פירות שביעית אין אוכלים מהם אלא כל זמן שאותו המין מצוי בשדה, שנאמר: ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול (ויקרא כה, ז), כל זמן שחיה אוכלת ממין זה מן השדה, אתה אוכל ממה שבבית, כלה לחיה מן השדה חייב לבער אותו המין מן הבית (רמב"ם פ"ז ה"א). מכאן למדנו שמי שברשותו גידולי קרקע הקדושים בקדושת שביעית כפי שנתבאר בפרק יד, כאשר כלה אותו מין מהשדות והמטעים חייב לבער את מה שבבית. אופן הביעור יתבאר להלן פרק לא.

חובת הביעור היא מן התורה (רש"י יומא פג ע"א ד"ה טבל, מאירי שם, תוס' חולין קכ ע"ב סוף ד"ה היכא, תוס' פסחים נב ע"ב ד"ה עד וסמ"ג עשין קמח. וכן כתב המנחת חנוך מצווה שכח בדעת הרמב"ם) ויש אומרים (רמב"ן ויקרא כה, ז) שאינה אלא מדברי סופרים.