א. אמרה תורה: "ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ שבת לה', שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור. את ספיח קצירך לא תקצור ואת ענבי נזירך לא תבצור" (ויקרא כה ד-ה). נמצאנו למדים שבשנת שמיטה אסורות מן התורה ארבע ממלאכות השדה: זריעת תבואה ושאר גידולי שדה, קצירתם, זמירת גפן ובצירתו, והעושה מלאכות אלו בשמיטה לוקה (מועד קטן ב ע"ב). כמו כן אסור מן התורה לחרוש (נחלקו אמוראים במו"ק ג ע"א אם לוקים על החרישה, ופסק הרמב"ם פ"א ה"ד שאין לוקים, אך נחלקו ראשונים ואחרונים אם חרישה אסורה מן התורה או מדרבנן. השער המלך פ"א ה"א, והנודע ביהודה תנינא או"ח סי' לא, כתבו שחרישה אסורה מן התורה בעשה או מהלכה למשה מסיני, וכן מסיק החזו"א שביעית סי' יז ס"ק א וסי' יח ס"ק ג) ולנטוע עצים (הר"ש פ"א משנה א ופ"ב משנה ו כתב שנטיעה אסורה מן התורה, דילפינן לה בק"ו מזמירה. וכן פשטות דברי הראשונים בראש השנה ט, י, כפי שהביאו את שיטת ר"ת. אמנם מהר"י קורקוס פ"א ה"ד, המנחת חנוך מצוה שכז, פאת השלחן סי' כ ס"ק ד וס"ק ל, אגלי טל זורע ס"ק ב אות ה וס"ק ה. פירשו בדעת הרמב"ם שנטיעה אסורה רק מדרבנן. אך החזו"א בסי' יז ס"ק כ ד"ה שם ה"ד, ביאר בדעת הרמב"ם שנטיעה אסורה מהתורה, אלא שאין לוקים עליה), אך לא לוקים על כך.

ב. איסור נטיעה כולל: שתילת יחורים, העברת עצים ממקום למקום (נראה שגם העברה עם גוש עפר סביב השרשים, נחשבת נטיעה לענין שמיטה, וכעין זה בחזו"א כלאים סי' ב ס"ק ט ד"ה ומיהו. וכן אמר החזו"א להרב משה פלס, בשנת שמיטה תשי"ב, ודלא כמו שכתב בספר השמיטה), זריעת גרעיני עצים (חזו"א סי' יז ס"ק כ ד"ה שם ה"ד), הרכבה והברכה (לכאורה נראה שלסוברים שנטיעה אסורה בשמיטה מן התורה, הוא הדין הברכה והרכבה).

ג. זריעה ונטיעה אסורות מן התורה בין של צמחי מאכל ובין של צמחי סרק (רמב"ם פ"א ה"ה).

ד. זמירה האסורה מן התורה היא זמירת גפן, ואילו זמירה (גיזום) בשאר אילנות אסורה רק מדרבנן (החזו"א סי' כא ס"ק טו וסי' כו ס"ק א, באר כך את דעת רש"י, הר"ש והערוך, וכן נדחק לפרש כך בדעת הרמב"ם וכך הכריע להלכה), ויש אומרים (הרשב"ם ב"ב פ ע"ב ד"ה מפני, התויו"ט פ"ד משנה ד והאגלי טל זורע ס"ק ד, בדעת הרמב"ם) שזמירה בכל האילנות אסורה מן
התורה.

ה. חרישה אסורה מן התורה בין חרישה הנעשית סביב צמחים ובין הנעשית בשדה ריקה. עידור אסור רק מדרבנן (אף על פי שחרישה אסורה מן התורה, עידור אסור רק מדרבנן כמבואר בגמרא מו"ק ג ע"א. בהסבר לכך שעידור אסור רק מדרבנן כתב החזו"א סי' כא ס"ק טו וז"ל: עבודות משתנות בשינוי קל כגון חרישה הויא אב, וחפירה ועידור, תולדה. ומבואר שהחילוק בין אב לתולדה תלוי בשינוי קל בלבד. ויש לדון לפי זה מה דינם של כלים חקלאיים שמשתמשים בהם כיום לבקוע את האדמה ולפוררה).

ו. מלבד המלאכות האסורות מן התורה אסרו חכמים את שאר מלאכות השדה שהן תולדות של המלאכות האסורות מן התורה. מלאכות אלו מתחלקות לשתי קבוצות: מלאכות שהן תולדות של זריעה וזמירה, ומלאכות שהן תולדות של חרישה.

ז. כל מלאכה המועילה לגידול הצמח או פירותיו, או המועילה להבשלת הפירות, היא תולדה של זריעה (מו"ק ג ע"א, רמב"ם פ"א ה"ג, שהתולדות של זריעה אסורות מדרבנן. ובהלכות שבת פ"ז ה"ג הגדיר הרמב"ם את האבות הקשורות לזורע "שכל אחת מהן לצמח דבר הוא מתכווין") ולכן אסרו חכמים: להשקות; לזבל צמחים דרך מערכת ההשקאה ועל העלים (מצינו בחז"ל ובראשונים צורות שונות של זיבול שאסור לעשות בשמיטה: זיבול בקרקע (פ"ב משנה א, ורש"י מו"ק ג א). זיבול דרך הגזע (רש"י בע"ז נ ע"א), סיכת פירות בשמן או בחלב כדי שימהרו להתבשל (ר"ש פ"ב משנה ה), עישון לפיטום הפירות (ראב"ד תו"כ פר' בהר)); להסיר אבנים או שאר פסולת מהצמח או משרשיו; לגזום ענפים; לנכש עשבים, לדלל צמחים, לדלל פירות ופרחים (דילול פירות ופרחים יש לאסור מכמה טעמים.
א. אין זה שונה מזמירת ענפים מיותרים שאסור משום שמועיל לגידול הנותרים.
ב. בדילול פירות יש לחוש גם לאיסור תורה של קצירה לעבודת האילן. דהנה כתב הרמב"ם פ"ד הל' כב, שהבוצר כדרכו בשאר שנים או "בוצר לעבודת האילן לוקה", פי' שאם מטרת הבצירה היא לתועלת האילן לוקים על בצירה זו כמו שלוקים על בצירה כדרכה.
ג. לדלל חנטים (פירות קטנים) קודם שהגיעו לעונת המעשרות (ראה מעשרות פ"א מהי עונת המעשרות), לכאורה אסור משום הפסד פירות שביעית, כמבואר להלן פי"א סעי' ז); לתמוך או לכוון צימוח בגזע העץ או בענפיו (בכמה מקומות מצאנו שהכוונת צימוח נחשבת מלאכה בשמיטה. בפ"ב משנה ד, "כורכים" אותם. מפסגים, פרש"י במו"ק ג א, תומכים אילן שרך יותר מדי, בתוספתא פ"א ובירושלמי פ"ב ה"ב, מכונין מצדדין); לרסס נגד מזיקים ומחלות, ולמרוח על העץ חומר שיבריח מזיקים (פ"ב מ"ד מעשנים עד ראש השנה ובשמיטה לא); לכסות צמחים מפני קור, חום או רוח (פ"ב משנה ד, כורכים את הנטיעות עד ראש השנה); להסיר כיסוי כדי שיכנס אויר או אור; לנקוב עציץ שאינו נקוב או להניח על הארץ עציץ נקוב שהיה מונח ע"ג יתדות (וכן כתב המנחת שלמה סי' מא ס"ק א. בספר השמיטה פ"ג הערה 1 ושם סעי' ז מסתפק בזה ונוטה להתיר); וכל כיוצא באלו. בפרקים הבאים יבואר באלו תנאים הותר לעשות מלאכות אלו.

ח. כל מלאכה הבאה להכשיר את הקרקע או להשביחה לצורך זריעה או נטיעה, היא תולדה של חרישה (בירושלמי שבת פ"ז הל' ב (דף מז ע"ב) כתוב שכל שהוא להניית הקרקע חייב משום חורש, ובפירוש ר' חננאל שבת עג ע"ב הובא ירושלמי זה בלשון זו: כל שהיא ליפות הקרקע בשדה, חייב משום חורש). לכן אסרו חכמים: לפורר רגבים; ליישר את הקרקע ע"י מגריפה, ארגז מיישר
ומעגילה; למלא עפר או לפזרו במקום המיועד לזריעה (רמב"ם פ"ב הי"א וז"ל: לא ימלא אדם גייא עפר או יתקננו בעפר מפני שמתקן את הארץ); לעשות חריצים, חורים או בורות לצורך זריעה או שתילה בתוכם; לסקל אבנים; לנכש עשבים או לאוספם, או לאסוף שיירי גידול קודם; לזבל בזבל אורגני או כימי; להשקות שדה שאין בה צמחים כדי להכין מצע ורטיבות (בשער הציון שו"ע
או"ח סי' שלו ס"ק יח הכריע, שהמשקה בשבת בשדה ריקה חייב משום חורש, ולא כאור זרוע); וכל כיוצא באלו. באלו תנאים הותרו מלאכות אלו יבואר בפרקים הבאים.