|
תוכן הפרק:
[איך יקנה האדם הצלחה על ידי מעשה התורה?] [המצוות הם מעשים על-טבעיים] |
|
[איך יקנה האדם הצלחה על ידי מעשה התורה?] ואנחנו תלמידי משה רבנו עליו השלום קמנו ונתעודד על ידי תורת ה' ומצוותיו. והעיקר אשר הביאם לזה, שהיה רחוק מהם שיהיה המעשה הגשמי הצלחת הנפש הנבדל, ולכך עזבו את המעשה האדם ונשענו על השכל. והנה לא רחוק הוא לאדם, שאפשר לקנות ההצלחה הרוחנית על ידי המעשים הטובים כמו: |
התפילה והבקשה,
ולרחם על הבריות בצדקה, ולעשות דין ומשפט, ולאהוב את עמיתו, ושלא לעבוד אלוהים אחרים, ושלא לברך את השם, ושלא לגזול ולחמוס, ולשפוך דם, ושלא ליקח שוחד, ולגלות עריות וכיוצא בהם. |
|
שהמצווה שהיא לעבוד השם יתברך, כתפילה ובקשה, והתרחק מלעבוד אלוהי נכר - כולם תכונה לנפש לזכך אותה, לטהר אותה מפחיתות החומר. וצריך להשיב הנפש בפועל ולעשות אותה רוחנית על ידי זיכוך הנפש ולהידבק בו יתברך על ידי העבודה אליו, שזהו תכלית ההצלחה, כמו שמעיד עליו הכתוב (שמואל א' כ"ה) והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את ה' אלוהיך. והפך זה האבדון הוא הכריתה והפירוד ממנו יתברך כמו שאמר בכל מקום על האבדון הכרת תיכרת, ופירשו חכמים (שבועות י"ג א) תיכרת בעולם הבא. נמצא השכר הוא הדיבוק בו יתברך, והעונש הוא הכריתה והפירוד ממנו. ודבר זה ברור בלי ספק לכל אדם בעל דעת. כי הנפש הזאת שהיא מן השם יתברך, צריך להשיבה אל השם יתברך אשר נתנה, וכמו שאמר הכתוב (קהלת י"ב) וישוב העפר על הארץ כשהיה והרוח תשוב אל האלוהים. ודבר זה אינו כי אם בטהרה מפחיתות החומרי, ומצרף ומזכך נפשו מן החומרי, וזהו על ידי המעשים שסידר השם יתברך אל האדם בסדר השכלי, והם זיכוך נפשו, ומקרבים אותו אל השם יתברך, עד שהאדם דבק בו יתברך. וכל הדברים הטובים כמו הצדקה, ולעשות משפט - דבר זה אין צריך לפרש כי על ידם הוא זוכה אל הצלחה אחרונה. וזה כי בדברים ההם יש לו ההתמדות וההתייחסות אל השם יתברך במה שאלו הדברים הם דרכי השם יתברך שהוא עושה חסד משפט וצדקה בארץ, וההתייחסות הזה הוא הדיבוק בו יתברך. וכמו שאמרו בפרק קמא דסוטה (י"ד ב): |
אחרי ה' אלוהיכם תלכו
וכי אפשר להידבק בשכינה? אלא הלוך אחר מידותיו. |
|
הרי כי ההתדמות אליו במעשים מה שאפשר נקרא הליכה אחריו, וההליכה אחריו הוא דיבוק בו יתברך, כי ראוי ההתדמות באין ספק להביא החיבור, כאשר תמצא דברים הדומים יש להם חיבור יחד, והדברים אשר הם הפכים זה לזה, אי אפשר שימצאו יחד, ודבר זה אין צריך ראיה.
וכמו כן הגזל והגנבה והרציחה, הוא העוולה אשר הוא מתועב בעיני השם יתברך שהוא יתברך עצם היושר ובכל אלו שהם גזל וגנבה והרציחה הוא העוולה אשר הוא מתועב בעיני השם יתברך, ואם כן אין ספק כי המעשים האלו מביאים הרחקה מן השם יתברך. וכן העריות שהוא זנות והוא עניין חומרי ואין לו גדר קדושה, הוא ריחוק מן השם יתברך אשר הוא קדוש בתכלית הקדושה, ולכך ראוי אליו הכריתה והפירוד ממנו יתברך. והנה המצוות האלו, ועם שהם מעשים גשמיים, באין ספק שהם קונים אליו ההצלחה אחרונה מצד הדיבוק בו יתברך, כי הם צירוף הנפש כאשר יש לאדם ההתדמות לבוראו, והחוטא בהם מביא אליו עונש הכריתה והפירוד ממנו יתברך. והנה אלו המעשים הטובים מייחדים נפש האדם האצולה מן השם יתברך להוציא אותה מן הטבע אשר משותף האדם עם שאר בעלי חיים, כאשר יש לו על ידי מעשים אלו דבקות בו יתברך ויתעלה, ולכך אין בהם תמיה כלל, איך המעשים האלו מביאים אל האדם הצלחה עליונה ועל ידי מעשה הרע מביא עליו עונש נצחי. וכן המצוות שלא נדע טעמם באיזה צד הם הצלחת נפשו ויקנה בהם הצלחה עליונה, כבר אמרנו כי המצוות האלו ראויים אל האדם מצד כי המצוות כולם שכליות אלוהיות, שכך סידר השם יתברך לא מה שחייב שכל האדם, רק מה שסידר השם יתברך בחכמתו, ולכך הַדָּבֵק במצוות דָּבֵק בשכלי, והוא השכל האלוהי העליון, ועל ידי זה יש לו דבקות בו יתברך, ומוציאין אותו מן הטבע המשותפת, ובזה נפשו צרופה ואז דבק בו יתברך. וראויים מעשה האדם בפרט להוציא את האדם מן הטבע החומרית. וכמו ששאל טורנוסרופוס הרשע לר' עקיבא (מדרש תנחומא פ' תזריע) איזה מעשים יותר יפים מעשה השם יתברך או מעשה האדם, כמו שהתבאר למעלה, שהשיב רבי עקיבא אליו שמעשה האדם יותר נבחרים מן הטבע. וכמו שהארכנו למעלה, כי האדם הוא על הטבע במה שיש לו נפש אצולה מן העליונים. [המצוות הם מעשים על-טבעיים] ובזה הותרה שאלתם לגמרי איך אפשר שיקנה האדם המדרגה הרוחנית על ידי המעשים הגשמיים, כי לא כמחשבותיהם מחשבותינו, כי אנחנו אומרים כי הנפש הזאת היא אצולה מן השם יתברך, והיא בת מלך שנשאת לעירוני, ומפני שעומדת בחומר צריכה השבה אל המלך שהוא אביה ואין צריכה השלמה אחרת. ועל ידי המצוות היא שבה אל בית אביה, שאין חסר לה רק זה אחר שהיא בת מלך בעצמה, כי המצוות שהם הסדר השכלי מוציאים אותה אל הפועל עד שתצא מן החומר המוטבע ושבה אל בית אביה הוא המלך העליון כמו שאמרנו. כי הנשמה היא מלמעלה, והיא אלוהית נבדלת, וכאשר האדם עושה המצווה שהיא מעשה השכלי, הנה מתקרב בזה אל המעלה הנבדלת ומצרף נפשו מן הטבע החומרית הן גופו הן נפשו, כי המעשה של המצווה הוא מעשה אלוהי שעושה על ידי גופו. ומכל שכן כאשר הוא עוסק בתורה השכלית שבזה מתדבק נפשו בשכלי לגמרי, ובזה נפשו יוצאת מן הטבע החומרית. ובוודאי לדעתם שאינם מודים שהנפש בעצמה עצם אלוהי הוקשה להם איך אפשר שעל ידי המצוות תשוב אלוהית. אבל דעת התורה כמו שאמרו ז"ל שהיא בת מלך נשאת לעירוני, והנפש מוטבעת בחומר, ועל ידי המצוות יש לנפש דיבוק וחיבור בו יתברך ותשוב אל אביה. ואיך לא יקנה מדרגה אלוהית על ידי המצוות, כי המצוות כולם במה שהם מצוות השם יתברך על האדם, אין ספק שזה התייחסות וחיבור בין השם יתברך ובין האדם, כמו מלך הגוזר גזירה על עמו. ואין ספק כי יש ייחוס וחיבור בין המלך ועבדיו המקבלים את הגזרה מצד שהוא מלכם גוזר עליהם והם מקבלים. ומאחר שכך הוא איך לא נאמר מה שמקבלים ישראל מצוותיו וגזרותיו עליהם שהוא יתברך אשר הוא נבדל, יש לו ייחוס אליהם וצירוף מצד שהם מקבלים גזרותיו, אשר השכל מחייב אותם שבזה הצד מתקרבים ומתדבקים אל השם יתברך אשר הוא נבדל מהכל, ויקנו בשביל כך ההצלחה העליונה בשביל החיבור והדבוק הזה. כי אין ספק שזהו ההתדבקות בו יתברך, כמו שאמר הכתוב (דברים ל"א) ודבקה בו, כאשר האדם עושה רצונו, ומקבל גזרת המלך, והוא עבדו. זהו עצמו החיבור והדיבוק בו יתברך, ומוציא את האדם מן החומרי ולהיות דבק בו יתברך. ועתה הבן בחכמה וחקור בבינה כי התורה מוציאה את האדם מן הטבע ומביא אותו אל הדבקות בו יתברך, דמיון זה: |
שני דרכים לפני האדם, ויאמר תלך בדרך הזה, ואין הטעם שדרך הזה דרך יותר טוב ויותר ראוי מצד עצמו, רק בשביל שזה הדרך שבו יגיע אל מחוז חפצו ומעמידו נוכח דרכו.
|
|
וכן אין עניין המצווה, רק שהמצווה היא בירור הדרך הנכון והישר, שבדרך התורה יבא להתדבק בו יתברך, כמו שהתבאר למעלה וכמו שיתבאר לקמן.
וכמו שאין כל הדרכים מביאין את האדם אל מקום חפצו המיוחד לו, כך אין כל הדרכים והמעשים מביאים אותו אל הדבקות המיוחד, רק דרך המצוות הם מצרפים ומבררים את דרך הישר המיוחד אשר הוא נוכח ה' מבין שאר דרכים. וזהו שאמר לא נתנה תורה רק לצרף הבריות, שיהיה להם דביקות בו ית', אבל שיהיה חפץ בעצם השחיטה, זה אינו. רק שהמצווה צירוף האדם להעמיד את האדם על דרך שהוא נוכח ה', עד כי יש לו דבקות עם השם יתברך. ויש לך להבין כי בשביל כך נקראת התורה בשם הזה, ולא נקראה בשם חכמה ותבונה ודעת שהרי על התורה נאמר (שם ו') כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני כל העמים, אבל לומר כי התורה אף שיש בה החכמה, אין החכמה שהיא בתורה היא חכמה מחקרית. אבל החכמה שהיא בתורה, שהתורה היא מלמדת ומורה לך דרך החיים שהאדם יקנה ההצלחה האחרונה, היא הדבקות בו יתברך, שנפשו תהיה צרורה בצרור החיים את ה', ודבר זה שיבוא אל הדבקות הזה הוא על ידי עשיית התורה. וזהו ההפרש שיש בין התורה ובין שאר החכמות, כי שאר החכמות אינם מביאין את האדם אל הדבקות הזה, אף כי בודאי על ידי החכמה גם כן האדם הוא שכלי, מכל מקום מה שקונה מן השכל אינו כדאי שיהיה דבק עם השם יתברך שהוא נבדל לגמרי מהכל. אבל מה שמביא האדם אל הדבקות היא התורה, שהיא מורה הדרך אל השם יתברך, שעל ידי זה יהיה דבק בו יתברך. ואין ספק כי האדם ראוי לזה מצד כי האדם נברא בצלם אלוהים בדמותו, וזה הקירוב היותר כמו שאמר התנא האלוהי (אבות פ"ה) חביב האדם שנברא בצלם אלוהים. והדבקות הזה הוא על ידי התורה שמורה לאדם הדרך שהוא הדבוק, ולכך מספר מצוות עשה הם כמספר אבריו של אדם שהם רמ"ח, כי אבריו של אדם הם צורת צלמו, שבשביל מעלה זאת ראוי אל הדבוק בו יתברך. ובפרק קמא דשבועות (י"ג א) |
רבי אומר:
כל העבירות שבתורה, בין עשה תשובה ובין לא עשה תשובה, יום הכיפורים מכפר. חוץ מפורק עול, ומגלה פנים בתורה שלא כהלכה, ומפר בריתו של אברהם אבינו, שאם עשה תשובה יום הכיפורים מכפר, ואם לא עשה תשובה אין יום הכיפורים מכפר. |
|
והטעם באלו דווקא, שהאדם יש לו חיבור אל השם יתברך באמצעות התורה כמו שהתבאר, וכאשר המקבל אין מוכן לקבל החיבור, או שאין לו אמצעי שעל ידו החיבור, או אינו מודה בעילה שבו החיבור, הרי הוא נפרד מן העילה ואין לו קשור עם העילה. וכאשר הוא מפר בריתו של אברהם אבינו, אין האדם מקבל בריתו של הקדוש ברוך הוא. וכאשר מגלה פנים בתורה שלא כהלכה, הרי הוא כופר באמצעי שעל ידו החיבור. וכאשר הוא פורק עול, הוא כופר באותו אשר החיבור בו הש"י שבו החיבור. ולכך אין יום הכיפורים מכפר רק מי שלא נפרד בעצמו מן העילה, וכאשר הוא לא נפרד לגמרי, רק שהוא נפרד במקצת, על ידי יום הכיפורים יש לו כפרה. למה הדבר דומה: |
לפרי המחובר בענף, והענף מחבר הפרי לאילן, ואם יגרע דבר מה לפרי, מכל מקום מה שהפרי הוא מחובר לענף, והענף לאילן לכך הוא מעלה ארוכה.
אך אם נכרת עד שאין הפרי מקבל החיבור, אז נפסד הפרי. וכן אם הענף הוא נכרת באמצעיתו הרי אינו מעלה ארוכה. ואף אם לא נכרת באמצעיתו והוא שלם רק נבדל מן העיקר, עד שאין לו עיקר הרי אין תרופה לאותו פרי. |
|
וכן זה בעצמו. כאשר מפר בריתו של אברהם אבינו, הרי נבדל האדם שהוא המקבל מן השם יתברך. וכאשר מגלה פנים בתורה שלא כהלכה, הרי אין לו אמצעי שעל ידו החיבור בו יתברך, וכאשר הוא פורק עול, אין לו מי שהחיבור בו. ולפיכך דרש שם הכרת תיכרת - אחת קודם יום הכיפורים ואחת אחר יום הכיפורים. הרי הדבר ברור, כי התורה היא שעל ידה החיבור בין השם יתברך ובין האדם, ולפיכך הוסרה הקושיא לגמרי באיזה צד יש לאדם הצלחה האחרונה על ידי עשיית המצווה. והרי הדבר ברור כי ההצלחה היא על ידי עשיית המצווה במה שהם הקירוב והדיבוק בו יתברך, והוא ההצלחה האמיתית. ואלו בני אדם השואלין היו רוצים שיהיה לאדם הצלחה בעצמו, והם המושכלות שהאדם קונה, ולא שמו דעתם שעיקר הצלחה הוא הדיבוק בו יתברך. ואף אם אמרו כי על ידי המושכלות הוא דבק בשכל הפועל, עד ששכל האדם ושכל הפועל הוא אחד, אלו הם דברי הבאי, כי לפי דבריהם לא תהיה רק לאחד או לשנים בדור, וכי בשביל אלו העולם נמצא? לכן אלו דברים הם דברים שאין להם שורש ויסוד. ויתבאר עוד בפרק הסמוך. והכל בשביל כי היה שפל בעיניהם שיהיה הצלחה אלוהית ע"י מעשה האדם, והם לא עמדו בסוד ה', כי מעשה האדם הם למעלה מן הטבע, וכמו שהשיב רבי עקיבא בעומק חכמתו איזה מעשה יפה יותר כמו שהתבאר. והתורה היא כמו אמצעי בין העילה ובין האדם, וכבר אמרנו כי התורה היא סדר השי"ת, וכאשר האדם דבק בסדר הזה שסדר השם יתברך, הוא דבק בו יתברך שמאתו הסדר הזה, וזה הסדר נתן השם יתברך אל האדם אשר יש לו נפש אלוהי, ועל ידי שהוא שומר סדר הזה אשר סידר השם יתברך דבק בו יתברך, ולפיכך ראוי שיהיה בזה הצלחת האדם במה שהוא דבק בו יתברך, וזהו תכלית ההצלחה כאשר יתבאר עוד בעזרת ה' נותן התורה. |
