|
תוכן הפרק:
[טעמי מצוות ותכליתן (ב)] [המצוות - גזירה לנסות את ישראל ולצרפם] [רמב"ם: לפרטי המצוות אין טעם] [דעת רמב"ן ודחייתה] [פירוש האמרה כי התורה לצרף את הבריות] [המצוות משלימות את האדם] |
|
[המצוות - גזירה לנסות את ישראל ולצרפם] |
וכי מה אכפת להקדוש ברוך הוא אם שוחט מן הצוואר או שוחט מן העורף?
הוי לא נתנו המצוות אלא לצרף בהן הבריות. שנאמר: כל אמרת אלוה צרופה. |
|
עד כאן.
[רמב"ם: לפרטי המצוות אין טעם] ובודאי אין טעם לפירוש הזה, כי על כל התורה אמר הכתוב (דברים ד'): |
כי מי גוי גדול אשר לו חוקים ומשפטים צדיקים ככל התורה הזאת.
|
| ואמר עוד: |
ושמרתם ועשיתם, כי הוא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים,
אשר ישמעון את כל החוקים האלה וגו'. |
|
והרי כי כל דבר שבתורה, בכלל ובפרט, הכל דברי חכמה, ולא כמו שחשב הוא כי לדברים הפרטיים אין טעם כלל, כי לא היה זה תורה של חכמה.
[דעת רמב"ן ודחייתה] ומדרש חכמים בילמדנו פרשה זאת החיה: |
וכי מה אכפת להקדוש ברוך הוא בין שוחט בהמה ואוכל, או נוחר ואוכל?
כלום אתה מועילו, או כלום אתה מזיקו? וכי מה אכפת להקדוש ברוך הוא אם אוכל טהרות או טמאות? אם חכמת חכמת לך. הא לא נתנה תורה אלא לצרף הבריות, שנאמר: אמרות ה' אמרות טהורות וגו'. ונאמר: כל אמרת אלוה צרופה. |
|
כמו שלא יצטרך הוא לאורה של מנורה ולקטורת וכיוצא בזה, רק נדע האמת ונזכה בו עד שנהיה ראויים להיותו הוא יתברך מגן עלינו, כי רוב כבודנו וסיפורנו בתהלותנו לאפס ותוהו נחשבו. על זה מביא ראיה מן השוחט מן הצוואר או מן העורף, לומר שכולם לתועלת לנו ולא להקב"ה, כי מה אכפת ליה וכו'. אלא לנו הם, להדריכנו בנתיבות הרחמים אף בשעת שחיטה. והביא ראיה אחרת: או מה אכפת אם אוכל טהרות, והם המאכלים המותרים לאכול, או טמאות, והם המאכלות האסורות, שאמרה בהם התורה טמאים הם לכם. רק שהוא להיותנו נקיי הנפש חכמים משכילים האמת כו'. ועוד במדרש בילמדנו בפרשת זאת החיה (שם) |
כך אמר דוד: "האל תמים דרכו אמרת ה' צרופה"
בשביל לצרף את בריותיו. מה אכפת להקדוש ברוך הוא שיאכל ישראל בלא שחיטה, או שיהא ישראל נוחר ואוכל, שוחט מן הצוואר ומן העורף? תדע, שלא נצטוו על השחיטה אלא לצרף את ישראל, כי לעתיד לבא עושה סעודה לצדיקים ואין שם שחיטה וכו' |
| עד |
...אלא בשביל לבדוק ולצרף את ישראל.
|
|
עד כאן.
וכבר אמרנו שאי אפשר לומר שיהיו מצוות התורה על דרך שפירש הרמב"ן ז"ל לקבוע בנו מידות טובות. כי לא תוכל לפרש כך, כי רוב מצוות לא נדע טעמם. ואם כן איזה דרך ישכון אור המצוות? [פירוש האמרה כי התורה לצרף את הבריות] וזה כי כבר אמרנו שהאדם יש לו סדר בעצמו, וכל אשר הוא מסודר היציאה מן הסדר שלו הוא בו' פנים, כמו שתאמר הנקודה הזאת המיוחדת במקום זה, יש לה יציאה שיוצאת מן הייחוד והסדר שלה לימין או לשמאל או לפנים או לאחור או למעלה או למטה, ואלו ו' דברים הם מה שיש לה נטייה מן הייחוד והסדר שלה. אבל הביטול לגמרי הוא דבר זולת זה. והוא עניין שביעי נמצא שהדבר יש לו יציאה בשבעה דברים. ואם כי זה שייך ברחקים הגשמיים שיש אל הגשם שישה צדדים אלו אשר אמרנו, אבל בדברים הנבדלים לא שייך כל זה, מכל מקום תמצא גם כן ימין ושמאל בדבר שאינו גשמי, כמו שכתוב (דברים י"ג): לא תסור מכל הדברים אשר יורוך ימין ושמאל. הרי תמצא ימין ושמאל אף שלא בדבר הגשמי, רק הוא נאמר בבחינת הדבר המיוחד והמסודר, שלא יהיה יציאה לו מן הייחוד והסדר. וכמו כן שייך לומר בכל השישה צדדין, עד שיהיה נשאר בסדר ובייחוד שלו. ואין לו יציאה בשום בחינה מן הייחוד והסדר לשום צד על ידי אלו ז' מצוות בני נח שהם לא תעשה, כי פעם יוצא בדבר זה מן ייחודו ופעם בהפכו ופעם הוא ביטול אליו לגמרי. ומי שהוא מבין, יבין באלו ז' מצוות אשר הם שומרים ומעמידים את האדם על ייחודו ועל סדר שלו כמו שהתבאר בחיבור גבורת השם, כי ייחודו וסדר שלו עומד על ידי שבעה, כי אי אפשר בפחות. לכך היו לו ז' מצוות מעמידים אותו על ייחוד שיש לו. אמנם ישראל עם ה' אשר בחר בהם ונתייחדו אל השם יתברך יותר ויותר, שיש להם נפש מיוחדת אלוהית ביותר, נתייחדו עוד במצוות לא תעשה שהם שס"ה, כפי אשר הם מיוחדים נתייחדו יותר שלא יצאו מן הסדר הראוי. ועוד נתייחדו במצוות עשה שהם רמ"ח מצוות, כי הנפש שהיא עומדת בגוף נוטה עצמה אל הטבע, והיא באמת נפש אלוהית מלמעלה רק שהיא עומדת בגוף צריך להוציא אותה מן הטבע ולהיות לה דביקות בו יתברך. וזהו על ידי המצוות, אשר מעשה המצוות הוא לפי השכל אשר מסודר לאדם, ועל ידי שעושה המצווה שהוא סדר שכלי יש לאדם דביקות בשכלי, ויוצא מן הטבע שהאדם חומד בו, ואז יש לו דבקות בו יתברך. וזה שאמר ומה אכפת להקדוש ברוך הוא בין שוחט מן הצוואר ובין שוחט מן העורף בין אוכל טהרות ובין אוכל טמאות. ורצה לומר כי אין השם יתברך חפץ בשחיטה מצד השחיטה בעצמה שהוא דבר טוב, כי מה אכפת להקדוש ברוך הוא בשחיטה בעצמה, כי אחר שהוא מפסיד הבעל חי מה לי אם מפסידו מן הצוואר או מן העורף, אלא לא נתנה תורה רק לצרף הבריות כדי שיהיה מעשה האדם כאשר נותן הסדר השכלי שלו מן השם יתברך, ודבר זה הוא צרוף וזיכוך הנפש כאשר דבק בשכלי, ואז יש לו דבקות בו יתברך. וזה שאמר אמרת אלוה צרופה מגן הוא לכל החוסים בו. ואמרו (תנחומא שמיני): למה שיהא מגין עליך, כלומר כאשר יהיה צרופה נפשו מן הטבע החומרית ובזה יש אל נפש האדם דבקות אל השם יתברך, וגם השם יתברך עם האדם והוא מגן עליו, סוכך עליו. ודע עוד, כי הגרעין אשר נזרע באדמה הוא מוציא אילן ופירות ועלין והענפים, והעלין והפירות הם בצורה מיוחדת שראוי אל הגרעין מצד טבעו המיוחד לו. ואל תאמר שאם היה מוציא הענפים והעלין בצורה אחרת שהיה זה רע, רק כי כך גזר הטבע של הגרעין ובצורה זאת התואר הזה יוצא הגרעין הזה אל הפועל הגמור, והוא בשלמות כאשר מוציא העלין והפירות כפי מה שראוי אל טבע הגרעין. וכמו כן עצמו הנפש שהיא מלמעלה, היא זכה וטהורה, ונתנה בגוף האדם למטה, וצריך שיוציא אותה אל הפועל, כמו שהגרעין יוצא אל הפועל מן האדמה שנזרע בו. והיא יוצאת אל הפועל כפי מה שראוי לנפש, וכאשר יצאה הנפש אל הפועל היא בשלמות, ומצד השלמות שלה היא דבקה למעלה עם ה' כמו שהיא באה מלמעלה. רק כי זהו ההפרש, כי האילן הוצאת תואר הענפים והעלין וצורת הפירות הכל הוא טבעי, אבל האדם הכל מצד הנפש, כי אין מעלתו האחרונה טבעית כלל, רק יש לאדם נפש אלוהית מיוחדת, וכפי נפשו האלוהית נתן לו גם כן מצוות מיוחדות אשר ראויים לו. ולכך נתן השם יתברך התורה, והיא בלתי טבעית, ועל ידה יצא אדם לפועל השלמות, כמו שיצא האילן לפועל השלמות, והוא אשר רמז הכתוב (דברים כ') כי האדם עץ השדה כמו שנתבאר במקום אחר. וכמו שבאילן הוצאת הענפים והפירות שלו לצרף את טבעו כאשר ראוי, ואם לא היה מוציא הענפים והעלין וצורת הפרי, בודאי היה מקולקל, כאשר ראינו שאינו מוציא שלמות שלו אל הפועל. כך הוא דבר זה: אם לא היה מוציא פעולת המצוות אל הפועל, היה נשאר בכוח מוטבע בחומר, ודבר זה קלקול אליו כאשר נפשו מלמעלה והיא מוטבע בגוף. אם כן הנפש היא נשאר בכוח, וצריך שתצא נפשו אל הפועל מן החומרית, ואין זה רק על ידי מצוות אלוהיות. כמו שיצא לפועל זרע הנטוע בארץ. ודבר זה צירוף נפשו כאשר יוצאת לפועל. ולכך אמרו ז"ל בכל מקום כאשר היו רוצים לדבר על שכר המצוות, אמרו (פאה א): |
אלו דברים שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה, והקרן קיימת לו לעולם הבא,
|
|
מפני שהאדם על ידי המצוות יוצא אל הפועל השלמות, במה שהיא נפש אצולה מלמעלה, כמו שיוציא האילן לפועל השלמות שלו עד שקונה האדם המעלה העליונה ולהיות דבק בו יתברך.
[המצוות משלימות את האדם] ומפני כי האדם הושלם ברמ"ח אברים, והעולם שלא יצא מן הסדר רק יעמוד בסדר שלו ולא ימוש, הושלם בשס"ה ימים. ובשביל כך נתן לאדם גם כן רמ"ח מצוות עשה אל השלמתו, ונתן לו שס"ה מצוות לא תעשה שיעמוד בסדר שלו שלא יצא מן הסדר שנברא עליו. ובמקום אחר פירשנו עוד כי האדם שהוא עיקר בנבראים, ומקומו בעולם הזה תחת השמש, וזהו ביתו ומקומו. וכמו שאמרנו שעל כל הדברים שהם בעולם יֵאָמֵר שהם תחת השמש. וכל דבר בעולם יש לו מקום, כמו שאמרו (אבות פ"ד) אין לך דבר שאין לו מקום, כאילו היה המקום שייך לאדם עד שהמקום נכנס בגדר של כל דבר, ולכך צריך לכתוב בגט שם המקום. ובדבר זה הארכנו במקום אחר כי המקום שייך לאדם ונכנס בגדרו. ולפיכך מצוות התורה אשר נתן לאדם כנגד האדם ועולמו אשר דר בו האדם והוא מקומו. והאדם בעצמו יש לו רמ"ח אברים שהם שלמות האדם, וכנגד זה נתן לו רמ"ח מצוות עשה שהם שלמות האדם, ויש לו מקום אשר הוא בו, אשר המקום מגביל הדבר שלא יצא. וכבר אמרנו כי מקומו של אדם הוא תחת החמה, וכך נתן לאדם שס"ה מצוות לא תעשה כנגד החמה שיש לה שס"ה ימים. ואלו שס"ה מצוות מגבילין את האדם שלא יצא חוצה ויעבור אלו שס"ה מצוות, והם מקומו, כמו שהחמה שס"ה ימים שנה הוא מקומו של אדם. והבן הדברים האלו ופרשנו אותו במקום אחר. כלל הדבר כי האדם יוצא לפועל על ידי אלו המצוות עד שהוא בשלמות הגמור, ועם כי בודאי כל דברי תורה דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום, כלומר כי כל דרכיה של תורה הם טוב בעצמם וזה כנגד מצוות עשה, וכל נתיבותיה שלום וזה כנגד לא תעשה, שכאשר ישמור האדם החוק שנתן לו השם יתברך שלא יעבור שס"ה מצוות לא תעשה, ולא יצא האדם מהחוק מוגבל ואז יש לו שלום, וכאשר יעבור החוק ונכנס בגבול אחר שאינו ראוי לו, אין שלום לו, רק השלום כאשר יישאר כל אחד בגבול שלו. מכל מקום אין מה שציווה ה' יתברך את האדם המצווה מפני שהוא טוב ורצה שיעשה הטוב, רק שהמצוות הם צירוף הבריות שיצא מן הטבע החומרית כמו שאמרנו. ולכך כמה מצוות שאם עשאן אחר חייב מיתה כמו שאמר (סנהדרין נ"ח ב) גוי ששמר את השבת חייב מיתה, ואילו היה הַמִּצְוָה משום שהדבר הזה והמעשה הזה טוב בעצמו, סוף סוף עשה הגוי מעשה הטוב. רק שהמצוות הם אל המקבל כפי סדר השכלי אשר ראוי, ולזה נותן סדרו כך, ולזה אין נותן לו סדרו כך. אבל אם סדר השם יתברך המצוות כפי הטוב, סוף סוף היה המעשה ההוא טוב בעצמו, ולכך המצוות הם מצרפים אדם זה, ואת זה ממיתים, כי הכל לפי הסדר השכלי. וזהו פירוש ומה אכפת להקדוש ברוך הוא בין שוחט מן הצוואר ובין שוחט מן העורף, כי בודאי מצד עצם הפעולה אין חילוק, רק שכך ראוי אל המקבל לפי סדר השכלי. והתבר לך שאל יאמר האדם כי המצוות הם שהשם יתברך רוצה השחיטה בעצמה, רק מפני שהשחיטה הוא מעשה שראוי אל האדם סדר הזה, לא מצד עצם השחיטה, וזהו בוודאי זיכוך הנפש כמו שביארנו. ולפיכך לעתיד כאשר השם יתברך יעשה סעודה לצדיקים לא תהא שום שחיטה כלל מאחר כי השחיטה היא לצרוף האדם, ולעתיד לא יהיה צריך צירוף, כי האדם יהיה אז בשלמות מעלתו, ואלו היה השחיטה טובה וראויה מצד עצמה, אם כן למה תהא השחיטה בטלה, כי הדבר שהוא טוב מצד עצמו אין ביטול לו. רק כי השחיטה היא לצרף האדם מצד כי מעשה השחיטה השכל מחייב זה שכך יעשה האדם. ובזה האדם הוא בפועל השלמות, ולפיכך המצווה הזאת היא צירוף נפשו שהיא מלמעלה. אבל מצד עצם השחיטה לא אכפת להקדוש ברוך הוא אם נוחר או מעקר, שיהיה הנוחר רע בעצמו. זה אינו, ולכך לעתיד שאין עוד צרוף אין שחיטה, ודבר זה מבואר ביותר ועוד יתבאר זה. |
