|
תוכן הפרק:
[קראים] [ויכוח עם חכם מחכמי האומות על הקראים] [התורה מסורה לחכמים] [התושב"ע מתקנת את התורה שבכתב] |
|
[קראים] ואם אתה אומר שאין ראויים האומות לזה השם, מפני שאינם מקיימים המקרא, הרי גם אלו הכתות אינם מקיימים המקרא, שיקראו בשם כופרים בתורה שבעל פה. וכן מנאם הרמב"ם ז"ל עם המינים הכופרים. ואלו שתי הכתות רחקו מעל התורה שבעל פה, ואין זה חסרון בתורה שבעל פה. [ויכוח עם חכם מחכמי האומות על הקראים] וזאת תשובתי, מה שחלקו כת צדוק ובייתוס על תורה שבעל פה, מחלוקת זה איש חכם נשפט את איש כסיל, ואין זיכרון אל החכם עם איש כסיל. ואם אתה אומר כי דבר זה נחשב מחלוקת מה שהחכם נשפט את איש כסיל, הנה לא יהיה דבר בעולם שלא יהיה בו מחלוקת, ולפעמים אף המושכלות הראשונות יכחיש איש כסיל. ואם כן מה ראיה הוא כאשר יחלוק הכסיל על החכם. וזה, כי אילו היו חולקים עלינו צדוק ובייתוס שאנו אומרים בפירוש הכתוב כך, והם אומרים פירוש שלא היה ידוע לנו, היה לך לומר כי חכמים הם שאומרים פירוש זולת פירושנו ומחכמה חולקים עלינו. אבל הם אומרים פירוש שהכל יודעים, אף סכל שבכסילים לפרש המקרא בהבנה הראשונה, אשר אי אפשר לומר, כי זה הפירוש נעלם משום אדם בעולם אשר יודע לקרות. רק שאינם רוצים לשמוע דברי חכמים שבשביל חכמתם וקבלתם מפרשים כך, והוא אינו רוצה לשמוע את החכם כדרך הכסילים אשר סכלותו חכמה בעיניו. וכי לא ידעו חכמים לפרש ממחרת השבת ממחרת שבת בראשית? אם לא שקבלתם וחכמתם אינו נותן זה, ומה שלא ידעו הם הקבלה או החכמה, זהו לסכלות שלהם, וכי מה שלא שמע דבר או לא ידע דבר, יביא ראיה שוודאי אין הדבר זה כך מאחר שהוא לא ידע, דבר זה סכלות גמור הוא. כן מחלוקת כת צדוקים ובייתוסים על חכמים, הוא מצד סכלות שלהם והעדר החכמה, כי לא אמרו דבר שהיה נעלם מהחכמים. רק אומרים כי יש לפרש הכתוב מבלי חכמה, כמו שמפרשים קטני השכל, ואין ספק כי לא ייפול שם מחלוקת כאשר יחלוק הכסיל עם החכם. והתשובה אל השאלה השנית מה שנמצא מחלוקת בין החכמים, דבר זה אין קשיא. כי אף אם היו חולקים שזה אומר כי כך ההלכה וזה אומר כי כך ההלכה, לא היה המחלוקת בדבר שהוא עיקר אמונה בדת, ואי אפשר שלא יהיה מחלוקת באיזה דברים אשר הם שייכים למצוות ולהלכות פרטיים. ואותם דברים שבא בהם המחלוקת אינם יסודי הדת, ואין זה מעיד על חולשת הדת. דרך משל, לא יחייב באילן שהוא בעל שורשים הרבה מאוד ונופו חזק ועב מאוד, שלא יהיו לו גם כן עלים ושרוגים דקים חלשים, שזהו מטבע האילן כאשר הוא גדול שיצורף אליו דבר דק גם כן, ואין זה עדות על חולשת האילן מה שיש לו גם כן שריגים קטנים לגודל האילן. והשריגים אשר הם רחוקים מן השורש ומן עיקר נופו, כי בוודאי הם חלשים. אבל בוודאי דבר זה מעיד על חולשת האילן: כאשר נופו אשר עליו נסמך הכל דק וחלש. ולפיכך במה שהיו חולקים חכמים הם דברים שהם נחשבים כמו עלים לאילן, והם בדברים פרטיים שאי אפשר שלא יצטרף למצווה דברים פרטיים דקים, אשר בהם המחלוקת לדקותם לגודל התורה שיש ענפים דקים גם כן בלי שיעור, כמו שלא ימנע באילן. [התורה מסורה לחכמים] האחד כמו שאמרו חז"ל (פסחים דף ג' ב) לעולם ילמד אדם לתלמידו דרך קצרה, ואם כתב הכל בתורה, אף דברים שבעל פה, והתורה היא ניתנה לכל אדם קטן וגדול, לא היה אפשר לאדם ללמד מי שאינו משיג כל כך, אם נכתבו כל הדברים שבעל פה בתורה. ולכך כתב בתורה עיקרי המצוות, ודבר זה ילמד קטן וגדול, ותורה שבעל פה נתן לחכמים הגדולים, והם ימסרו לכל אחד ואחד כפי חכמתו, לרב תרבה ולמעט תמעיט. כי אין ראוי דבר זה, שיהיו כל בני אדם שווים בחכמה, מי שהוא חכם גדול ומי שהוא קטן השכל, הנה זהו הטעם האחד. ועוד טעם שני, כי אין ראוי שיהיו דברי תורה שהם דברי חכמה ביד כסיל, שכל אחד יאמר אני כמותך. ודבר זה יתבאר בחיבור באר הגולה, שזהו הסיבה שהעלימו חכמים דבריהם בכמה מקומות, ולא השליטו עליהם סכלים. ואם היה נכתב הכל בתורה במפורש, לא היה ניכר עשיר בחכמה לפני דל בחכמה, והיה זה מביא לידי מחלוקת גדול, הפך הכוונה של תורה שכל עניינה לעשות קשר וסדר ואחדות בין הבריות, כמו שעשתה בכל מקום וחייבה התורה מיתה לזקן ממרא, כמו שאמרו חכמים (סנהדרין פ"ח א), בשביל שלא ירבו מחלוקת בישראל. לכך ראוי שתהיה התורה ביד יחידים לשמוע להם, ובשביל כך לא ירבו מחלוקת, כמו שהוא בזמננו זה, שכל אחד ידמה שהוא חכם ורב מופלג, בשביל שיאמר שגם הוא יכול לקרות בספרים, והוא הגורם לכמה דברים אין ראוי לכתוב מזה. ולכך התורה נהגה דבריה בחכמה, לתת התורה ביד יחידים אנשי הסגולה, לא ביד הכל. כי זה היה גורם שלא היו צריכים לבית דין הגדול שבירושלים, והיה כל אחד ואחד בונה במה לעצמו, ולא היה קשר ואחדות, כמו שאמר הכתוב (דברים פרשת י"ז) כי יפלא ממך וגו' וקמת ועלית וגו'. הרי מה שלא נכתבה תורה שבעל פה ומסרה לחכמים הוא דבר הכרחי לתיקון ישראל. ואם יאמרו כי אינם רוצים לשמוע אל פירוש התורה דבר שאין נראה כך לפי פשוטו של מקרא, שאין נראה פשוטו של מקרא וספרתם לכם ממחרת השבת ממחרת יום טוב, כי פשוטו משמע שבת בראשית, כמו ביום השביעי שבת לה' אלוהיך - דבר זה גם כן אינו קושיא. כי אחר שאמרנו שכוונת התורה שתהיה התורה ביד חכמים לא ביד כל אדם, הנה נהגה התורה כראוי עד שלא תהיה התורה רק ביד חכמים, ולכך לא נכתב הכל בפירוש, רק צריך פירוש המקובל אל החכמים והיודעים. ויותר מזה הרי בארנו למעלה, כי אם היה נכתב בפירוש לא הייתה התורה מאורסה לישראל כמו שראוי. והרי נראה לעיניים שהאומות לקחו תורה שבכתב ומשתמשים בה כרצונם, והתורה היא מאורסה לישראל לא לשום אומה. ועל ידי התורה שבעל פה נשארה מאורסה לישראל. ויותר עוד מזה, כי אלו הסכלים רוצים שהתורה, שהיא דבר השם יתברך, תהיה בלשון הדיוט. כי דבר זה אינו, כי דברי השם יתברך הם בפני עצמם, ודברי אדם בפני עצמן, והם אומרים שאם פירוש ממחרת השבת ממחרת יום טוב, יש לכתוב ממחרת יום טוב. ודבר זה בוודאי סכלות שלהם. שאם היו מתבוננים בחכמה לא היו אומרים כך. וזה כי הספירה היא על עצרת שהוא חג השבועות, שבו נתנה התורה השכלית לאדם, שהיא נבדלת מן האדם. ואין חיבור וקבלה לזאת המעלה העליונה לתורה, כי אם על ידי שלמות קודם לו, והוא הכנה לקבל שלמות התורה. ומפני כי יציאת מצרים הוא השלמת ישראל, ובשביל כך בא יום טוב ראשון של פסח, והשלמה הזאת היא הכנה לקבל התורה שהיא השלמת ישראל, ולפיכך כתב בתורה ממחרת השבת, כי שֵׁם שבת בא על השלמה, ששבת והשלים הכל. ולכך כתב ממחרת השבת, שפירושו שתספרו מן השלמה של יציאת מצרים, עד השלמה האחרת שהיא השלמת התורה. וכאשר תדע להבין בחכמה, תמצא כך אצל האדם, שהכוח השכלי אינו מקבל אותו האדם כי אם על ידי השלמת כוח אחד, והוא מקבל השכל הנבדל. ודבר זה מבואר בדברי חכמי המחקר כאשר דברו מכוחות האדם. תבין דבר זה על אמיתתו כי הוא דבר ברור ועמוק בעניין זה. סוף סוף מן מילה הזאת שכתיב ממחרת השבת, יש להבין מעלת התורה ובאיזה צד קבלתה. וכל עניין הכתוב שרמז שהתורה יש לה חיבור אל השלמה הזאת שהושלמו ישראל ביציאתם ממצרים. ואי אפשר לפרש יותר לעומקו. וכדי שיבינו הפתאים המה הצדוקים הכופרים רמזנו דבר מעט מזה. [התושב"ע מתקנת את התורה שבכתב] ובמדרש (ב"ר פרשת י"א) |
כל מה שנברא בששת ימי בראשית צריך תיקון ועשייה אחרת. כגון:
חטים צריכים לטחון, החרדל צריך להמתיק, התורמוס צריך להמתיק. |
|
עד כאן.
כמו שביארנו בפרק שני באריכות עיין שם, וכל זה כמו שהתבאר שם עניין זה ע"ש. ומפני כי התורה ניתנה מן השם ית' על ידי הנביא, ומעלת השכל הוא יותר מן הנביא, וכמו שאמרו (ב"ב י"ב א) חכם עדיף מנביא, לפיכך כמו שפועל השכל הוא יותר גדול מן הטבע, כמו שהביא רבי עקיבא ראיה כי פעולת האדם השכלי יותר גדול מן הטבע, כך פעולת השכל יותר גדול מן הנבואה, שכך אמרו ז"ל: חכם עדיף מנביא. ולכך החכמים הם הם תיקון והשלמה אל התורה. ואף שניתנה בסיני על ידי משה שהיה נביא ה', מכל מקום מצד החכמה שהיא גדולה מן הנבואה השלמת התורה על ידי השכל שהוא מברר הכל. וזה אמרם (קידושין ל"ג ב) |
כמה טפשאי הנהו גברי דקיימי מקמי ספר תורה,
ומקמי תלמיד חכם לא קיימי. הרי בתורה כתיב: ארבעים יכנו, ואתו רבנן ובצרי חדא. |
|
דבר זה מורה על הדברים שאמרנו, כי בירור התורה הוא על ידי חכמים שיש להם שכל נבדל, והשכל למעלה מן הנבואה, והשכל מברר הכל. לכך הטועים האלו לא ידעו ולא יבינו בחכמה, כי אילו היו מתחכמים גם כן בבריאה היו רואים לפניהם דבר זה, כי כל הדברים הם שיושלמו על ידי האדם השכלי, וכך התורה באה לעולם, כמו שבאו לעולם כל הדברים הטבעיים, שלא באו לעולם מבוררים לגמרי, רק כי האדם השכלי צריך לברר אותם. וזה כי השם יתברך ברא הכל בחכמה ובדעת, והחכמה והדעת הוא שכל בלבד ודבר זה הבירור והזיכוך לכל אשר נברא. ומכל מקום כיון שיוצא הכל לעולם בטבע, לא יצא הכל אל הפועל כמו שהוא ראוי לפי השכל אשר הוא ברור, ולכך השכל צריך לברר ולזכך הכל, כמו שאמרו כי הכל צריך תיקון על ידי האדם שהוא שכלי כמו שנתבאר למעלה. וכן התורה השכלית שבאה למשה בנבואה, לא באה כל כך בבירור ובזיכוך פירוש הדברים, ועל ידי החכמים התורה היא בירור וזיכוך הנבואה. ולכך אוי לאלו האנשים חסרי דעת וריקי השכל. וראוי שכל אדם אשר הוא אוהב את התורה להרחיקם בתכלית הרחקה. והנה זמן רב אשר לא נמצא אחד שנפתה וקבל הטעאה מהם, ומזה תראה הבליהם וטעותיהם אשר אין ראוי להשיב על טעותם, כי אלו האנשים בחרו בחסרון ידיעה לגמרי, כמו שאמרנו כי בשביל שלא ידעו וחסרו תבונה ודעת אינם רוצים לשמוע דברי חכמים. ודי בזה. |
