|
תוכן הפרק:
[התורה שבכתב והתורה שבעל-פה] [מדוע לא נכתבה התורה שבעל פה?] [ראוי שהתורה תהיה כתובה, ושבעל פה לא] [תורה שבכתב - הנותן. שבעל פה - המקבל] [תורה שבעל פה מיוחדת לישראל] |
|
[התורה שבכתב והתורה שבעל-פה] [מדוע לא נכתבה התורה שבעל פה?] ויותר מזה אמרו בפרק הנזקין (גיטין ס' ב) |
דרש רב יהודה בר נחמן מתורגמניה דריש לקיש:
כתיב: כתוב לך את הדברים האלה, וכתיב: כי על פי הדברים האלה. הא כיצד? דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם בעל פה, ודברים שבעל פה אי אתה רשאי לאומרם בכתב. דבי רבי ישמעאל תנא: כתב לך את הדברים האלה, אלה אתה כותב ואי אתה כותב הלכות. |
|
והרבה דברים נאמרו בזה.
דע כי אין ראוי שתהיה התורה שבעל פה בכתיבה, מפני שהתורה שבעל פה הם פרטי המצווה ופירושיה, ודבר זה אין קץ וסוף, כי הפרטים אין להם קץ, ולא היה דבר שלם אם היה כותב מקצת בלבד. לכך אין לכתוב כלל התורה שבעל פה חסרה, כי הכתיבה מורה על התמימות, שיהיה כאן הכל ביחד, והרי בתורה שבעל פה אי אפשר כמו שאמרנו. אבל על פה, הרי כי עניין הפה כך הוא, שאין הכל ביחד. כי כאשר מדבר דיבור, ואחר כך השני, כבר הלך לו דיבור הראשון. ולא שייך בדיבור תמימות. ולפיכך תורה שבעל פה אין לכתוב כלל. והפך זה גם כן: שהתורה שבכתב היא שלימה ותמימה, מחויב שתהא בכתב ולא בעל פה, שאם לא, כן כיון שראוי לה הכתיבה, אם יאמר אותה בעל פה אין כאן שלמות ותמימות. ואפילו אם יאמר כל התורה כולה ביחד, מכל מקום הרי בשעה שיאמר החלק האחר, כבר אין כאן החלק הראשון, ואין תורת ה' תמימה ושלימה. ולפיכך דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם בעל פה. ואפילו למאן דאמר (שם) כותבין מגילה לתינוק, זהו מפני כי התורה מגילה מגילה נתנה, ואחר כך נתחברה יחד. וכן כאן, שאפשר לחבר אותה בסוף ותהיה תמימה. ושפיר היא תמימה, ולכך מותר לכתוב מגילה. אבל בעל פה אין כאן תורה תמימה, ולכך אסור לומר בעל פה, דתורה שבכתב תמימה. ויש לדקדק דבר זה כי בפסוק 'על פי הדברים האלה' לא נאמר כל. וזה מפני כי אין השלמה לתורה שבעל פה. ואילו בפסוק 'כתוב לך' כתיב את כל הדברים האלה, מפני שיש אל התורה שבכתב השלמה. וכל זה כי התורה שבכתב הם מצוות, שהם כמו היסוד והשורש, וכל יסוד ושורש יש לו השלמה ושייך בזה כל. אבל תורה שבעל פה שמתחייב מן התורה שבכתב, ונולד מן התורה, כי הכל יוצא מן התורה לדבר זה, בוודאי אין לו קץ וסוף, ולא שייך בזה כל. והרי הדברים האלה מבוארים לך בבירור גמור עניין תורה שבכתב ותורה שבעל פה. [ראוי שהתורה תהיה כתובה, ושבעל פה לא] אבל פירוש המצווה ופרטי המצווה, איך יעשה המקבל המצווה, אין זה מורה על ציור שכלי, כמו עצם המצווה שהוא מורה על ציור שכלי מה שבא עליו עצם המצווה. אבל התורה שבעל פה, שהיא איך יעשה עצם המצווה, אין זה ציור שכלי אלוהי כמו עצם המצווה. וכן שלא לאכול חמץ ויאכל מצה, בוודאי דבר שהוא עצם המצווה, הוא מורה על ציור אלוהי שכלי. אבל פרטי המצווה, איך יעשה המצווה המקבל - הוא האדם - ואיך יהיה נזהר מן החמץ, דבר זה אין מורה בעצמו על ציור שכלי אלוהי כמו עצם המצווה. משל זה: כי הבית השגת מהותו וציור שלו הוא שיעשה דבר שיהיה סוכך ומגין עליו, עד שידור תחתיו, וזה ציור מה שראוי לדירה. אבל שיהיה גבוה עשרה טפחים, ויהיה לו פתח גבוה עשרה טפחים שראוי שיכנס האדם לשם ויזקיף עצמו לשם - דבר זה הוא בפני עצמו, ואין זה רק מצד המקבל, לא מצד עצם הציור מן הבית, שאין זה הציור רק שיהיה עושה דבר שהוא סוכך עליו. ולכך ראוי שתהיה התורה שבכתב, שבה נזכרו עצם המצוות בכתב, כי הכתב הוא דבר מצוייר, והוא שייך אל עצם המצווה אשר יש לה מהות מצוייר, ולפיכך דברים שבכתב אשר יש להם ציור שכלי בעצמם, ראוי שיהיה בכתב. אבל התורה שבעל פה, שהם פירוש המצווה, איך יעשה אותה המקבל, אין לו ציור שכלי, כי אין זה רק איך יעשה המצווה אשר יש לה ציור מושכל. ולפיכך דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם בעל פה, כי אין זה אמיתת תורה שבכתב ודברים שבעל פה אי אתה רשאי לומר בכתב, שאין זה שייך לתורה שבעל פה, ואלו דברים גם כן נאמנים כאשר תבין אותם. [תורה שבכתב - הנותן. שבעל פה - המקבל] |
ויהי שם עם ה' ארבעים יום וארבעים לילה,
והלא כתיב ונהורא עמיה שרא, והיכן הווה ידע אימתי לילה? אלא כשהיה מלמדו מקרא היה יודע שהוא יום, וכשהיה מלמדו משנה היה יודע שהוא לילה. |
|
וביאור זה כמו שאמרנו, כי התורה שבכתב, המורה על עצם המצווה שהיא שכלית, והשכל דומה לאור, ולפיכך היה שונה עצם המצווה, שהיא תורה שבכתב, ביום. אבל תורה שבעל פה, שאינו רק איך יעשה המקבל הוא האדם המצווה, דבר זה הוא שייך אל המקבל. ואם לא היה תורה שבעל פה שהיא פירוש אל התורה, לא היינו יודעים לעשות שום מצווה. הרי התורה שבעל פה הוא בשביל המקבל הוא האדם. ועוד, הרי התורה שבעל פה במה שהיא על פה האדם, הרי התורה הזאת מתייחסת אל האדם שהוא גשמי, ולכך מתייחס אל זה הלילה בפרט. אבל תורה שבכתב אינה נקראת תורת האדם כאשר אינה על פה של אדם הגשמי, כמ"ש בסמוך. ולכך בתורה שבכתב היה עוסק ביום, ובתורה שבעל פה היה עוסק עמו בלילה, כי הלילה מתייחס לאדם שאינו שכלי גמור. ואף כי בוודאי תורה שבעל פה יש בה השכל הגמור מאוד מאוד, מכל מקום כיון שכל זה איך יעשה המקבל המצווה, והוא אדם שאינו שכלי גמור, שייך אל זה הלילה. ולכך היה מלמד לו תורה שבעל פה בלילה. או כיון שהתורה היא בעל פה של אדם הגשמי, ראוי שיהיה עוסק עמו בלילה, והבן זה. ויש לפרש המדרש הזה, כי התורה שבכתב שיש תכלית לה, והשכל יכול להשיג אותה בשלמות, שייך ללמוד אותה ביום, שהשכל שולט בו ורואה. אבל הדבר שהוא בלי תכלית, כמו התורה שבעל פה, שהם פרטי המצוות והם הולכים לבלתי תכלית, ואין השכל שולט בזה לַדַּעַת הכל, ולכך היה עוסק עם משה בתורה שבעל פה בלילה, שאין העין שולט בו. וגם זה נכון. [תורה שבעל פה מיוחדת לישראל] |
כשבא הקדוש ברוך הוא לתת התורה אמרה למשה על הסדר,
המקרא, והמשנה, והגמרא. שנאמר: וידבר אלוהים את כל הדברים האלה, אפילו מה שישאל תלמיד לרבו אמר לו הקדוש ברוך הוא, ולמדה את בני ישראל. אמר לו משה רבנו ע"ה: כתוב אותה לבניך? אמר ליה: מבקש אני לתת אותה להם בכתב, אלא שגלוי לפני שעתידים אומות העולם לשלוט בהם, וליטול אותה מהם, ויהיו בני כאומות העולם. אלא המקרא אתן להם בכתב, ואגדה והמשנה והגמרא על פה, ויאמר ה' אל משה כתוב לך - זה המקרא, כי על פי - זה המשנה והגמרא, שהם מבדילים בין ישראל לאומות העולם. |
|
עד כאן.
ודבר זה אף שנראה פשוט, הוא דבר עמוק מאוד, וזה כי ראוי שיהא תורה בעל פה ולא בכתב, כי מאחר שהתורה היא מיוחדת לישראל, כדכתיב (דברים ל"ג) תורה ציווה לנו משה מורשה קהלת יעקב. ובפרק ארבע מיתות (סנהדרין נ"ט א) |
בן נח שעסק בתורה חייב מיתה,
שנאמר: תורה ציווה לנו משה מורשה קהילת יעקב. אל תקרי מורשה, אלא מאורסה, והבא על נערה המאורסה חייב מיתה. |
|
ודבר זה תבין ממה שהתבאר למעלה. כי התורה הייתה מתייחסת לישראל בפרט, ולכך היא מאורסה לישראל דווקא, ואינה שייכת לאחרים. ועל ידי תורה שבעל פה שהיא בפה האדם, והתורה היא עמו לגמרי, ואינה על הקלף כתובה רק היא בפה האדם. ולכך מצד התורה שבעל פה שהיא עם האדם, יש לתורה חיבור לישראל ולא אל בן נח, כאשר התורה עם האדם ולא על הקלף, שאז לא היה כאן חיבור עם האדם. ולכך אין ראוי שתהא התורה שבעל פה כתובה גם כן, שאם כן לא היה אל התורה חיבור לישראל בפרט, כמו שראוי שתהיה התורה חיבור אל ישראל דווקא. אבל התורה שבכתב, מאחר שהיא בכתב, אינה מיוחדת לישראל כמו התורה שבעל פה שלהם לבדם היא, והיא עימהם לא למכחישים התורה. ולכך הדעת מחייב שיהיה כאן תורה בעל פה שבשביל זה התורה לישראל והיא מאורסה להם בפרט, ועל ידי תורה שבכתב אין התורה מאורסה לישראל. ואם תאמר אם כן ראוי שגם תורה שבכתב לא תהיה רק בפה. זה אין קשיא, כי בוודאי יותר היה ראוי התורה שתהיה בכתב, כי לא יבוא שכחה בזה. רק שהיה ראוי שתהיה תורה שבעל פה גם כן בכתב, כמו שאמר משה. ועל זה השיב כי צריך שתהיה כאן תורה שבעל פה שתהיה התורה מאורסת לישראל, לכך צריך שתהיה התורה בעל פה ואי אפשר זולת זה. ואפשר לומר גם כן, כי גם בעל המדרש מפרש כי אין התורה חיבור לאדם, רק על ידי התורה שבעל פה, כי כבר התבאר כי התורה שבעל פה היא שייך למקבל יותר, ולכך היה עוסק השם יתברך עם משה בתורה שבעל פה בלילה. ולפיכך אם היה התורה שבעל פה כתובה, היו גם כן האומות לוקחין התורה שבעל פה, והיא אינה שייך להם. אבל בתורה שבכתב אין שייך לקיחה לאדם, כמו שאמרנו שהיא אינה מיוחדת למקבל כמו שהתורה שבעל פה מיוחדת למקבל, לכך לא שייך חיבור ודביקות אל האדם לתורה, כי אם על ידי התורה שבעל פה. ולא נקרא תורתו, רק על ידי תורה שבע"פ. וזה כי התורה שבכתב אין לה ביאור, ולא נוכל לעמוד על התורה שבכתב כי אם על ידי תורה שבעל פה. ולכך על ידי תורה שבעל פה אנו מקבלים תורה שבכתב. וזה אמרם בפרק הנזקין (גטין ס' ב) |
לא כרת הקדוש ברוך הוא ברית עם ישראל,
אלא בשביל דברים שבעל פה, שנאמר: על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית, |
|
וביאור זה, כי התורה היא ברית בין הקדוש ברוך הוא ובין ישראל, כאשר ישראל יש להם התורה שהיא מאת ה' וגזרותיו אשר גזר השם יתברך על האדם. וזהו בעצמו החיבור בין הקדוש ברוך הוא ובין ישראל המקבלים גזרותיו, והחיבור הזה שיש לישראל בתורה אינו רק על ידי דברים שבעל פה, הוא הברית והחיבור שיש בין השם יתברך ובין ישראל והתורה שבעל פה שהיא עם האדם בפרט, שהיא אינה כתובה על קלף בפני עצמה, רק היא עומדת באדם. ודבר זה הוא הברית והחיבור שמחבר שני דברים יחד: נותן הברית והמקבל הברית, לא התורה שבכתב שהיא אינה עומדת באדם רק כתובה לפני האדם, ואין זה כריתות ברית שמחבר המקבל את הברית הוא האדם עם כורת הברית הוא השם יתברך. וזה שאמר לא כרת הקדוש ברוך הוא כו' אלא בשביל דברים שבעל פה, שהתורה לגמרי מחובר להם. וכבר ביארנו שאין לשאול למה התורה שבעל פה היא עומדת באדם כאשר היא בפה ואינה כתובה. שכבר פירשנו, כי אין מיוחד לזה רק התורה שבעל פה, כי היא שייכת אל המקבל ביותר, כמו שהארכנו למעלה, שעל ידי התורה שבעל פה אנו מבינים אמיתת פירוש התורה, ואז יש אל האדם חיבור אל התורה והתורה חיבור בין הקדוש ברוך הוא ובין ישראל. אבל אם לא הייתה התורה שבעל פה, לא היה אל האדם חיבור אל התורה, כאשר התורה נבדלת מאתו, ואין אנו יודעים פירושיה, ועל ידי תורה שבעל פה אנו יודעים. הרי כי על ידי התורה שבעל פה כרת הקדוש ברוך הוא הברית, שהוא החיבור, שכל ברית הוא חיבור שנים ביחד. וזה כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית. ולכך אף אם לאומות העולם הייתה להם תורה שבכתב, לא נקרא שהיה לאומות הנזכרים חיבור אל התורה, כי אין החיבור הזה רק על ידי תורה שבעל פה כמו שאמרנו, והרי אין להם תורה שבעל פה, שהרי היא מיוחדת לישראל בלבד. הרי התורה בכלל הייתה מיוחדת לישראל ולא לעכו"ם, הן התורה שבכתב הן התורה שבעל פה. ואילו הייתה תורה שבעל פה גם כן כתובה, לא הייתה התורה מיוחדת לישראל כלל, ודבר זה אין ראוי, כי התורה הייתה מיוחדת לישראל. כלל הדבר כאשר תבין תמצא כי הכל בסדר החכמה מאוד. ועוד יתבאר בפרק שאחר זה. |
