|
תוכן הפרק:
[טעמי המצוות (ג)] [התורה אינה ספר רפואות] [המצוות הם סדר שנעשה בחכמה ולא ספר רפואות] [מהו ההגיון במצוות?] |
|
[התורה אינה ספר רפואות] ובמדרש (במדבר רבה י"ט): |
שאל גוי אחד את ר' יוחנן בן זכאי:
אילן עובדיא דאתון עבדין נראים כמין כשפים. אתם מביאים פרה ושורפים אותה וכותשין אותה ונוטלין את אפרה, ואחד מכם מטמא למת, מזין עליו שנים ושלשה טיפין ואתם אומרים לו טהרת?! אמר לו: נכנס בך רוח חזזית מימיך? אמר לו: לא ראית אדם שנכנסה בו רוח תזזית? אמר לו: הן. אמר לו: ומה אתם עושים? אמר לו: מביאים עיקרים, ומעשנין תחתיו, ומרביצין עליה מים, והיא בורחת. אמר לו: ישמעו אוזניך מה שאתה מוציא מפיך! כך הרוח הזה רוח טומאה, דכתיב: וגם את הנביאים ורוח הטומאה אעביר מן הארץ מזין עליו והוא בורח. לאחר שיצא אמרו לו תלמידיו: לזה דחית בקנה, לנו מה אתה אומר? אמר להם: חייכם לא המת מטמא ולא המים מטהרים, אלא אמר הקדוש ברוך הוא: חוקה חקקתי גזירה גזרתי, אי אתה רשאי לעבור גזרותיי דכתיב: זאת חוקת התורה. |
|
עד כאן.
הנה רבי יוחנן בן זכאי השיב לגוי כי מצוות התורה הם תועלת בעצמם על דרך זה שאמר, כי פרה אדומה היא מָעֳבֶרֶת רוח הטומאה, וכמו שחשבו קצת בני אדם כי התורה אסרה מאכלות האסורות מפני שהם מולידים מזג רע, וכן נתנו טעם בדם ובחלב שכולם הם מולידים מזג רע. וכל הדברים האלו אין בהם ממש לעניין איסור שלהם. ובפרק אמר להם הממונה (יומא ל"ט א) |
ונטמתם בם -
תנא רבי ישמעאל: עבירה מטמטם לבו של אדם. שנאמר: אל תטמאו בהם, וְנִטְמֵתֶם בם, אל תקרא וְנִטְמֵתֶם אלא וְנִטַמְתֶם בהם. |
|
הרי כי לא אמרו רק עבירה מטמטם לבו של אדם, ואמר כי הטמטום הזה מצד עבירה כי מפני שעבר המצוות אשר ראוי לאדם מצד אשר נפשו נפש אלוהית כמו שאמרנו, ולכך העבירה מטמטם לבו של אדם. אבל אין זה מצד הטבע של השרצים. ואם כי האמת שכל הדברים האסורים מולידים מזג רע, אין זה טעם האסור, רק כי מה שאסרה התורה אותם בזה נראה, כי הם דברים יש בהם שינוי, ויוצאים מכלל שאר המאכלים שהם טהורים, ובשביל השינוי שבהם ימשך אחריהם טבע זר משונה גם כן, וכמו שכתבנו זה גם כן למעלה. אבל אין זה טעם באיסור והיתר, שאם כן הייתה התורה ספר רפואות או ספר הטבע. וכאשר השיב רבי יוחנן בן זכאי לגוי כי מצוות פרה אדומה על דרך זה, והיא כמו פעולות הטבע או סגולה מן הסגולות, אמרו לו לזה דחייתו בקנה לומר לו כי מצוות התורה על דרך זה, אבל אנו, שאנו יודעים כי אין מצוות התורה על דרך זה, אם כן מה אתה אומר לנו?! והשיב: חייכם שאין המת מטמא ואין המים מטהרים. פירוש, כי אין בטבע שיהיה המת מטמא או שיהיו המים מטהרים, כי אין כאן דבר טבעי במצווה זאת. רק גזרה גזרתי אי אתה רשאי לעבור עליה. והפירוש הוא, כי הכל מצד הסדר שנתן השם יתברך לנו מצווה שכלית מתחייב כך, ובשביל כך המת מטמא את האדם והמים מטהרים, והכל מחייב החכמה היא התורה שנתן השם יתברך לאדם. אבל שיהיה דבר זה טבעי, דבר זה אינו, רק כי כך הסדר של הש"י לאדם בחכמתו, ומצד החוק שהוא שייך לאדם, המת מטמא והמים מטהרים. ומפני כך אין להרהר אחר זה, כי עמוק עמוק מי ימצאנו. כי אין התורה טבעית, שאילו הייתה התורה טבעית היה זה קשיא מה עניין הטומאה והטוהרה, אבל אין זה דבר טבעי כלל רק הוא סדר שכלי. ואם כי אינו יודע ואינו מבין עניין החוק הזה, הלא התורה לא ניתנה רק לצרף הבריות, והצירוף הזה הוא לאדם בין יודע טעם של מצווה או לא ידע. רק כאשר מעשיו הם נמשכים אחר הסדר השכלי מה שראוי לו, ובזה מעשיו כמו שראוי לפי השכלי, והוא צירוף וזיכוך נפשו מן הטבעי כמו שהתבאר, כי התורה היא סדר השכלי אשר ראוי לאדם במה שהוא אדם, ועל ידי המצוות דבק בשכלי, ועל ידי זה דבק בו יתברך. וזהו דכתיב (במדבר י"ט) זאת חוקת התורה וגו'. [המצוות הם סדר שנעשה בחכמה ולא ספר רפואות] והאדם העושה והשומר הסדר הזה אשר סדר השם יתברך, דבר זה צירוף וזיכוך נפש האדם, כי על ידי עשיית המצוות שהם הסדר השכלי הוא דבק בשכלי ועל ידי זה דבק בו יתברך, והעובר על המצוות, הוא יוצא מן הסדר השכלי שסדר השם יתברך. וכל אשר יוצא מן הסדר מביא לו זה איבוד הנפש לגמרי. (עיין מורה נבוכים ג/מח) ולפיכך כל מי שנותן במצוות טעם על פי הטבע, לומר כי לכך אסרה תורה חזיר מפני שהוא מוליד בגוף מזג רע, וכן הוא בודאי האמת, וכן נתנו טעם באיסור חֵלֶב שהוא מוליד מזג רע, וכן בדם, ומכל שכן בשקצים ובעופות הטמאות, בכולם נתנו טעם על פי הטבע, וכאלו הייתה התורה ספר מספרי הרפואות או ספר הטבע, חס ושלום לומר כך. ואם היה הדבר כמו שאמרו הם הרי אמרו בפרק קמא דחולין (י"ז א) |
"ובתים מלאים כל טוב"
אמר רבי ירמיה, אמר רב: כותלי דחזירי התיר להם. |
|
ואם שורש האסור בשביל מזג רע האסור להיכן הלך? וכן חֵלֶב, אם מזגו רע, אם כן בן פקועה למה חלבו מותר, כדאיתא בפרק גיד הנשה (שם ע"ד א)? מה טעם בזה? וכן אם אסר השחיטה שלא נתאכזר, למה התירה התורה בן פקועה בלא שחיטה? לכך אין ראוי לומר כך.
ואף אמנם כי האמת הוא כי כל אלו יש בהם מזג רע ודבר זה ימשך בודאי במה שיש בהם שינוי רע גם כן, אבל אין זה עיקר טעם המצווה, רק שאינם ראויים אל האדם כפי הסדר אשר סידר השם יתברך. לכך הרחיקה אותם ולפעמים לא הרחיקתם התורה. וזה אשר הבטיח השם יתברך ואכלת את כל העמים, לא היה ראוי הרחקה, מצד שעתה ראוי שיהיה מקויים ובתים מלאים כל טוב. ולפיכך לא הרחיקה התורה דברים אלו. וכמו שהתורה אסרה כאשר היה ראוי לאסור לפי הסדר השכלי, כך התירה התורה אותו כאשר הוא להתיר. והכל לפי השכל אשר ראוי שיהיה בו הנהגת האדם. וזה אמרם ז"ל: |
לא יאמר אדם אי אפשי בבשר חזיר,
אי אפשי בדבר פלוני, אלא אפשי, ומה אעשה שאבי שבשמים גזר עלי. |
|
הורו בזה, שאין לומר כי התורה טבעית. שאם הייתה טבעית, לא היה בה קיבול שכר אלוהי על דבר שהוא טבעי.
ולכך יאמר אפשי מצד הטבע, רק השם יתברך גזר עלי בחכמתו מה שאין ראוי אל האדם ומיוחד בו נפשו. [מהו ההגיון במצוות?] והתבאר לך בירור הדברים מה שאמר: כי לא המת מטמא והפרה מטהר טמאים, כלומר שאין זה דבר טבעי למת שהוא מטמא, ודבר טבעי למי הנידה שהוא מטהר, רק השם יתברך חקק וסידר לאדם מעשיו כפי מה שחייב השכל שכך ייקח לטוהרתו, אבל אינו דבר טבעי רק הכל שכל אלוהי, ואל האדם הוא חוק וגזרה כאשר אינו עומד על טעם המצווה שהוא שכל אלוהי. וכך הם כל המצוות שהם שכל אלוהי ולא שכל אדם. ולפיכך האדם אשר יש לו נפש אלוהית, והיא עומדת בחומר על ידי מצוות השכליות האלוהיות, כאשר הוא דבק בהם ועושה אותם, הוא דבק בו יתברך ומוציאים את נפשו מן הטבע. ואף שלא ידע טעם המצווה, הלא כאשר הוא עושה המצווה ודבק במצווה שהוא השכל אלוהי, נדבק בו יתברך. והבן הדברים האלו ודי בזה: |
