|
תוכן הפרק:
[תרגומי התורה] [מדוע המתרגם פסוק כצורתו הוא בדאי?] [מסורת המקרא] |
|
[תרגומי התורה] |
אמר רב: מאי דכתיב
ויקראו בספר תורת האלוהים, מפורש ושום שכל ויבינו במקרא. בספר תורת אלוהים זה מקרא. מפורש זה תרגום. ושום שכל, אלו הפסוקים. ויבינו במקרא אלו פסוק טעמים. ואמרי לה: אלו מסורת. |
|
עד כאן.
מן הדברים הידועים, כי הפרש יש בין דיבור הנבואה ובין דיבור שהוא לשאר בני אדם, כי דיבור הנבואה אין ספק שאינו במפורש כמו שהוא דיבור שהוא אל בני אדם, ולפיכך צריך כל דיבור ודיבור שהיה על ידי הנבואה - בין תורה בין נביאים ובין כתובים - תרגום, לפרש דיבור הנבואה עד שהוא מבואר לבני אדם. וזה שדרשו כאן ויקראו בספר תורת אלוהים - זה מקרא; מפורש - זה תרגום, כי צריך לתרגם כדי שיהיה המקרא מפורש לכל אדם. ומפני זה היו נוהגים בכל ישראל לתרגם המקרא כאשר קוראים בציבור, מפני שהמקרא בלבד והתרגום בלבד. ובפרק קמא דמגילה (ג' א) |
אמר ר' ירמיה, ואי תימא ר' חייא בר אבא:
תרגום של תורה אונקלוס הגר אמרו מפי ר' אליעזר ור' יהושע, ושל נביאים יונתן בן עוזיאל אמרו מפי חגי זכריה ומלאכי. ונזדעזעה ארץ ישראל ד' מאות פרסה על ד' מאות פרסה. יצאת בת קול ואמרה: מי הוא זה שגלה סתרי לבני אדם? עמד יונתן בן עוזיאל על רגליו ואמר: אני הוא שגיליתי את סתריך לבני אדם. גלוי וידוע לפניך, שלא לכבודי ולא לכבוד בית אבא עשיתי, אלא לכבודך עשיתי, שלא ירבו מחלוקת בישראל. ועוד ביקש לגלות תרגום של כתובים, יצאת בת קול ואמרה לו: דייך! מאי טעמא? משום דאית בו קץ משיח. ותרגום של תורה אונקלוס, אמרו: והא א"ר איקא בר אבין, א"ר: מאי דכתיב ויקראו בספר תורת אלוהים וכו'? ומתרץ, שכחום ויסדום. מאי שנא מנביאים דאזדעזע, ומאי שנא מדאורייתא דלא אזדעזע? דאורייתא מפרשים מילי, נביאים איכא מילי דמפרשין, ואיכא מילי דמסתמן. כגון: ביום ההוא יגדל המספד בירושלים, כמספד הדדרימון בבקעת מגדון. ואמר רב יוסף: אלמלא תרגום דההוא קרא, לא הווה ידענא מאי קאמר ביומא ההוא יסגא מספדא בירושלם כמספדא דאחאב בן עמרי, דקטיל יתיה הדדרימון בן טברימון ברמת גלעד, וכמספד יאשיהו בר אמון, דקטל יתיב פרעה חגירא בבקעת מגידו. |
|
עד כאן.
הרי שאין התרגום רק לפרש הכתוב שיהיה מפורש לכל. ואל יקשה לך דמאי סתר יש בתרגום זה מה שתרגם כמספד אחאב בן עמרי דקטל יתיה הדדרימון בן טברימון, ועוד שאמר תרגום כתובים מפני שיש בו קץ משיח, יהיה מתרגם הכל חוץ מן הקץ; כי דבר זה אין קשיא. שאם לא היה מצווה לתרגם, כדכתיב בקרא ויבינו במקרא מפורש, לא היה רשאי לתרגם, כי אל יעלה על דעתך כי התורה היא כמו ספר חכמה שאתה יכול להוסיף עליו ולשנות אותו, דבר זה אינו, כי תורת ה' היא אין ראוי שיהיה שינוי בתורה, ולכך כיון דאין ראוי לתרגם כתובים מפני דניאל שיש בו קץ משיח, אין ראוי לתרגם כלל, דאין לומר שיש לתרגם חצי כתובים. וכן מה שאמר דאיכא מילי בנביאים דלא מפרשין, וקאמר כגון זה דכתיב: ביום ההוא יגדל המספד וגו', דהך קרא לא מפרש מיליה. וכיון דנביאים לא מפרשין מילייהו, אין לשנות בהם, רק יהיו נעלמים כמו שהם דבר הנביאים שהם נעלמים ולא מפורשין, כי אין לשנות ספרי נביאים. ויותר מזה, שאפילו התרגום שתרגם אונקלוס את התורה, לא שהיה רשאי לתרגם כפי מה שנראה לו, רק שהיה מקובל מן הנביאים, וכל זה מפני שלא יהיה נראה חס ושלום כאלו אמר שהתורה חסרה וצריך להוסיף. ובפרק האיש מקדש (קידושין דף מ"ט ב) |
על מנת שאני קרייני, כיון שקרא שלושה פסוקים בבית הכנסת,
הרי זו מקודשת. ר' יהודה אומר: עד שיקרא ויתרגם יתרגם מדעתו, והתניא, רבי יהודה אומר: המתרגם פסוק כצורתו הרי זה בדאי, והמוסיף עליו הרי זה מחרף ומגדף, אלא מאי תרגום? תרגום דידן. |
|
עד כאן.
ויראה פירושו המתרגם פסוק שאין מכווין רק לבאר המלות בתרגום, הרי זה בדאי, מפני שהוא משקר שאין התרגום כך, שהתרגום צריך קבלה, שלפעמים מוסיף מלה אחת הכל לפי הקבלה, ומפני זה כאשר הוא מתרגם פסוק כצורתו מדעתו, לומר כי זהו תרגום המקרא, הרי זה בדאי, כי התרגום של הכתוב הוא צריך תוספת. ולפיכך כאשר מתרגם הפסוק כצורתו, הרי הוא אומר כי זהו תרגום שלו, הוא בדאי כי אין זה תרגום הכתוב. והמוסיף עליו מדעתו הרי זה מחרף ומגדף, מפני שאומר שיש להוסיף בתורה, לכך הרי זה מחרף ומגדף שאומר שצריך התורה תיקון והיא בעצמה חסרה. |
ודומה למלך שציווה על שלוחו: תאמר לפלוני שיעשה כך וכך,
אם אומר לו דבר אחר ועניין אחר לגמרי, הרי לא פגם בכבוד המלך, רק הוא משקר, שעניין זה לא ציווה המלך, ואם אומר לו דבר המלך רק שהוסיף על ציווי שלו, הרי זה מבזה המלך, שאומר שהוא לא יפה ציווה לעשות, רק צריך להוסיף על דבריו. |
|
וכך המתרגם פסוק כצורתו מדעתו ואינו קבלה, אין זה נקרא כלל בשם תרגום, וכיון שאין זה נקרא כלל בשם תרגום, הרי הוא בדאי, שאין זה תרגם הכתוב. והמוסיף עליו, שהיה רוצה לתקן דבר זה, הוא מחרף ומגדף, מפני שרוצה לתקן דברי השם יתברך שנתנו מסיני. ואף כי רש"י ז"ל והתוספות בשם ר"ת ז"ל פירשו פירוש אחר בזה, אך לישנא דברייתא שאמרה המתרגם פסוק כצורתו הרי זה בדאי, לא משמע כפירוש רש"י ז"ל ופירוש התוספות. דלפי פירוש רש"י ז"ל והתוספות ז"ל לא היה שייך מה שאמר המתרגם פסוק כצורתו הרי זה בדאי בכל פסוק, רק במקצת פסוקים, כמו לא תענה על ריב, אם מתרגם לא תסהיד על דינא, ומלשון הברייתא משמע בכל פסוק קאמר. ולפיכך נראה דאיירי כל שמתרגם פסוק כצורתו ואינו תרגום דידן, שהוא הלכה למשה מסיני, הרי זה בדאי. וגם הסוגיא מוכח כך. דמקשה ויתרגם מדעתו, והתני רבי יהודה המתרגם פסוק כצורתו וכו'. ולפירוש רש"י והתוספות הווה מצי לאוקמי דלא הוי בהנך פסוקים דהוא בדאי, ולכך צריך לומר כל תרגום שהוא מתרגם מדעתו לאו תרגום הוא, והוא בדאי, כי התרגום עניין בפני עצמו, כי התורה כתבה העניין כאשר בא לנביא בנבואה, ואילו התרגום הוא לפרש הדיבור לבני אדם,. ואם מתרגם הפסוק כצורתו, הרי זה בדאי כמו שאמרנו למעלה, כי אין זה תרגום הכתוב, ואם מוסיף הרי הוא מחרף ומגדף. רק צריך שיהיה התרגום כפי מה שקבלנו אותו, ודבר זה נקרא תרגום. [מדוע המתרגם פסוק כצורתו הוא בדאי?] דבר זה אין קשיא כלל. כי רצה לומר שהוא מפרש לרבים הכתוב כצורתו וזה בדאי שהרי אין לתרגם הכתוב לרבים כך. ולפי זה נראה אותם שהעתיקו ה' חומשי תורה ללשון אשכנז, הם בכלל המתרגם פסוק כצורתו, והרי זה בדאי. אך אין נראה כך מפרק קמא דמגילה (ח' ב) דאמרינן שם שהספרים נכתבים בכל לשון, וכן בפרק כל כתבי (שבת ק"ג א). לכך צריך לומר הא דאמר הכא המתרגם פסוק כצורתו הרי זה בדאי וכו', היינו כאשר מתרגם אותו לרבים, כדמשמע המתרגם פסוק כצורתו, אבל אין מכווין להעתיק הכתוב ללשון אחר. אבל אם מכווין להעתיק הכתוב ללשון אחר, הרי ספרים נכתבים בכל לשון. ומה שאמר והמוסיף עליו הרי זה מחרף ומגדף וכו', אינו דומה אל מה שאנו דורשין כמה דברים על הכתוב, שדבר זה לא נקרא שמתרגם הפשט, רק דרשה נקרא. אבל מי שמתרגם הפסוק לרבים, על זה אמרו אם מתרגם אותו כצורתו הרי זה בדאי, ואם מוסיף עליו הרי זה מחרף ומגדף. וזה מבואר. [מסורת המקרא] ולכך האומרים כך אינו רק דברי שטות, ולא ראו גדולת ה' וגדולת תורתו. כי אילו ידעו לא היו אומרים שאפשר תוספת נקודה או גירעון כלל, רק הכל משוער בלי תוספת ובלי גירעון. ולפיכך רבותינו ז"ל יודעי התורה דרשו מן חסרות ויתירות שבמקרא כמה וכמה דברים כמו שיתבאר |
