מתוך: אנציקלופדיה הלכתית רפואית
ליקט ערך והעיר: פרופ' אברהם שטינברג
כרך ו', ירושלים תשנ"ו 1996
א. הגדרת המושג
קביעת רגע המוות המדויק של הפרט הוא מושג חברתי-פילוסופי-משפטי-דתי הקובע את מצב המוות של אדם לפי קני-מידה מוסכמים, למרות שלפי רוב ההגדרות עדיין ישנם באותה עת חלקים חיים בגוף.
קיימות מספר הגדרות לרגע המוות - מות כל תאי הגוף, שהיא ההגדרה היחידה המתאימה להגדרה ביולוגית; איבוד מוחלט ובלתי-הפיך של כל פעילות הלב, מחזור הדם ומערכת הנשימה; איבוד מלא, מוחלט ובלתי-הפיך של כל התפקודים המוחיים, כולל גזע המוח.
ב. רקע היסטורי
חוק נגד קבורה חפוזה
בשנת 1772 הוציא הדוכס ממקלנבורג פקודה האוסרת קבורה מהירה ומוקדמת, ודרש שלא יקברו נפטר עד שיעברו שלושה ימים אחרי קביעת מותו על ידי רופא על פי הסימנים של היעדר נשימה והיעדר דופק.
סימן המוות שנדרש על פי פקודה זו היה הופעת כתמי מוות ועיכול בשר. המטרה הייתה למנוע קבורת אנשים חיים, באשר הייתה שכיחות משמעותית של טעויות רופאים בקביעה הבלתי-הפיכה של מוות נשימתי-לבבי. החששות מפני טעויות כאלו היו כה נפוצות עד שנהגו לקבור את המתים בארון מיוחד, אשר הכיל מנגנון לכניסת אוויר לארון הקבורה, ואפשרות להישמע צלצול על פני הקרקע אם הנקבר היה עדיין חי.
אכן, פקודה זו של הדוכס עוררה פולמוס הלכתי בין היהודים באותה תקופה. המשכילים, ובראשם משה מנדלסון, יצאו בהגנה על הוראתו של הדוכס. באותה תקופה היו גם רופאים שטענו שיש להשהות את הנפטר שלושה ימים קודם קבורתו, מכיוון שלדעתם אין כל סימן רפואי מובהק למוות, למעט כתמי מוות. גדולי הפוסקים באותו זמן, ובראשם היעב"ץ, יצאו בתוקף נגד הוראת הדוכס, דחו את כל הראיות ההלכתיות שלכאורה תומכות בפקודה זו, ודרשו לקבור את מתי ישראל סמוך לקביעת המוות הרפואית, כדי למנוע איסור בל-תלין.
אכן, פקודת הדוכס התקבלה כחוק ברבות מהמדינות בתקופה זו, ובהן נאסרה קבורת המתים ביום פטירתם. חוק זה אף התקבל בהדרגה בין היהודים.
הנושא התעורר מחדש בזמנו של ר' משה סופר (החתם-סופר) אשר כתב: "וכמדומה לי, הואיל במדינת הקיסר הורגלו להלין מטעם המלך וגדוליו, נשכח הדבר עד שחשבוהו לדין תורה". אי לכך בירר החתם-סופר מחדש את היסודות ההלכתיים לקביעת רגע המוות, והכריע לקבור את המת סמוך לקביעת המוות על פי סימנים קליניים מקובלים.
הטכנולוגיה החדשה דורשת הגדרות
בשנים האחרונות חלו התפתחויות אדירות ברפואה ובטכנולוגיה הרפואית, אשר גרמו לשני תהליכים חשובים הנוגעים להגדרת רגע המוות:
א) אמצעי החייאה משוכללים מאפשרים כיום שימור תפקוד נשימתי מלאכותי לזמן ארוך, ועקב כך - שימור התפקוד הטבעי של הלב לזמן ארוך. דבר זה מאפשר הפרדה בזמן בין היעדר הנשימה עצמונית לבין פעילות לב תקינה.
ב) טכנולוגיות ניתוחיות חדישות וקידמה רפואית-מדעית הביאה להצלחות ברורות ומשמעותיות בהצלת חיים על ידי השתלת איברים. פעולה זו דורשת הגדרה שונה של רגע המוות.
הגדרת "מוות מוחי"
קביעת קני-המידה לרגע המוות המוחי הוגדרה בתחילה רק עבור מבוגרים וילדים מעל גיל 5 שנים. בשנת 1987 פורסמו לראשונה הנחיות מוסמכות שסוכמו על ידי גופים מדעיים ומשפטיים בארה"ב לקביעת המוות המוחי בילדים.
רוב ככל מדינות העולם, ורוב ככל הרופאים והפילוסופים, קיבלו את מות המוח כהגדרת מותו של האדם, הן מבחינה חברתית-תרבותית, והן מבחינה חוקית. בארה"ב התקבלה הגדרת רגע המוות על פי קני-מידה מוחיים ('מות המוח כולו') בכל המדינות המרכיבות אותה. באחת המדינות (מדינת ניו-ג'רסי) התקבלה גם ההסתייגות המכבדת את זכותו של הפרט להתנגד לקביעת רגע המוות המוחי מסיבות דתיות. אכן, ישנן קבוצות בודדות הממשיכות להתנגד להגדרה זו בגלל סיבות שונות - היפנים סבורים, שמבחינת השקפתם הדתית-חברתית קביעת המוות לפני הפסקת פעילות הלב היא מוקדמת, בלתי טבעית, ומפריעה בסדרי המוות הפולחניים; בהודו ובסין יש קבוצות אתניות-דתיות רבות שמסתייגות מתפיסת המוות המוחי; כמה קבוצות של אינדיאנים אמריקאיים מתנגדות מסיבות דתיות ותרבותיות שלהם למות המוח כקביעת מותו של האדם; דנמרק הייתה המדינה המערבית היחידה, אשר המועצה האתית המייעצת שלה המליצה להתנגד למוות מוחי, ולדבוק בהגדרה של מוות לבבי, בעיקר בגלל התחושה הרגשית של אנשים רבים שאדם שליבו פועם הוא אדם חי, דבר הנובע מהרגל של דורות רבים. כמו כן יש פילוסופים ורופאים גם בעולם המערבי שלא קיבלו את הגדרת מותו של האדם בעת מות המוח, אלא דווקא לאחר הפסקת פעילות הלב.
מבחינת ההלכה שנויה שאלה זו במחלוקת. ואמנם השאלה של קביעת רגע המוות מבחינת ההלכה לאור החידושים וההנחיות והחוקים בדבר מוות מוחי עוררה סערה רבתי בקרב הציבור היהודי הדתי בישראל ובארה"ב. כנסים רבים, לאומיים ובינלאומיים, הוקדשו לדיון בנושא זה. כמו כן נכתבו מאמרים רבים וספרים אחדים בנידון. הוויכוח חרג לעתים מדיון הלכתי-למדני-אקדמי והפך לויכוח אישי ואף מפלגתי-פוליטי.
ג. רקע מדעי
מוות לבבי
'מוות לבבי', היינו קביעת רגע מותו של האדם לפי קני-מידה של היעדר פעילות נשימתית ופעילות לבבית, נקבע בדרך כלל על ידי האזנה לקולות הנשימה והלב, בדיקת דפקים היקפיים, בדיקת לחץ-דם, ובדיקת אק"ג. הדעות חלוקות ביחס למשך הזמן של היעדר מוחלט של כל התפקודים הללו הנדרש לקביעת המוות.
הלב מכיל קוצב טבעי-עצמאי. לפיכך, בתנאים מתאימים כשיש אספקת חמצן, דם וחומרי מזון ללב, מסוגלת המערכת הפנימית של הלב להפעילו גם ללא השפעת מרכזי המוח. מצב כזה יכול להימשך מדקות אחדות ועד לשבועות אחדים. יש להדגיש, שהחיות העצמית של הלב יכולה להיראות ולהתקיים גם מחוץ לגוף, כשמניחים את הלב בצלוחית-מעבדה כשהוא מוקף ושרוי בתנאים המתאימים כדלעיל. לפיכך, יכולה פעילות הלב להימשך גם כאשר פעילות המוח והנשימה פסקו לחלוטין, ובלבד שמספקים ללב את הצרכים החיוניים על ידי הנשמה מלאכותית ותמיכה במחזור הדם.
מוות מוחי
הסיבות השכיחות והידועות למות המוח כוללות חבלת ראש חמורה, ובעיקר פציעה מוחית חודרת; דימום מוחי נרחב מאוד; נזק מוחי נרחב מאוד כתוצאה מחוסר חמצן וזרימת דם למוח; גידולים מוחיים נרחבים; מחלות קשות של חילוף חומרים; ואי ספיקה חמורה של איברים חיוניים. שכיחות קביעת מוות מוחי במרכזים גדולים נעה בין 25 ל-30 מקרים בשנה.
קביעת רגע המוות על פי קנה-מידה מוחי ('מוות מוחי') מוגדר כאיבוד מוחלט, מלא ובלתי-הפיך של כל פעילות המוח, כולל גזע המוח. לשם כך יש להוכיח את הסיבה לנזק החמור והבלתי-הפיך של המוח; לשלול נוכחות סיבות הפיכות למצב כזה (כגון, הפרעות חמורות במאזן חומצי-בסיסי, במאזן המלחים, או בתפקודים הורמונליים); לשלול הרעלות שונות; ולוודא שהבדיקות נערכות בטמפרטורת גוף מעל 320 צלסיוס (או 900 פרנהייט).
המוות המוחי נקבע רק בנוכחות שלושה ממצאים הכרחיים - תרדמת או חוסר תגובה מוחלט לעצמו ולסביבתו; היעדר מוחלט של החזרים של גזע המוח; והיעדר מוחלט של נשימה עצמונית.
במשך הזמן התפתחו והשתכללו הכללים וקני-המידה לקביעת רגע המוות המוחי, וכיום הקביעה היא מהימנה ביותר, על אף הבדלים שונים שעדיין קיימים בין פרוטוקולים שונים. דבר זה נכון במבוגרים ובילדים מעל גיל 5 שנים, אך עדיין קיימת שונות רבה ומשמעותית בין מרכזים שונים בקביעת המוות המוחי בילדים מתחת לגיל 5 שנים.
הריאות מבצעות את פעולות הנשימה, היינו שיחלוף הגזים החיוניים לחיים - הכנסת חמצן לרקמות (בשלב השאיפה), והוצאת דו-תחמוצת הפחמן מן הרקמות (בשלב הנשיפה). אכן הנשימה, בניגוד לפעילות הלב, מופעלת באופן מוחלט ובלעדי על ידי מרכז הנשימה בגזע המוח. הפקודות העצביות של המוח מפעילות את שרירי בית החזה והסרעפת, אשר מרחיבים ומכווצים את הריאות לסירוגין, וכך מתבצעות השאיפה והנשיפה. לפיכך, היעדר פעילות הנשימה היא תוצאה של נזק סופי ובלתי-הפיך של מרכז הנשימה בגזע המוח.
קיים קשר ישיר בין גזע המוח לבין הנשימה, אך אין קשר ישיר בין גזע המוח לבין פעילות הלב. הפסקת פעילות הלב תגרום להפסקת אספקת חמצן ומזון למוח ולכן המוח ימות, אך מות המוח יכול לקרות גם כתוצאה מהפסקת פעילותם של איברים חיוניים אחרים, כמו הכבד או הכליות, בגין הרעלה הממיתה את תאי המוח, ובכך אין הבדל בין הלב לבין איברים חיוניים אחרים.
ההגדרה הרפואית של מוות מוחי היא הפסקה בלתי-הפיכה של כל התפקודים של המוח כולו, כולל גזע המוח. מוסכם כיום כי בקביעת המוות על פי קנה-מידה מוחי יש צורך בהוכחת היעדר פעילות מוחית של המוח הגדול ושל גזע המוח. לעומת זאת, אין צורך בהוכחת היעדר פעילות של מערכת העצבים ההיקפית, ולפיכך נוכחות תפקוד של עצבים היקפיים או החזרים גידיים אינם שוללים את אבחנת 'המוות המוחי'. כמו כן אין צורך בהפסקת פעילותן של בלוטות הפרשה שונות, כולל תת-הרמה. מאידך, על פי ההגדרה הנ"ל, כל עוד האדם נושם באופן עצמוני הוא חי, ולפיכך מצב 'צמח', תינוק חסר מוח, וחולים עם שטיון מתקדם, או נזק חמור אחר של המוח אינם מוגדרים כמתים.
מרבית האנשים שאובחן אצלם מוות מוחי, ליבם יפסיק לפעום בתוך שעות עד ימים אחדים למרות טיפול בהנשמה. אכן, תוארו מקרים בהם פעילות הלב נמשכה מספר חודשים.
קביעת 'רגע' מוות לבבי יכול להיעשות בכל תנאי. לעומת זאת קביעת 'רגע' מוות מוחי יכול להיעשות רק באדם המחובר למכונת הנשמה. שכן בהיעדר תמיכה מלאכותית לנשימה ימות הלב בתוך מספר דקות מעת הפסקת הנשימה ומות המוח.
ד. עקרונות הלכתיים ומקורות ראשוניים
באופן עקרוני מוסכם בחז"ל ובפוסקים ש'רגע' המוות נקבע בתוך תהליך המיתה, ואין הוא זהה למצב הביולוגי של מות כל איברי הגוף, כל הרקמות, וכל התאים.
לרגע המוות ההלכתי יש מספר תנאים מוקדמים והכרחיים: התפקוד או האיבר שהיעדר פעילותו מגדיר את רגע המוות פסק לפעול לחלוטין ובאופן בלתי הפיך; האדם דומה למת שאינו מזיז איבריו; האדם הוא מחוסר הכרה, ואין דעתו צלולה.
יש הסבורים, שהדבר הקובע את רגע המוות הוא היעדר תפקוד חיוני המיוצג על ידי איבר מסוים, ולאו דווקא מותו של האיבר עצמו; ויש הסבורים, שהיעדר תפקוד בלבד איננו מגדיר את המוות, אלא דווקא מותו המוחלט של איבר מסוים.
להלן דיון בסוגיות העיקריות, שמהם דנו הפוסקים על גדרי ההלכה בקביעת רגע המוות:
סוגיית מי שנפלה עליו מפולת
'מי שנפלה עליו מפולת (בשבת)... מפקחין עליו את הגל... תנו רבנן: עד היכן הוא בודק? עד חוטמו; ויש אומרים עד לבו... אמר רב פפא, מחלוקת מטה למעלה, אבל ממעלה למטה, כיוון דבדק ליה עד חוטמו, שוב אינו צריך... אבל לעניין פיקוח נפש... עיקר חיותא באפיה הוא, דכתיב כל אשר נשמת רוח חיים באפיו.
סוגיא זו היא החשובה והמרכזית בדיון על הסימן המגדיר את רגע המוות של האדם, וכל הפוסקים הדנים בשאלה זו התייחסו לסוגיא זו.
בשיטת התנא הסובר שבודקים עד חוטמו, כתבו הראשונים 'כשמגיע לחוטמו ולא נמצא בו נשימה, אז אסור לו לחפור יותר, לפי שבוודאי הוא מת', 'ואם אין חיות בחוטמו שאינו מוציא רוח, ודאי מת ויניחוהו', היינו לשיטה זו מוגדר האדם כמת ודאי מרגע שהתברר בעליל כי אין הוא נושם כלל, ואין בזה אפילו ספק פיקוח נפש לחלל עבורו את השבת.
בשיטת התנא החולק על סימן החוטם - יש מי שגרסו, שבודקים את רגע המוות לפי הלב. אכן בירושלמי, וברוב ככל הראשונים הגרסה היא טבור במקום לב.
יש אומרים, שסימן הנשימה אינו מהותי אלא אחד מסימני החיים, וניתן להוסיף עליהם סימנים אחרים. לשיטה זו דווקא היעדר פעימות הלב הם הסימן העיקרי לרגע המוות, ויש להוסיף את בדיקת הדפקים בעורקים ובצדעים כביטוי להיעדר פעילות הלב בנוסף לבדיקת החוטם. עוד יש מי שכתב, שבדרך כלל אמנם עיקר החיות הוא בנשימה, אבל אם יש הוכחה לחיות באיברים אחרים, לא סומכים על בדיקת החוטם.
ויש אומרים, שסימן הנשימה הוא סימן מהותי לחיים, והיעדרו הוא הסימן הקובע למוות. התלמוד לומד את עניין בדיקת הנשימה כסימן לחיים או מוות מן הפסוק, ולפיכך משמע שעניין הנשימה הוא מהותי ועקרוני בהגדרת רגע המוות, ולא עניין 'טכני' גרידא. לשיטה זו אין מחלוקת תנאים על ההגדרה העקרונית של רגע המוות, ולא נחלקו אלא בסימן הטוב ביותר לקביעת היעדר נשימה - התנא הסובר שבודקים בחוטם, סבור שהוא הסימן הטוב לקביעת היעדר נשימה; התנא הסובר שבודקים בטבור (לפי גרסת הירושלמי והראשונים), אף הוא אינו אלא סימן להיעדר נשימה, היינו להיעדר תנועות סרעפתיות הנראות בטבור; והתנא הסובר שבודקים בלב (לפי גרסת רש"י), אף הוא סבור, שהסימן העקרוני לקביעת המוות הוא היעדר נשימה, אלא שלדעתו המקום הטוב ביותר לבדוק את הנשימה הוא בלב. ואמנם עניין זה שהחשיבות של הלב נבעה מהקשר שלו לאוויר ולנשימה, ולא כאיבר עצמאי המזרים דם, עולה בבירור מדברי הראשונים. ואם כן סימני החוטם, הטבור והלב כולם מתייחסים לפעילות הנשימה. ועוד עולה לשיטה זו כי הגורם הקובע הוא תפקוד חיוני ולא איבר, שכן ברור לכל הדעות שהחוטם כשלעצמו אין לו חשיבות בקביעת רגע המוות, אלא שהוא מייצג סימן לתפקוד חיוני והוא הנשימה. באותה מידה ברור שהטבור כשלעצמו איננו מהווה איבר חיוני הקובע את רגע המוות, אלא שהוא סימן לתפקוד החיוני של הנשימה. באותו אופן יש להניח כי גם הלב כשלעצמו איננו קובע את רגע המוות, אלא רק התפקוד שלו, ועל פי שיטות הראשונים שתפקוד הלב קשור לנשימה, הרי שהפסקת פעילותו של הלב הוא עוד סימן להיעדר נשימה.
יש מי שכתב, שכולם מודים שהמוח הוא הקובע את חיותו של האדם, וסימן החוטם הוא ביטוי לתפקוד המוח, אלא שיש מי שסבור, שאם הלב חדל לפעול הרי זה סימן שהמוח מת, ויש מי שסבור, שלפעמים לא ניתן לשמוע את פעימות הלב אף על פי שהמוח עדיין מתפקד, ולכן צריך לבדוק בחוטם, כי הרגישות של בדיקת החוטם היא גדולה יותר ביחס לפעולת המוח.
הסוגיא התלמודית הזו אמנם דנה במצב חריג של מפולת, אך היא קובעת את העיקרון לכל מצב ולכל מקרה.
להלכה נפסק כדעת האומרים עד חוטמו, וכאותה דעה שבין אם פגעו בראש תחילה או ברגלים תחילה - רגע המוות תלוי אך ורק במצב הנשימה על פי הבדיקה של החוטם.
סוגיית הותזו ראשיהם
'אדם אינו מטמא עד שתצא נפשו, ואפילו מגוייד, ואפילו גוסס, זוקק לייבום ופוטר מן הייבום... הותזו ראשיהם, אף על פי שמפרכסין - טמאין, כגון זנב של לטאה שהיא מפרכסת'; וכן 'מי שנשברה מפרקתו ורוב בשר עמה, או שנקרע כדג מגבו, או שהותז ראשו, או שנחלק לשני חלקים בבטנו - הרי זה מטמא, אף על פי שעדיין הוא מרפרף באחד מאיבריו'.
יש מי שמשמע ממנו, שכל אדם שדעתו איננה צלולה עוד, ואין עוד סיכויים לחייו - הרי הוא מוגדר כמת. יש הסבורים, שדווקא בהתזת הראש ממש נחשב האדם כמת, והבהמה נחשבת כנבלה, כי במצב כזה אין הגוף עוד יחידה שלימה אחת, ולכן פרכוסים ותנועות אינם נחשבים כחיים, ורק כשהגוף שלם מהוות תנועות סימן לחיות, ובעצם התזת הראש כשלעצמה איננה סימן מוות אלא מצב הלכתי של טומאת מת ונבלה. ולעומתם יש מי שהוכיחו מכאן שהתזת הראש היא מצב של מוות, וסיבת המוות היא הרס מוחלט וסופי של המוח, ולפיכך בכל מקרה שניתן להוכיח הרס מוחלט של המוח נחשב האדם כמת, אפילו אם לא הותז הראש ממש, אלא רק בבחינת 'הותז הראש בכוח'. עוד יש שהוכיחו מכאן, שקיימים מצבים בהם הלב עדיין פועם ובכל זאת נחשב האדם כמת על פי ההלכה, שכן ברגעים הראשונים לאחר התזת הראש יתכן שהלב עדיין פועם, ובכל זאת הוא נחשב כמת. כמו כן ראיה מכאן שלא תמיד צריך שיהיה מוטל כאבן דומם, אלא שאם התנועות אינן מעידות על חיים אינטגרטיביים אין להם משמעות.
סוגיית עדות על עגונה
'אין מעידין (לצורך היתר עגונה) אלא עד שתצא נפשו, ואפילו ראוהו מגוייד וצלוב והחיה אוכלת בו'.
בתלמוד ובראשונים לא צוינו סימני יציאת הנפש בדין זה. יש מהאחרונים הסבורים, שכיוון שמדובר בהיתר עגונה ויש להקל עליה - די לבדוק את פעולת הלב, ולא צריך כאן בדיקת החוטם. אכן מבחינה רפואית הדבר תמוה, שכן דרישה זו דווקא מחמירה ולא מקילה, ולפיכך מסתבר שיש לקבוע את מותו של אדם זה בדרך של בדיקת החום דווקא.
תשובת ה"חכם צבי"
הפסקת פעילות הלב כסימן הקובע את מות האדם מוזכר לראשונה על ידי אחד מגדולי האחרונים. בתשובה זו כתוב: "אבל הנשימה היוצאת מן הלב דרך הריאה היא הניכרת כל עוד שהלב חי, ודבר זה ברור מאוד שאין נשימה אלא כשיש חיות בלב, שממנו ולצורכו היא הנשימה... הרי מבואר שטעם היות עניין החיים תלוי בנשימת החוטם הוא משום שדרך החוטם יוצא אוויר החם מן הלב, ונכנס בו אוויר קר לקרר את הלב, ואם אין לב אין נשימה".
יש שלמדו מתשובה זו כפשוטה, שפעולת הלב כשלעצמה היא מרכיב קובע בהגדרת החיים והמוות; ויש שהוכיחו, שהמרכיב היחיד הקובע חיים ומוות הוא עניין הנשימה, ולא הוזכר הלב בתשובה זו אלא על פי ההבנה באותה ימים, וכפי שעולה מניסוח הנתונים בגוף התשובה, שהלב הוא חלק ממערכת הנשימה, בהיותו מזרים אוויר ולא דם. לפיכך, לפי הבנתנו כיום, שהלב איננו מזרים אוויר כלל, אין הפסקת פעולתו מהווה חלק מסימני המוות.
הגדרת החתם סופר
ההגדרה הישירה הראשונה לרגע המוות מבחינת ההלכה נקבעה רק על ידי אחד מגדולי האחרונים:
"אבל כל שאחר שמוטל כאבן דומם, ואין בו דפיקה, אם אחר כך בטלה הנשימה, אין לנו אלא דברי תורתנו הקדושה שהוא מת".
לכל הדעות מדובר בהגדרה זו במצב של תרדמת עמוקה ללא כל תגובה לכאב ('מוטל כאבן דומם'), היעדר פעילות לבבית ומחזור הדם ('אין בו דפיקה'), והיעדר נשימה ('בטלה הנשימה'). יש שהבינו את דברי התשובה הזו בפשוטה, והיינו שלצורך קביעת רגע המוות הכרחי שיתקיימו כל שלושת הסימנים, ובתוכם הפסקת פעילות הלב; ויש מי שהבינו שהתנאי ההכרחי היחיד הוא היעדר הנשימה ("אם אחר כך בטל הנשימה"), ולא נקבעו שני התנאים האחרים (מוטל כאבן דומם, ואין בו דפיקה) אלא כסימנים לאי-הפיכות היעדר הנשימה.
ה. שיטות הפוסקים בימינו
שיטת "מוות לבבי"
שיטת "הפסקת מחזור הדם"
שיטת "מות המוח"
שיטת "היעדר נשימה"
המסופקים במהימנות הרופאים
קביעת רגע המוות לפי קני-מידה מוחיים כאשר ההתייחסות היא להיעדר מוחלט ובלתי הפיך של נשימה עצמונית איננו מהווה שינוי בהלכה. שכן לפי גישת הפוסקים המקבלים הנחה זו לא חל שינוי בהגדרה ההלכתית אלא רק באמצעים 'הטכניים' לקביעת המצב.
בהגדרת מות האדם לפי קנה מידה של היעדר נשימה אין חשיבות עקרונית למוח כשלעצמו, אלא רק באותה מידה שהמוח מפקח על פעולות הנשימה. לפיכך, גם אם יש חלקים מסוימים במוח שבו התאים עדיין חיים, כגון תת-הרמה, אין זה משנה את הגדרת המוות לפי תפיסה זו. בכך נבדלת עמדת ההלכה על פי תפיסה זו מהעמדה של המוות המוחי בהגדרות הרפואיות והמשפטיות, שעל פיהן המוח כשלעצמו הוא הקובע אם האדם חי או מת.
ו. רקע אתי
מבחינה רעיונית יש צורך בשלושה מרכיבים על מנת לקבוע את העיקרון המנחה את שעת המוות - תפיסת-יסוד מושגית והגדרה ערכית של משמעות רגע המוות; קני-מידה מעשיים לאישור מצב מות האדם; מבחנים רפואיים מוגדרים ומדויקים לאישור קיומם של התנאים המגדירים את מות האדם.
מוות מוחי
תפיסת היסוד הפילוסופית מאחורי קביעת קני-המידה המוחיים כרגע מותו של האדם מבוססים על ההנחה שהמוח כולו, כולל גזע המוח, מהווים את המקור לאישיותו של האדם מבחינת ההכרה, החשיבה, הרצון והרגש, ואת המוקד האינטגרטיבי של כל תפקודי הגוף החיוניים לחיים. בכך מהווה המוח כולו את היסוד לאדם השלם כיחידה אחת. בהיעדר תפקוד מוחי כולל אין עוד תפקוד מתואם של חלקי הגוף השונים, אלא מקבץ מקרי של תפקודים בודדים של חלקים חיים בגוף.
הצורך בהגדרת רגע המוות
ואמנם, בשנים האחרונות יש פילוסופים ואתיקאים שהציעו להקדים את רגע המוות, ולקבוע את מותו של האדם עם הפסקת פעולת המוח הגדול בלבד, שכן זהו המבנה המייצג את טבעו וייחודו של האדם. במצב זה יש עדיין תפקוד של גזע המוח, כך שהנשימה עדיין מתקיימת. מצבים אלו כוללים חולים במצב של 'צמח', מצבים מתקדמים מאוד של שטיון, ויילודים חסרי מוח. גישות אלו מעוררות דאגה למדרון חלקלק, שבו ייקבעו הגדרות משתנות לרגע המוות חדשות לבקרים בהתאם לצרכים חברתיים שונים. עוד יש שלא קיבלו את ההגדרה המקובלת של מוות מוחי לאור העובדה שעל פי הבדיקות הרפואיות המוסכמות לקביעת המוות המוחי אין הוכחות שהמוח כולו על כל מרכיביו ותאיו אמנם מת, אלא רק שהמוח הגדול והחלקים העיקריים של גזע המוח מתו.
גם לאחר כמה עשרות שנים של שימוש בקני-מידה מוחיים לקביעת מותו של האדם עדיין קיים בלבול מושגי ביחס להגדרה זו, וכמעט כולם מדברים עדיין על 'מוות מוחי', דבר המעיד על ספקות בקבלת המושג כמוות 'שגרתי'. שהרי בעת קביעת מות האדם לפי קני מידה לבביים לא מדברים על 'מוות לבבי' אלא על 'מוות' סתם. בלבול זה קיים לא רק בציבור הרחב, אלא גם בין אנשי המקצוע - רופאים אחיות ועובדי בריאות אחרים. אין ספק שאם מקבלים את מות המוח כולו כמצב מותו של האדם יש להימנע מאבחנה של 'מוות מוחי', ויש לדבר על 'מוות'.
עמדת דתות אחרות
ז. רקע משפטי
במדינת ישראל אין חוק-כנסת המתייחס לקביעת תום החיים ורגע המוות. אכן, בפסיקת בית המשפט העליון נקבע כי קני המידה הרפואיים הקובעים 'מוות מוחי' הם גם קובעים את רגע המוות מבחינה משפטית. המנהל הכללי של משרד הבריאות פרסם הנחיות בנושא קביעת רגע המוות.
