוחים הצריכים לאמם, על הרוב אינם ראויים לאכילה וכו', ועל הרוב יהיה סיבה להניח הכל. כי מה שלוקח ברוב הפעמים אינו ראוי לאכילה. ואם אלו הצערים הנפשיים חסה התורה עליהם בבהמות ועופות, כל שכן בבני אדם.
ולא תקשה על אמרם האומר על קן צפור יגיעו רחמיך וכו', כי הוא לאחד משתי דעות אשר זכרנו, רצה לומר: דעת מי שחושב שאין טעם לתורה אלא רצון הבורא יתברך, ואנחנו נמשכנו אחר הדעה השנית. |
|
עד כאן.
האמת כי יש להפליא הפלא ופלא על דברים אלו, לומר על משנה שנויה בלי מחלוקת, וגם היא שנויה בלשונה במסכת מגילה (כ"ה א), והאמוראים פירשוה בטעמא, ולא ראינו ולא שמענו פוצה פה ומצפצף נגדה, ולומר על הכל שאינו הלכה, וכל שכן דבר שהוא מגיע לאמונה! [רמב"ן על שילוח הקן] [הקושי בהסברים של רמב"ם ורמב"ן] כי לא יתורץ למאן דאמר שלא יטיל קנאה במעשה בראשית, שלא יעשה חילוק ופירוד בין הנמצאים, שציווה שלא נתאכזר עם זאת ולא ציווה עם זאת. ואם כי יכול לומר שאין זה קנאה במעשה בראשית, כיון שאין זה מצד השם יתברך רק מצד האדם, שציווה על האדם שלא להתאכזר עם זאת ולא ציווה על זאת, אבל מכל מקום לא יצאנו ידי קושיא זאת: כי למה ציונו על ברייה זאת ולא ציוונו על אחרת? וכן באותו ואת בנו, שגם כן נתן הרמב"ן ז"ל הטעם כדי לקבוע בנו מידת הרחמנות שלא נתאכזר עם בעלי חיים, אם כן קשיא דלמה אסר לנו בשור ושה, והתיר לנו בחיה לשחוט אותו ואת בנו, והנה אין טעמו עולה בכל. וכן ציווה אותנו שלא נתאכזר לשחוט אותו ואת בנו ביום אחד, ואם שחט אחד בסוף היום ואחד בתחילת הלילה מותר, ויש בזה אכזריות יותר מאחד שחרית והשני במנחה שאסור. וציווה אותנו שלא נתאכזר אם האם יושבת על האפרוחים או על הביצים, והתיר אם היא מעופפת על הקן. ועוד באותו ואת בנו: אם הטעם שלא נתאכזר, למה התיר לנו בן פקועה, כדאיתא במסכת חולין (ע"ד א), וכי האכזריות מותר בו יותר; וכן חלב בן פקועה מותר ושאר חלב אסור. הא למדת כי הטעמים האלו שהם סברת הלב כאילו מצוות התורה האלוהיות כספר המידות בלבד, אין בו ממש. כי לטעם אשר פירש הרמב"ם ז"ל אין טעם לחלק. ומה שאמרו שאין מידות השם יתברך רחמים, פירש הרמב"ן ז"ל כי אין מונע מאתנו לקיחת בעלי חיים לצרכנו, דבר זה אין סובל הגמרא כלל מה שאמרו שעושה מידות השם יתברך רחמים ואינם אלא גזרות, והווה ליה למימר שעשה ה' לרחם על הבהמה במקום שאינו מרחם. [מידות ה' רחמים - על האדם] כי יש לפרש, כי מה שאמרו חכמים ז"ל שאין מצוות השם יתברך רחמים ואינם רק גזירות, כלומר מה שציווה השם יתברך עלינו המצוות, לא שיהיה השם יתברך מרחם על קן צפור וציווה בשביל כך שישלח האם, וכן אפילו באדם כאשר ציווה השם יתברך על הצדקה, לא שהיה מרחם השם יתברך על העני וציווה לפרנסו, זה אינו. שאם היה השם יתברך מרחם, אפשר לו שירחם בעצמו, ואין צריך לצוות את האדם. רק המצווה גזר בגזירתו על האדם, ומעתה נוכל לומר שהשם יתברך גזר בגזירתו שלא יתאכזר האדם, רק האדם ירחם, כי לא היה כוונת רז"ל רק שלא יעשה מידות השם יתברך רחמים, לומר כי המצווה על האדם בשביל שהיה הוא יתברך מרחם על קן צפור, או שמרחם על העני. ומכל מקום אפשר הוא ויכול להיות שגזר בגזירתו על האדם שלא יתאכזר האדם, ולא קשה כלל. וכך פירשנו גם כן בחיבור גור אריה בפרשת חקת. ולפיכך אין אנו נוטים מפירוש הרב ז"ל מפני שקשה עליו המשנה האומר על קן צפור יגיעו רחמיך משתקין אותו, דזה לא קשיא כלל, רק כי פירושו אינו עולה כמו שהתבאר למעלה. וכך מה שפירש הרב ז"ל, שטעם המצווה לקבוע בנו הטוב, שלא נתאכזר, וכל המצוות הם לקבוע בנו מידות טובות וזהו עניין המצוות, גם כן אינו עולה. [הסבר השיטה שהמצוות גזרות מצד ה'] אף כי האמת ימשך מזה, מצד שהוא מקיים הגזירה שגזר עליו הטוב וההצלחה שאין אחריה הצלחה. מכל מקום אין התחלת הגזירה שנתנה לטוב אל המקבל. ומה שאמר הכתוב (דברים ו') ויצוונו ה' אלוהינו לעשות החוקים האלה לטוב לנו, אין הפירוש שהוא יתברך ציווה המצוות בשביל להטיב לנו, שאין זה כך, רק הוא יתברך ציווה עלינו, כמלך הגוזר, רק שהגזירה הזאת היא לטוב לנו לחיותנו כיום הזה אם נקיים המצוות. ולא שתחילת הגזירה הוא לטוב לנו. ומה שאמר רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם וכו', פירוש: כי בשביל שיש להם הרבה גזירות, בשביל כך יש הרבה זכויות. ודבר זה מוסכם בגמרא בכמה מקומות, והוא עיקר שורש גדול בגמרא, עליו נבנו כמה הלכות שאמרו במקומות הרבה, מצוות התורה לאו ליהנות נתנו אלא בשביל גזירות נתנו. ולפיכך אמרו (ראש השנה כ"ח א) |
המודר הנאה מן השופר מותר לתקוע בו,
והמודר הנאה מחברו מותר לתקוע לו, והמודר הנאה מן המעין טובל בו טבילת מצווה, |
|
וכהנה רבות בגמרא. והטעם בכולם, מפני שמצוות התורה לא ניתנו ליהנות בעולם הזה, רק לעול על האדם.
ואל תאמר כי פירוש לאו ליהנות בעולם הזה, רק לטוב לנו לעולם הבא, דאם היה תחילת נתינת המצווה לישראל להטיב להם בעולם הבא, אם כן מצוות ליהנות נתנו; ואם הדבר הוא כמו שפירש הרמב"ן ז"ל שתחילת המצווה היא לטוב לנו, אם כן לא היה הדין הזה כך שיהיה מותר לתקוע לו תקיעה של מצווה והוא מודר הנאה ממנו. אבל בודאי המצווה עלינו כמלך הגוזר על עמו, וכמו שבארנו, ולכך אמר שמותר בכל אלה. ואם נכספה נפשך לומר כי מצוות השם יתברך עלינו לטוב לנו כל הימים, כפשט הכתוב ויצוונו ה' אלוהינו לעשות את כל החוקים האלה לטוב לנו כל הימים לחיותנו כהיום הזה, נוכל לומר כך. אבל באופן הזה שיהיה דבר זה גם כן בגזירה, ולא כמו מי שרוצה להטיב לאחד ואם אינו רוצה לקבל הגזירה אז המקבל יכול להיפטר. על דרך (יומא ס"ט ב): כלום נתת לנו רק לקבל שכר לא איהו בעינא ולא שכרו בעינא, שדבר זה אינו רק שהטוב ההוא בעצמו גזירה על ישראל. ויהיה פירוש ויצוונו ה' אלוהינו לעשות את כל החוקים האלה לטוב לנו וגו', כי השם יתברך גזר עלינו המצוות מפני שגזר עלינו הטוב. ומכל מקום, כיון שהטוב הזה הוא גזירה בעל כורחו של אדם, יאמר בזה מצוות לאו ליהנות נתנו, כי לא נתנו על דעת המקבל. ובשביל כך המצוות הם עול על האדם. ובודאי דעת הרמב"ן ז"ל תבין על עניין זה כי המצוות שלא נתאכזר, המידה הזאת גזר ה' על האדם, וכן שאר המצוות כולם הם לקבוע באדם מידות טובות והם גזירות על האדם. [נגד פירוש רמב"ם] ומדבריו אלה משמע שדווקא במין בעל חי אין לומר כך, אבל באדם, כגון הצדקה, אפשר לומר שהשם היה מרחם על העני ולכך ציווה לתת צדקה. דבר זה אינו גם כן, כי אין מידת הצדקה דרך רחמנות, כי כל הדברים הם בגזירת הדין ולא מצד הרחמים שהוא יתברך מרחם על העני. רק כי גזר על האדם כך שיהיה האדם מרחם, לא שיהיה ה' מרחם על העני. וציווה בשביל כך שיפרנס אותו האדם, כי לא הביט אל העני מצד דחקו כלל. [המצווה - גזירה עלינו שלא תתאכזר] ואם אפשר לומר כי השם יתברך מרחם על האדם לעשות צדקה, כך אפשר לומר כי השם יתברך מרחם על הבעלי חיים שלא נתאכזר, אף אם מונע אותנו מצרכינו. רק כי לא נתנה לאדם המצווה בשביל שהיה מרחם, רק כי המצווה גזירה עלינו, ולא הביט השם יתברך מה שהמקבל חפץ ורוצה, רק הכל גזירה עלינו. וכמו שברא השם יתברך את העולם, ועם שֶׁכּל אשר ברא הכל הוא בטוב וכדכתיב (בראשית א') וירא אלוהים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד, מכל מקום לא ברא את העולם להטיב אל העולם, רק בגזירת הדין נברא. וכדכתיב בכל מעשה בראשית שֵׁם 'אלוהים'. וזה עצמו בתורה עם שכל דרכיה דרכי נועם, מכל מקום נתינתה לעולם הכל בגזירת דין. ולא היה צריך אל הרמב"ן ז"ל לדחוק כלל, דאף לפי סברתו שסובר כי השם יתברך רצה לקבוע בנו מידת הרחמנות, יש לפרש מה שאמרו על קן צפור יגיעו רחמיך משתקין אותו מפני שעושה מידות השם יתברך רחמים כאילו השם יתברך הוא מרחם על קן צפור, ואין מידות השם יתברך רק גזירות ולא רחמים. רק שגזר עלינו הרחמים שלא נתאכזר. ואם אומר על קן צפור יגיעו רחמיך - כאילו הוא יתברך מרחם על קן צפור, ודבר זה אינו. ועם כל זה שהמצוות הם גזירות על ישראל, הם לטוב לנו, כי לא יבוא מאתו יתברך רק הטוב הגמור, כי כל מעשיו הם הטוב הגמור רק כי הטוב הזה גזר עלינו, ולא שיש כאן שום צד רחמנות, רק הכל דין. וזה בעצמו תשובת רבי יוחנן בן זכאי לבייתוסים כדאיתא במנחות פרק רבי ישמעאל (ס"ה א) |
שהיו בייתוסים אומרים: עצרת אחר השבת,
נטפל להם רבי יוחנן בן זכאי ואמר להם: שוטים מנין זה לכם? ולא היה אדם אחד שהיה משיבו, חוץ מזקן אחד שהיה מפטפט כנגדו ואמר: משה רבנו אוהב ישראל היה, ויודע שעצרת יום אחד הוא, ותקנה לאחר שבת כדי שיתענגו שני ימים. קרא עליו מקרא זה: אחד עשר יום מחורב דרך הר שעיר, ואם משה אוהב ישראל היה, למה איחרן במדבר ארבעים שנה?! |
|
עד כאן.
וביאור עניין זה, כי הבייתוסי הזה היה סובר, כי החגים והמועדים והשבת גם כן כולם לטובת ולעונג ישראל, ואינו גזירת דין. ואמר כי משה היה אוהב ישראל, ועל ידו ניתנה התורה לישראל שיהא לטוב להם, ולפיכך יש להם להתענג שני ימים. וראה והבן מדברי הבייתוסי שאמר משה אוהב ישראל היה, ולא תלה הדבר כי הקדוש ברוך הוא אוהב ישראל, ונתן להם שיתענגו שני ימים. שאין הבייתוסים כופרים בתורה, שלא מצאנו זה רק שהם כופרים בתורה שבעל פה. אבל גם הבייתוסים היו יודעים כי מידות השם יתברך וגזרתו דין, רק אמר בשביל שהתורה נתנה על ידי משה רבנו עליו השלום, ולכך נתנה על ידו כמו שהמקבל מוכן. והוא היה אוהב ישראל, ונתן על ידו שיתענגו ב' ימים. ועל זה השיב רבי יוחנן: אחד עשר יום מחורב. ורצה בזה, כי מעשה משה היה מידתו היושר, והיה אצלו הכל בדין ויושר, ולכך ניתנה תורה של דין על ידו, ואם היה מוכן משה לטובת ישראל שתינתן תורה על ידו, שהיא לטובת המקבל ולא במידת הדין, למה הוליכן במדבר ארבעים שנה והוא היה מנהיג שלהם, נמצא שלא היה משה מוכן לענג אותם ולהנאותם, רק משה היה מוכן אל היושר והאמת. וכאשר לא זכו בדין, היה מאחר ומנהיג אותם במדבר ארבעים שנה, כי כל הנהגתו בדין. וכן התורה שנתן השם יתברך על ידי משה הכל במידת הדין וביושר ולא יאמר בזה שהוא להנאת המקבל, ודבר עמוק מאוד השיב רבי יוחנן בן זכאי. אמנם אין הכוונה פה חס ושלום שאין עם דברי התורה הטוב והנועם כי כל דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום שזה דבר ברור וכמו שיתבאר, רק הכוונה פה כי לא מצד הזה נתנה תורה להנאתם. רק נתנה תורה בדין וביושר, ועם זה הכל לטוב לנו כי אין ראוי אל אשר הוא הטוב האמיתי שיבוא ממנו רק טוב. ולפיכך התורה היא לטוב לנו, אך הצוואה היא גזירה שגזר עליהם המצוות. וזה שאמר שעושה מידות הש"י רחמים ואינם אלא גזירות. ועוד יתבאר. |
