סימן תשמט

והנפש אשר תעשה ביד רמה -
תינוק שנתגדל בין הנכרים וגר שנתגייר בין הנכרים, ועבר על אבות הרבה בשבתות הרבה - אינו חייב אלא חטאת אחת. וחייב על הדם אחת ועל החלב אחת ועל עבודת אלילים אחת.
ומונבז – פוטר.
וכך היה מונבז דן לפי רבי עקיבא: הואיל ומזיד קרוי חוטא ושוגג קרוי חוטא, מה מזיד שהיתה לו ידיעה אף שוגג שהיתה לו ידיעה.

אמר ליה רבי עקיבא:
הריני מוסיף על דבריך: אי מה מזיד שהיתה לו ידיעה בשעת מעשה, אף שוגג [שהיתה לו ידיעה בשעת מעשה].
א"ל: הן, וכל שכן שהוספת.
אמר ליה: לדבריך אין זה קרוי שוגג אלא מזיד.
מאי טעמא דמונבז?
דכתיב: תורה אחת יהיה לכם לעושה בשגגה
וכתיב: והנפש אשר תעשה ביד רמה.
מקיש שוגג למזיד:
מה מזיד שהיתה לו ידיעה,
אף שוגג שהיתה לו ידיעה.

ורבנן:
[האי תורה אחת מאי עבדי ליה]?
מיבעי ליה למדמקרי ליה רבי יהושע בן לוי לבריה:
תורה אחת יהיה לכם וגו' - הוקשה כל התורה כולה לעבודת אלילים:
מה עבודת אלילים דבר שחייבין על זדונה כרת וחייבין על שגגתה חטאת,
אף כל דבר שחייבין על זדונו כרת חייבין על שגגתו חטאת.

אמר רבי יוחנן:
המחמר אחר בהמתו בשבת - פטור מכלום.
בשוגג - לא מיחייב חטאת, דכתיב: תורה אחת יהיה לכם לעושה בשגגה והנפש אשר תעשה ביד רמה. הוקשה כל התורה כולה לעבודת אלילים:
מה עבודת אלילים עד שעביד מעשה בגופיה לא מיחייב, הכי נמי, במזיד נמי לא מיחייב.

דתנן:

המחלל את השבת בדבר שחייבין על שגגתו חטאת חייבין על זדונו סקילה.

הא אין חייבין על שגגתו חטאת, אין חייבין על זדונו סקילה, בלאו נמי לא מיחייב, דהוה ליה לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין ואין לוקין עליו, ואפילו למאן דאמר לוקין, ליכתוב רחמנא: לא תעשה כל מלאכה ובהמתך, אתה למה לי?
הוא ניהו דמחייב, בבהמתו לא מחייב.

רבי אומר:
העושה מצווה אחת [לשמה] אל ישמח לאותה מצווה, לסוף שגוררת מצוות הרבה, והעובר עבירה אחת אל ידאג לאותה עבירה, לסוף שגוררת עבירות הרבה. שמצוה גוררת מצווה ועבירה גוררת עבירה.

את ה' הוא מגדף -
תנו רבנן:
מגדף מביא קרבן, הואיל ונאמר בו כרת במקום קרבן, דברי רבי עקיבא.
קסבר מיגו דבעי ליה למיכתב כרת בעלמא וכתיב כרת במקום קרבן, שמע מינה מייתי קרבן. וקאמר להו רבי עקיבא לרבנן:
אמריתו מגדף לית ביה מעשה, מהו מגדף?
אמרו ליה: מברך את השם. אלא כרת דכתיב במגדף למה לי?
אמרי ליה ליתן כרת במקלל, דכתיב: במקלל ונשא חטאו וכתיב בפסח שני: חטאו ישא, מה להלן כרת אף כאן כרת.

תנו רבנן:
את ה' הוא מגדף –
איסי בן יהודה אומר:
כאדם שאומר לחברו: גדפת את הקערה וחסרת, קסבר מגדף היינו מברך את השם .

רבי אלעזר בן עזריה אומר:
כאדם שאומר לחברו: גדפת את הקערה ולא חסרת. קסבר מגדף היינו עובד עבודת אלילים.

תניא אידך:
את ה' הוא מגדף - רבי אלעזר אומר:
באדם העובד עבודת אלילים הכתוב מדבר.

וחכמים אומרים:
לא בא הכתוב אלא ליתן כרת למברך [השם].

תניא: אמר רבי אלעזר ברבי יוסי:
בדבר הזה זייפתי ספרי כותים, שהיו אומרים אין תחיית המתים מן התורה. [אמרתי להם]: הרי הוא אומר: הכרת תכרת וגו' - בעולם הזה, עונה בה - לעולם הבא.
ולימא להו תרווייהו מהכרת תכרת?
דברה תורה כלשון בני אדם.
כְּתַנָּאֵי: הכרת - בעוה"ז, תכרת - לעולם הבא, דברי רבי עקיבא.

אמר ליה רבי (אלעזר בן עזריה) [ישמעאל]:
והלא כבר נאמר: את ה' הוא מגדף ונכרתה - וכי שלושה עולמות יש?
אלא (הכרת) [ונכרתה] - בעולם הזה, הכרת - לעולם הבא, הכרת תכרת - דברה תורה כלשון בני אדם.
בין לרבי (אלעזר בן עזריה) [ישמעאל] בין לרבי עקיבא עונה בה - מאי עבדי ליה?
מיבעי ליה לכדתניא:
יכול אפילו עשה תשובה?
תלמוד לומר: עונה בה לא אמרתי אלא בזמן שעונה בה.

ונכרתה -
אין הכרתה אלא הפסקה.

הנפש ההיא -
מזידה, דברי רבי עקיבא.

מעמיה -
ועמה בשלום.

ונכרתה הנפש -
ולא הצבור.

ההיא -
כשהיא יחידה.

ההיא -
ולא אנוסה ולא מוכרחת.

הכרת תכרת -
עבודת אלילים קודם לכל הכריתות שבתורה.

עונה בה -
לרבות בעל אוב או ידעוני, עונה בה - אף לאחר מיתה.

כי דבר ה' בזה -
זה האומר אין תורה מן השמים.

דבר אחר:
זה אפיקורוס

[דבר אחר:
זה המגלה פנים בתורה].

ואת מצותו הפר -
זה המפר ברית בשר.

תניא אידך:
כי דבר ה' בזה -
זה האומר אין תורה מן השמים. ואפילו אמר: כל התורה כולה מן השמים חוץ מפסוק זה שלא אמרו הקב"ה אלא משה מפי עצמו אמרו, זהו דבר ה' בזה, ואפילו אמר כל התורה כולה מן השמים חוץ מדקדוק זה, מקל וחומר זה מגזרה שוה זו, זהו כי דבר ה' בזה.

תניא: היה רבי מאיר אומר:
הלומד תורה ואינו מלמדה, זהו כי דבר ה' בזה.

רבי נתן אומר:
כל מי שאינו משגיח על המשנה.

רבי (נחמיה) [נהוראי] אומר:
כל שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק.

רבי ישמעאל אומר:
זה העובד עבודת אלילים.

כי דבר ה' בזה -
זה המבזה דבור שנאמר לו למשה בסיני: אנכי, ולא יהיה לך.

דבר אחר:
כי דבר ה' בזה -
זה המגלה פנים בתורה.

ואת מצותו הפר -
זה המפר ברית בשר,

מכאן אמר רבי אלעזר המודעי:
המחלל את הקדשים,והמבזה את המועדות,והמפר בריתו של אברהם אבינו, אף על פי שיש בידו מצוות הרבה, כדאי הם העבירות לדחותו מן העולם.

עונה בה -
כל המתים במיתה מתכפרין להם,אבל זו עונה בה - כענין שנאמר: ותהי עונותם על עצמותם, או אפילו עשה תשובה?
תלמוד לומר: עונה בה.
וכן הוא אומר: שחת לו לא בניו מומם - כשמומם בם - אינם בניו, וכשאין מומם בם - בניו הם.ר

רבי ישמעאל אומר:
עונה בה - למה נאמר?
לפי שהוא אומר: פוקד עון אבות על בנים - יכול אף עבודת אלילים תהא נפקדת על בנים ועל שלשים ועל רבעים?
תלמוד לומר: עונה בה - בה עון תלוי ואינה נפקדת לא על בנים לא על שלשים ולא על רבעים.

רבי נתן אומר:
סימן טוב לאדם שנפרעין ממנו לאחר מיתתו.
[מת ולא נספד, ולא נקבר, אכלתו חיה, או שירדו עליו גשמים, הרי זה סימן טוב שנפרעים ממנו לאחר מיתתו], ואף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר, שנאמר: בעת ההיא נאם יוציאו את עצמות וגו'.

ויהיו בני ישראל במדבר -
בגנות ישראל הכתוב מדבר שלא שמרו אלא שבת ראשונה, ושניה חללו.

וימצאו איש מקושש עצים -
תולש מן הקרקע.
או אינו אלא איש ושמו מקושש?
תלמוד לומר: ויקריבו אותו המוצאים אותו מקושש, ומה תלמוד לומר: וימצאו איש מקושש?
תולש מן הקרקע.

אמר רב יהודה אמר שמואל:
מקושש - מעביר ארבע אמות ברשות הרבים הוה.
במתניתא תנא: תולש הוה.

רב אחא בר יעקב אמר:
מעמר הוה, למאי נפקא מינה?
כדרב,
דאמר רב:
מצאתי מגלת סתרים בי רבי חייא וכתוב בה: איסי בן יהודה אומר:
אבות מלאכות ל"ט ואינו חייב אלא על אחת מהם.
מר סבר: הא (מהנך) [מיהת] לא מספקן,
[ומר סבר: הא מיהת לא מספקן].

תנו רבנן:
מקושש - זה צלפחד.
וכן הוא אומר: ויהיו בני ישראל במדבר וימצאו איש מקושש.
ולהלן הוא אומר: אבינו מת במדבר
מה להלן צלפחד,
אף כאן צלפחד, דברי רבי עקיבא.

אמר ליה רבי יהודה בן בתירה:
עקיבא, בין כך ובין כך אתה עתיד ליתן את הדין, אם כדבריך - התורה כסתו ואתה מגלה אותו, ואם לאו - אתה מוציא לעז על אותו צדיק.

ורבי יהודה בן בתירה, גזרה שוה לא גמיר, אלא מהיכא הוה?
מן המעפילים הוה.
כיוצא בדבר אתה אומר: ויחר אף ה' בם וילך – מלמד, שאף אהרן נצטרע, דברי רבי עקיבא אמר ליה רבי יהודה: וכו' (כדלעיל), אלא הא כתיב בם?
ההוא בנזיפא בעלמא.
יודע היה משה רבינו שמקושש במיתה, שנאמר: מחלליה מות יומת אבל לא היה יודע באיזה מיתה, וראויה הייתה פרשת מקושש שתכתב על ידי משה רבינו, אלא שנתחייב מקושש ונכתבה על ידו. ללמדך, שמגלגלין זכות על ידי זכאי וחובה על ידי חייב (כתוב ברמז רע"ב)

סימן תשנ

וימצאו איש מקושש -
מגיד (לה) שמינה משה שומרים ומצאו אותו מקושש.

ויקריבו אותו המוצאים אותו מקושש עצים -
למה נאמר?
והלא כבר נאמר: וימצאו איש, ומה תלמוד לומר: ויקריבו אותו המוצאים אותו?
מגיד שהתרו בו מעין מלאכתו.

מכאן לכל אבות מלאכות שבתורה שמתרין בהן מעין מלאכתן.

רבי יצחק אומר:
אין צריך, מה עבודת אלילים חמורה אינו חייב עד שיתרו בו, קל וחומר לכל המצוות שבתורה. ומה תלמוד לומר: ויקריבו אותו?
מגיד שהתרו בו ואחר כך הביאוהו אצל משה.

אל משה ואל אהרן ואל כל העדה -
אם משה לא היה יודע אהרן היה יודע, אלא סרס המקרא ודרשהו, דברי רבי יאשיה.

אבא חנן אומר משום רבי אלעזר:
בבית המדרש היו יושבין ובאו ועמדו לפניהם.
לפי שאמר: שבו איש תחתיו - יכול אף צפון ודרום אל תחללו מזרח ומערב, מזרח ומערב אל תחללו צפון ודרום?
תלמוד לומר: אל יצא וגו', הא למדת שיש לו מקום, וכמה?
אמרו: ארבע אמות.
וכן מי שיצא שכור או שהוציאו רוח רעה או נכרים או ליסטים אין לו אלא ד' אמות.
יכול אף מהלכי שבתות לא יהא להם אלא ארבע אמות?
תלמוד לומר: ויהיו בני ישראל במדבר, אלא שאמר להם משה: צאו וראו אם יש אדם שחלל את השבת, אבל אין אתה יודע כמה נתן להם משה, אמרת: ומדותם מחוץ לעיר והעיר בתוך כשם שאמר בזה אף כל שבתות יש להם אלפים אמה לכל רוח.

אמר רבי שמעון:
אי אפשר לומר מקושש היה צלפחד, מפני שהיה מקושש בשנה ראשונה {בכ"א) [בכ"ב] לחדש השני, וכי אפשר שיהו בנות צלפחד בנות מלכים נאות וכשרות הקטנה יושבת ארבעים שנה עד שלא נשאת? באיזו שנה היה צלפחד?
בשנה שניה, שנאמר: וישמע הכנעני מלך ערד. באותה שנה מת צלפחד.

וימצאו איש -
איש אחד היה.

ויקריבו אותו -
אלו שנצטוו לצאת אלו שהתרו בו.

המוצאים אותו -
ולא (אדם) [נגע] אחר בו.

רבי יהודה אומר:
הביא חבילתו עמו.

מקושש עצים ביום השבת -
והלא כבר נאמר להלן מקושש עצים?
אלא לאחר שאמרו לו שבת בראשית, הוא חזר להיות מקושש.

ויניחו אותו במשמר -
מגיד שכל חייבי מיתות נחבשין.

כי לא פורש -
לא היה ידוע באיזה מיתה יומת.

ויאמר ה' אל משה מות יומת האיש -
לדורות.

רגום אותו באבנים -
לשעה.

כל העדה -
במעמד כל העדה.
או כל העדה כמשמעו?
תלמוד לומר: יד העדים תהיה בו בראשונה להמיתו.
הא מה תלמוד לומר: כל העדה?
במעמד כל העדה.

ויוציאו אותו כל העדה -
מגיד שכל חייבי מיתות נהרגין חוץ לבית דין.

וירגמו אותו באבנים -
וכתוב אחד אומר: וירגמו אותו אבן,
כיצד יתקיימו שני כתובים הללו?
בית הסקילה היה גבוה ב' קומות, אחד מן העדים דוחפו על מתניו, נהפך על לבו - הופכו על מתניו, ואם מת בה – יצא, ואם לאו - העד השני נוטל את האבן ונותנה על לבו, אם מת בה – יצא, ואם לאו - רגימתו בכל ישראל, שנאמר: יד העדים תהיה בו בראשונה להמיתו וגו', נמצאת מקיים: רגום אותו באבנים.
ונמצאת מקיים: וירגמו אותו אבן.

כאשר ציווה ה' את משה -
אמר להם: סקלוהו! וסקלו אותו!
תלו! ותלו. אבל לא שמענו שיתלו, עד שנאמר: כי יהיה באיש חטא משפט מות.

ויניחו אותו -
לא הניחוהו אצל מקלל.

תנא דבי אליהו:
וימצאו איש מקושש עצים -
אמר לו הקב"ה למשה: חלל זה את השבת, אמר לפניו: רבש"ע, אתה יודע בכל יום תפילין בראשו תפילין בזרועו ורואה אותן וחוזר בו, עכשיו שאין עליו תפילין חלל זה את השבת.
אמר לו הקב"ה למשה: צא וברור להם דבר שינהגו בו בשבת ובימים טובים, שנאמר: ועשו להם ציצית לדורותם - אין לדורותם אלא לדור תם, ואין תם אלא יעקב, שנאמר: ויעקב איש תם, תם - מגזל, תם - מגלוי עריות, תם - משפיכות דמים.

דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם ועשו להם ציצית -
זה שאמר הכתוב: אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה,
ואןמר: ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר - זרע להם הקב"ה את התורה ואת המצוות לישראל להנחילם חיי העולם הבא, ולא הניח דבר בעולם שלא נתן בו מצווה לישראל.
יצא לחרוש - לא תחרוש בשור ובחמור,
לזרוע - לא תזרע כרמך כלאים.
לקצור - כי תקצור קצירך בשדך,
[לדוש - לא תחסום שור בדישו],
לאפות - ראשית עריסותיכם חלה תרימו,
שחט - ונתן לכהן הזרוע והלחיים והקיבה.
קן צפור שלוח הקן.
חיה ועוף - ושפך את דמו וכסהו בעפר,
נטע - וערלתם ערלתו.
קבר את המת - לא תתגודדו.
מגלח שער - לא תקיפו פאת ראשכם.
בנה בית - ועשית מעקה.
במזוזה - וכתבתם על מזוזות.
נתכסה בטלית - ועשו להם ציצית.

פרשת ציצית מפני מה קבעוה בקריאת שמע?
מפני שיש בה חמישה דברים:
מצוות ציצית,
ויציאת מצרים,
ועול מצוות,
והרהור עבירה,
והרהור אלילים.
בשלמא הני תלתא מפרשי, אלא עבירה ואלילים מנלן?
דתניא: אחרי לבבכם - זה הרהור עבירה,
ואחרי עיניכם - זה הרהור אלילים.
בני ישראל חייבים בציצית ואין הנכרים חייבים, או בני ישראל פרט לגרים?
אמרת: ויאמר ה' אל משה - לרבות יחידים.
דבר אל בני ישראל - לרבות את הגרים.
ואמרת אליהם - ריבה עבדים משוחררים.
ובצד השני אתה אומר: בני ישראל - להזהיר גדולים על הקטנים להנהיגן במצוות ציצית.

מכאן אמרו:
כל תינוק שיודע להתעטף - חייב בציצית,
וכל שהוא יודע לנענע - חייב בלולב,
וכל שהוא יודע לשמור תפילין - חייב בתפילין,
וכל שהוא יודע לדבר - אביו (ואמו) חייב ללמדו שמע ותורה ולשון הקודש, ואם לאו - ראוי לו שלא בא לעולם.
כל שהוא יודע להכיר לאביו - שוחטין עליו את הפסח,
וכל שהוא אוכל כזית דגן - פורשין מצואתו וממימי רגליו ד' אמות,
וכל שהוא יודע לפתוח חיקו - הכהנים חולקים לו בבתי הגרנות.

דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם -
אף הנשים במשמע.

ר' שמעון, פוטר את הנשים מן הציצית, מפני שמצוות עשה שהזמן גרמא נוהגת באנשים ואין נוהגת בנשים, בכשרין ולא בפסולין.

ר' יהודה בן בבא אומר:
ביחוד פטרו חכמים את הרדיד של אשה מן הציצית, ולא חייבו בטלית אלא מפני [שפעמים] בעלה מתכסה בו.

אמר רב:
מנין לציצית בנכרים שיהא פסולה?
שנאמר: דבר אל בני ישראל ועשו להם ציצית - בני ישראל יעשו להם ציצית ואין הגוים יעשו.

א"ל רב מרדכי לרב אשי:
אתון הכי מתניתו לה, ואנן הכי מתנינן לה.

אמר רב יהודה [אמר רב]:
מנין לציצית בנכרי שכשרה?
שנאמר: דבר אל בני ישראל ועשו להם ציצית - יעשו להם אחרים.

תנן התם:
סוכה ישנה - בית שמאי – פוסלין,
ובית הלל - מכשרין,
ובית הלל לית להו הא דאמר רב יהודה אמר רב:
עשאה לציצית מן הקוצים ומן הגרדים ומן הציצין פסולה, אלמא טויה לשמה בעינן!
הכי נמי עשיה לשמה בעינן?
שאני התם דאמר קרא: גדילים תעשה לך – לך - לשם חובך.
הכי נמי חג הסוכות תעשה לך - לך לשם חובך, ההוא [מיבעי ליה] למעוטי גזולה.
התם נמי מיבעי ליה למעוטי גזולה?
התם קרא אחרינא כתיב: ועשו להם ציצית - משלהם.

אמר רב ששת:
כל שאינו מניח תפילין - עובר בשמונה עשה,
וכל שאין לו ציצית - עובר בחמשה עשה,
וכל כוהן שאינו עולה לדוכן - עובר בשלשה עשה,
וכל שאינו לו מזוזה בפתחו - עובר בשני עשה [וכתבתם וכתבתם].

אמר ריש לקיש:
כל המניח תפילין - מאריך ימים ושנים, שנאמר: ה' עליהם יחיו וגו' ותחלימני והחייני.

ועשו להם ציצית -
אין ציצית אלא דבר היוצא (ודבר) כל שהוא.
וכבר נכנסו זקני בית שמאי ובית הלל לעלית יונתן בן בתירה ואמרו:
ציצית אין להם שעור, כיוצא בהן אמרו לולב אין לו שעור.
ועשו להם ציצית - שומע אני יעשה חוט אחד בפני עצמה?
תלמוד לומר: גדילים תעשה.
כמה גדילים אתה עושה?
אין פחות משלשה, דברי בית הלל.

ובית שמאי אומרים:
שלושה של צמר (וארבעה) [ורביעית] של תכלת, והלכה כדברי בית שמאי.
במה דברים אמורים?
בתחלה, אבל שיריה וגרדומיה כל שהוא.

ועשו להם ציצית -
יכול יעשה כולה ציצית?
תלמוד לומר: גדילים.
[אי גדילים] שומע אני יעשה כולה גדילים?
תלמוד לומר: ציצית, הא כיצד?
שתהא גדילה יוצא מן הכנף וציצית מן הגדילים.

תנו רבנן:
כמה חוטין הוא נותן?
בית שמאי אומרים:
ארבעה.

ובית הלל אומרים:
שלשה.
וכמה תהא משולשלת?

בית שמאי אומרים:
ארבע,

ובית הלל אומרים:
שלוש ושלש.

שבית הלל אומרים:
אחד מארבע בטפח של כל אדם.

אמר רב פפא:
טפח דאורייתא ארבע בְּגֻדָּל, שית בקטנה חמש בתילתא (באצבע).

אמר רב הונא:
ד' בתוך ד' משולשלת ארבע.

ורב יהודה אמר: שלוש בתוך שלוש משולשלת שלש.

אמר רב פפא:
[הלכתא] ארבע בתוך שלוש משולשלת ארבע.
למימרא דאית ליה שעורא, ורמינהו: ציצית, אין ציצית אלא יוצא וכו' (כדלעיל)
מאי לאו אין לו שיעור כלל?
לא, אין לו שיעור למעלה אבל יש לו שיעור למטה.

תנו רבנן:
אין ציצית אלא ענף.
וכן הוא אומר: וישלח תבנית יד ויקחני בציצית ראשי.

אמר אביי:
וצריך לפורדה כי ציצותא דארמאה.

תנו רבנן:
הטיל על הקרן או על הגדיל – כשרה.
ר' (אבין) [אליעזר] - פוסל בשתיהן.

כמאן אזלא הא דאמר רב גידל אמר רב:
ציצית צריכא שתהא נוטפת על הקרן, שנאמר: כל כנפי בגדיהם כמאן?
כר' (אבין) [אליעזר].

אמר ר' יעקב א"ר יוחנן:
וצריך שירחיק מלא קשר גודל.
ואצטריך דרב פפא ואצטריך דר' יעקב,
דאי מדרב פפא הוה אמינא תוך (ממש) [שלש] דלא לרחיק טפי וכמה דמקרב מעלי, אצטריך דר' יעקב.
ואי מדר' יעקב הוה אמינא מלא קשר גודל דלא ליקרב טפי, וכמה דמרחק מעלי, צריכא. ובשעת עשיה איתמר. ציצית - אף על גב דכתיב כסותך - דידך אין, דשותפות לא, כתב רחמנא על כנפי בגדיהם.
אלא כסותך למה לי?
לכדרב יהודה [דאמר רב יהודה]:
טלית שאולה - כל שלשים יום פטור מן הציצית.

רבא רמי:
כתיב: הכנף - מין כנף.
וכתיב: צמר ופשתים וגו' גדילים תעשה לך, הא כיצד?
צמר ופשתים - פוטרין בין במינן בין שלא במינן, שאר מינין במינן פוטרין שלא במינן אין פוטרין.

אמר (רבא) [רחבה] א"ר יהודה:
חוטי צמר פוטרין בשל פשתן ושל פשתן פוטרין בשל צמר, חוטי צמר (או) ופשתן פוטרים בכל מקום ואפילו בשיראין.

ופליגא דרב נחמן דאמר:
שיראין פטורין מן הציצית.

איתיביה רבא לרב נחמן:
השיראים והכלך והסריקין כולן חייבין בציצית?
מדרבנן.
אי הכי אימא סיפא: וכולן צמר ופשתים פוטרין בהן - [אי אמרת בשלמא דאורייתא, היינו דמשתרי בהו כלאים, אלא אי אמרת דרבנן היכי משתרי בהו כלאים]?
אימא או צמר או פשתן, הכי נמי מסתברא דקתני [סיפא], הם עצמן במינן פוטרין שלא במינן אין פוטרין - אי אמרת בשלמא מדרבנן, הייו דמיפטר במינן, אלא אי אמרת דאורייתא צמר ופשתים הוא דפטר מיני אחרינא לא פטר?!
אי משום הא לא איריא, כדרבא דרבא רמי וכו' (כדלעיל).

ורב נחמן אמר כדתנא דבי רבי ישמעאל:
הואיל ונאמרו בגדים בתורה סתם, ופרט לך הכתוב באחד מהם צמר ופשתים, אף כל צמר ופשתים.

אמר אביי והאי תנא דבי רבי ישמעאל:
מפקא מאידך תנא דבי רבי ישמעאל, בגד - אין לי אלא בגד [צמר], מנין לרבות צמר גמלים וצמר ארנבים ונוצה של עזים והכלך והסיריקין והשיראים?
תלמוד לומר: או בגד.

על כנפי בגדיהם -
יכול אף בעלת שלוש ובעלת שש ובעלת שבע ובעלת שמונה במשמע?
תלמוד לומר: על ארבע כנפות - יצאו בעלת שלוש ובעלת חמש וכו'.
משמע מוציא את אלו (ומביא) [ומנין ל הוציא] כרים וכסתות?
תלמוד לומר: אשר תכסה בה - פרט לכרים וכסתות.
או אשר תכסה בה - שומע אני אף כסות לילה במשמע?
תלמוד לומר: וראיתם אותו - ביום ולא בלילה.
הא אם הייתה מיוחדת ביום ובלילה תהא חייבת בציצית?
משמע מוציא את כסות לילה ומוציא את כסות סומא?
תלמוד לומר: והיה לכם לציצית - מכל מקום.

ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת -
טווי ושזור.
אין לי אלא תכלת טווי ושזור, לבן מנין?
הרי אתה דן: הואיל ואמרה תורה תן תכלת ותן לבן, מה תכלת טווי ושזור אף לבן טווי ושזור. ונתנו - על מקום האריגה ולא על מקום הפתיל, ואם הטיל – כשרה,
ורבי נתן – פוסל.

על קרן – כשרה,
ורבי אבין – פוסל, שאמרה תורה: על ארבע כנפות - ולא על שמונה.

ונתנו על ציצית הכנף -
למה נאמר?
לפי שהוא אומר: ועשו להם ציצית - שומע אני יארגנה עמה?
תלמוד לומר: ונתנו. הא כיצד?
תופרה עמה שארבע ציציות מעכבים זו את זו, שארבעתן מצווה אחת הן.

[רבי ישמעאל אומר:
ארבע מצוות הן].

ר' אלעזר בר' שמעון אומר:
למה נקרא שמה תכלת?
על שם שנתכלו המצרים בבכוריהם, שנאמר: ויהי בחצי הלילה.

דבר אחר:
על שכלו המצרים על הים.

רבי אומר:
למה נקרא שמה ציצית?
על שם שהציץ המקום על בתי אבותינו במצרים, שנאמר: קול דודי הנה זה בא וגו' דומה דודי לצבי וגו' הנה זה עומד וגו' מציץ מן החרכים.

ר' (חנניה) [חנינא] בן אנטיגנוס אומר:
כל המקיים מצוות ציצית יזכה להיות בימים ההם אשר יחזיקו וגו'.
וכל המבטל מצוות ציצית (מצוות כנף) עליו מהו אומר?
לאחוז בכנפות הארץ וינערו רשעים ממנה.

והיה לכם לציצית -
ארבע ציציות מעכבות זו את זו, דכתיב בהו הויה.

תניא: על ארבע כנפות כסותך - ארבע ולא שלש.
או אינו אלא ארבע ולא חמש?
כשהוא אומר: אשר תכסה בה - הרי בעלת חמש אמור.
הא מה אני מקיים ארבע?
ארבע ולא שלש. ומה ראית?
מרבה אני בעלת חמש שיש בכלל חמש ארבע, ומוציא אני בעלת שלוש שאין בכלל שלוש ארבע, ותניא אידך: ארבע ולא שלוש, ארבע ולא חמש.
[מאי לאו בהא קמיפלגי דמר סבר: יתר כמאן דאיתיה דמי.
ומר סבר: כמאן דליתיה דמי, לא] דכולי עלמא כמאן דאיתיה דמי, ושאני הכא דרבי רחמנא אשר תכסה.
ואידך האי אשר תכסה מאי עביד ליה?
לכדתניא: וראיתם אותו - פרט לכסות לילה.
או אינו אלא סומא?
כשהוא אומר: אשר תכסה בה - הרי כסות סומא אמור.
הא מה אני מקיים וראיתם אותו?
פרט לכסות לילה. ומה ראית?
מרבה אני כסות סומא שישנו בראיה אצל אחרים, ומוציא אני כסות לילה שאינו בראיה אצל אחרים.
ואידך [נפקא ליה] מאשר.
ואידך אשר לא דריש.

ורבנן האי וראיתם אותו מאי עבדי ליה?
מיבעי ליה לכדתניא: וראיתם אותו וזכרתם - ראה מצווה זו וזכור מצווה אחרת התלויה בה, ואיזו?
זו קריאת שמע.

דתנן:

מאימתי קורין את שמע בשחרית?
משיכיר בין תכלת ללבן.

ותניא אידך:
וראיתם אותו וזכרתם - ראה מצוה זו וזכור מצווה אחרת הסמוכה לה, ואיזו?
זו מצוות כלאים, דכתיב: לא תלבש שעטנז וגו' גדילים תעשה לך.

תניא אידך:
וראיתם אותו וגו' - כיון שנתחייב אדם במצוה זו - נתחייב במצוות כולן.

ורבי שמעון היא דאמר:
מצוות [עשה] שהזמן גרמא היא.

תניא אידך:
וראיתם אותו - שקולה מצווה זו כנגד כל המצות.

תניא אידך:
וראיתם וזכרתם ועשיתם - ראיה מביאה לידי זכירה, וזכירה מביאה לידי מעשה.

ור"ש בן יוחאי אומר:
כל הזהיר במצוות ציצית זוכה להקביל פני שכינה.
כתיב הכא: וראיתם.
וכתיב התם: את ה' אלוהיך תירא ואותו תעבוד.

התכלת אינה מעכבת את הלבן והלבן אינו מעכב את התכלת.

לימא מתניתין דלא כרבי.
דתניא: וראיתם אותו - מלמד שמעכבין זה את זה דברי רבי.

וחכמים אומרים:
אין מעכבין.
מאי טעמא דרבי?
דכתיב: הכנף - מין כנף.
וכתיב: פתיל תכלת.
ואמר רחמנא וראיתם אותו עד דאיכא תרוייהו בחד.

ורבנן, וראיתם אותו - האי לחודיה והאי לחודיה. לימד דלא כרבי,

אמר רב יהודה אמר רב:
אפילו תימא רבי, לא צריכא, אלא להקדים.
דתניא:

מצווה להקדים לבן לתכלת, ואם הקדים תכלת ללבן יצא אלא שחיסר מצוה.

מאי חיסר מצווה?
דלא עביד מצווה מן המובחר.
התינח לבן דאינו מעכב את התכלת, תכלת דאינו מעכב את הלבן מאי היא?

אמר רבא:
לא נצרכא אלא לגרדומין, דאי איגרדום תכלת וקם אלבן ואי איגרדום לבן וקם אתכלת לית לן בה, דאמרי בני רבי חייא:
גרדומי תכלת כשרים.
וכמה שיעור גרדומין?
כדי לעונבן, אבעיא להו: כדי לעונבן כולן בהדי הדדי, או דילמא כל חד וחד לחודיה?
תיקו.
אתה אומר פרט לכסות לילה, או אינו אלא פרט לכסות סומא?
הרי חוזר ואומר: למען תזכרו - הרי נתן ראיה למי שהוא רואה.
וראיתם אותו - אותו ולא אותם, שאם עשיתם כן כאלו אתה רואה כסא הכבוד שהוא דומה לתכלת.

רבי [מאיר] אומר:
וראיתם אותם לא נאמר אלא וראיתם אותו, מגיד הכתוב, שכל המקיים מצוות ציצית מעלה עליו הכתוב כאילו הקביל פני השכינה, שהתכלת דומה לים, וים דומה לרקיע, ורקיע דומה לכסא הכבוד, כענין שנאמר: וממעל לרקיע אשר על ראשם כמראה אבן ספיר.

וראיתם אותו וזכרתם וגו' -
זו פרשת שמע.
אתה אומר: זו פרשת שמע, או אינו אלא פרשת והיה אם שמוע?
אמרת: צא וראה איזו היא פרשה שיש בה קבול עול מלכות שמים ומיעט בה את אלילים, אין אתה מוצא אלא פרשת שמע. ותקדום פרשת והיה אם שמוע לפרשת שמע, אמרת: תקדום פרשה שיש בה קבול עול מלכות שמים ומיעט בה אלילים לפרשה והיה [שאינה אלא ללמד]. ותקדום פרשת ציצית לוהיה?
אמרת: תקדום פרשה שהיא נוהגת ביום ובלילה לפרשת ציצית שאינה נוהגת אלא ביום.
או יהא קורא שלוש בערב כדרך שקורא שלוש בשחר?
תלמוד לומר: וראיתם אותו - ביום ולא בלילה.

רבי שמעון אומר:
תקדום פרשת שמע שהיא ללמוד וללמד, לפרשת והיה אם שמוע שאינה אלא לְלַמֵּד.
ותקדום פרשת והיה אם שמוע לפרשת ציצית שאינה אלא לעשות, שעל כך נתנה תורה ללמוד וללמד לשמור ולעשות.

וראיתם ועשיתם -
מגיד הכתוב שכל המקיים מצוות ציצית - מעלה עליו הכתוב כאלו קיים כל המצוות כולן. והלא דברים קל וחומר: ומה אם המקיים מצוות ציצית מעלה עליו הכתוב כאלו קיים כל המצוות קל וחומר לכל המצוות שבתורה.

ולא תתורו אחרי לבבכם -
זו אפיקורסות, כענין שנאמר: אמר נבל בלבו,
ומוצא אני מר ממות וגו',
ואומר: והמלך ישמח באלהים.

ואחרי עיניכם -
זו זנות, כענין שנאמר: ויאמר שמשון אותה קח לי כי היא ישרה בעיני.

אשר אתם זונים אחריהם -
זו עבודת אלילים, כענין שנאמר: ויזנו אחרי הבעלים.

רבי נתן אומר:
שלא יהא אדם שותה בכוסו ומשתמש בכוס חברו.

ולא תתורו אחרי לבבכם -
מכאן אמר רבי נתן:
אל ישתה אדם בכוס זה ויתן עינו בכוס אחר.

אמר רבא:
לא נצרכה אלא אפילו שתי נשיו.

דבר אחר:
ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם -
מגיד שהעינים הולכים אחר הלב. או הלב אחר העינים?
אמרת: וכי [לא] יש סומא שעושה כל תועבות שבעולם?!
הא מה תלמוד לומר: ולא תתורו אחרי לבבכם?
מגיד שהעינים הולכים אחר הלב.

רבי ישמעאל אומר:
ולא תתורו אחרי ללבכם ואחרי עיניכם -
למה נאמר?
לפי שהוא אומר: שמח בחור בילדותך וגו' והלך בדרכי לבך - בדרך ישרה.
או בכל דרך שתרצה?
תלמוד לומר: ולא תתורו אחרי לבבכם.

א"ר יצחק:
ליבא ועינא תרין סרסורין דחטאין.

ולא תתורו וגו' -
תנה בני לבך לי ועיניך דרכי תצורנה.
אמר הקב"ה: הן יהבת לי לבך ועיינך, אנא ידענא דאת לי.

ולא תתורו וגו' -
הלב והעינים הם סרסורין לגוף שהם מזנין לגוף.
משל לאחד שהיה מושלך לתוך המים הושיע לו הקברניט את החבל.
א"ל: תפוס את החבל הזה בידיך ואל תניחהו, אם תניחהו אין לך חיים.
אך כך אמר הקב"ה לישראל: כל זמן שאתם מדובקין במצוות אתם חיים, שנאמר: ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים.
וכן הוא אומר: החזק במוסר על תרף נצרה כי היא חייך.

ולא תתורו -
על יהי לבך אלילך.
וכן הוא אומר: מן התרים את הארץ.
להגיד לך כמה אזהרות הנואף עובר משום ארבעה עשר לאוין:
משום:
לא תשא,
לא תחמוד,
לא תתאוה,
לא תגנוב,
לא תגזול,
לא תקום,
ולא תטור,
לא תזרע כרמך כלאים,
לא תחרוש,
לא תחסום,
לא תתורו,
לא תקרב,
לא תגלה,
לא תנאף.

למען תזכרו ועשיתם -
לעשות זכרון כמעשה.

והייתם קדושים לאלהיכם -
זו קדושת כל המצות.
או אינו אלא קדושת ציצית?
[אמרת]: במה הענין מדבר?
בקדושת כל המצות.
רבי אומר:
זו קדושת ציצית.
או אינו אלא בקדושת כל המצות?
כשהוא אומר: קדושים תהיו - הרי קדושת כל המצוות אמור.
הא מה תלמוד לומר: והייתם קדושים לאלהיכם?
זו קדושת ציצית, מגיד שהציצית מוספת קדושה לישראל:

אני ה' אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים -
וכי מה עניין יציאת מצרים לכאן?
אלא שלא יאמר הריני נותן צבעונין וקלא - אילן והן דומין לתכלת, ומי מודיע עלי בגלוי?
אני ה' אלהיכם - דעו מה עשיתי להם למצרים שהיו מעשיהן בסתר ופרסמתים בגלוי.
והלא דברים קל וחומר: אם מידת פורענות ממועטת העושה בסתר המקום מפרסמו בגלוי, קל וחומר מידת טובה מרובה.

דבר אחר:
למה מזכירים יציאת מצרים על כל מצווה ומצוה?
משל למה הדבר דומה?
למלך שנשבה בן אוהבו וכשפדאו לא פדאו לשם בן חורין אלא לשם עבד, שכשיגזור ולא יהא מקבל עליו יאמר לו עבדי אתה, כיון שנכנס למדינה א"ל: נעול לי סנדלי וטול לפני כלים והולך לבית המרחץ, התחיל הבן ההוא מנתק, הוציא עליו שטר לומר עבדי אתה!
כך כשפדה הקב"ה את זרע אברהם לא פדאן לשם בני חורין אלא לשם עבדים, כשיגזור ולא יהו מקבלין עליהן אומר להם: עבדי אתם! כיון שיצאו למדבר התחיל לגזור עליהם מקצת מצוות קלות ומקצת מצוות חמורות כגון שבת ועריות וציצית ותפילין, התחילו ישראל להיות מנתקין.
א"ל: עבדי אתם! על מנת כן פדיתי אתכם שאהיה גוזר ואתם מקיימים.

אני ה' אלהיכם -
עוד למה נאמר?
והלא כבר נאמר: אני ה' אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים ומה תלמוד לומר: אני ה' אלהיכם עוד?
שלא יהו ישראל אומרים: מפני מה אמר הקב"ה לא שנעשה ונטול שכר, לא עושין ולא נטל שכר, כענין שהיו ישראל שואלין את יחזקאל, שנאמר: ויבואו אלי האנשים מזקני ישראל וישבו לפני.
א"ל: יחזקאל, עבד שמכרו רבו לא יצא מרשותו?
א"ל: הן,
אמרו לו: הואיל שמכרנו המקום לאוה"ע יצאנו מרשותו והעולה על רוחכם (אני ידעתיה) [היו לא תהיה וגו'] חי אני נאם ה' אלוהים אם לא ביד חזקה וגו'.
ביד חזקה - זו הַדֶּבֶר, שנאמר: הנה יד ה' הויה.
ובזרוע נטויה - זו החרב, שנאמר: וחרבו שלופה בידו,
ובחמה שפוכה - זה רעב.
אחר שאני מביא עליכם שלוש פורעניות זו אחר זו, אחר כך אמלוך עליכם - על כרחכם.
למה לי דכתב רחמנא יציאת מצרים בציצית ובמשקלות וברבית וכו' (כתוב ברמז תרי"ז).

תנו רבנן:
חביבין ישראל (שחבבן) [שסיבבן] הקב"ה במצוות:
תפילין בראשיהן,
ותפילין בזרועותיהן,
וציצית בבגדיהן,
ומזוזה בפתחיהן,
ועליהן אמר דוד: שבע ביום הללתיך וגו'.
ובשעה שנכנס דוד לבית המרחץ וראה שעמד ערום, אמר: אוי לי שאני ערום בלא מצות, וכיון שנזכר במצוות מילה שבבשרו נתישבה דעתו.
לאחר שיצא אמר עליה שירה: למנצח על השמינית מזמור לדוד - על מילה שנתנה בשמינית.

רבי אליעזר בן יעקב אומר:
כל שיש לו תפילין בראשו ותפילין בזרועו ומזוזה בפתחו וציצית בגדו הכל בחזוק שלא יחטא, שנאמר: והחוט המשולש לא במהרה ינתק.
ואומר: חונה מלאך ה' סביב ליראיו ויחלצם.

תניא היה רבי מאיר אומר:
מה נשתנה תכלת מכל מיני צבעונים?
מפני שהתכלת דומה לים, וים דומה לרקיע, ורקיע דומה לכסא הכבוד, שנאמר: ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטהר.
וכתיב התם: כמראה אבן ספיר דמות כסא.

היה רבי מאיר אומר:
גדול עונשו של לבן מעונשו של תכלת.
משל למלך בשר ודם שאמר לשני עבדיו, לאחד אמר: הבא לי חותם של טיט!
ולאחד אמר: הבא לי חותם של זהב!
ופשעו שניהם ולא הביאו איזהו עונשו מרובה?
זה שאמר לו הבא לי חותם של טיט ולא הביא.

תנו רבנן:
חלזון זו גופו דומה ליום וברייתו דומה לדג ועלה אחת לשבעים שנה ובדמו צובעין תכלת, לפיכך דמיו יקרים.

תניא: אמר ר' נתן:
אין לך כל מצוה קלה שבתורה שאין מתן שכרה בעולם הזה, ולעולם הבא איני יודע כמה, צא ולמד ממצוות ציצית.
מעשה באדם אחד שהיה זהיר במצוות ציצית ושמע שיש זונה אחת בכרכי היום שנוטלת ארבע מאות זהובים בשכרה. שגר לה ארבע מאות זהובים וקבעה לו זמן. כשהגיע זמנו בא וישב לו בפתח ביתה.
נכנסה שפחתה ואמרה לה: אותו אדם ששגר לך ארבע מאות זהובים בא וישב על הפתח.
אמרה: יכנס.
נכנס, הציעה לו שבע מטות שש של כסף ואחת של זהב, ובין כל אחת ואחת סולם של כסף, (ועליו נר) [ועליונה] של זהב, ועלתה וישבה על גבי עליונה ערומה.
ואף הוא עלה וישב ערום כנגדה.
באו ארבע ציציותיו וטפחו לו על פניו, נשמט וישב לו על גבי קרקע.
אמרה לו: גפה של רומי שאיני מניחך עד שתאמר לי מה מום ראית בי?
אמר לה: העבודה, שלא ראיתי אשה יפה כמותך, אלא מצווה אחת ציווה לנו ה' אלהינו וציצית שמה, וכתיב בה: אני ה' אלהיכם שתי פעמים, אני הוא שעתיד ליפרע ואני הוא שעתיד לשלם שכר, ועכשיו נדמו עלי כארבעה עדים.
אמרה לו: העבודה, איני מניחך עד שתאמר לי מה שמך ומה שם עירך ומה שם רבך ומה שם מדרשך שאתה לומד בו תורה?
כתב ונתן בידה.
עמדה וחלקה כל נכסיה שליש למלכות ושליש לעניים ושליש נטלה בידה, חוץ מאותן מצעות, ובאתה לבית מדרשו של רבי מאיר.
אמרה לו: רבי, צווה עלי ויעשוני גיורת.
אמר לה: בתי, שמא עיניך נתת באחד מן התלמידים?
הוציאה כתב מידה ונתנה לו.
אמר לה: לך זכי במקחך.
אותן מצעות שהציעה לו באיסור, הציעה לו בהיתר, זו מתן שכרה בעולם הזה ולעולם הבא איני יודע כמה.


חזרה לתחילת שמעוני פרק טו