א. כבר נתבאר שזמן הביעור הוא כשכלה אותו מין מהשדה. לענין זה נתחלקה ארץ ישראל לכמה ארצות: יהודה, גליל ועבר הירדן. וכאשר כלה באחת הארצות, חייבים לבער את הפירות שבאותה ארץ, אף על פי שמצויים עדיין פירות ממין זה בשאר ארצות. בחלוקת הארצות ישנם דעות שונות לגבי מיקום הארצות וגבולותיהן ולגבי חלוקה בתוך הארצות עצמן (פ"ט משנה ב, ג ומפרשי המשנה, רמב"ם פ"ז הל' ט-יא. חזו"א סי' ג ס"ק כח-לב), וכמו כן ישנם חילוקי דינים לגבי המעביר פירות מארץ לארץ (פסחים נ ע"ב, נב ע"א. רמב"ם שם הי"ב, חזו"א סי' יג). בזמן הזה, אין אנו בקיאים בגבולות המוזכרים במשנה, וכמו כן זמן הכילוי שבכל ארץ וארץ לא ידוע לנו במדוייק כדי שנוכל לחלק בין הארצות, וכן מעבירים תוצרת מארץ לארץ, לכן לא הארכנו בפרטים.

ב. כל זמן שמצויים פירות אותו המין בשדות בין על העצים ובין על הקרקע, נחשב אותו המין מצוי לחיה בשדה, ומותר לאכול את מה שבבית. וכשנרקבו הפירות שבשדות (הכוונה שנרקבו ואינם ראויים לא לאדם ולא לחיה, אך אם נפסלו מאכילת אדם ועדיין ראויים לאכילת חיה, נחשב שמצוי מין זה ולא הגיע זמן ביעורו - כן הורה הגרי"ש אלישיב שליט"א) וכלו כילוי טבעי או שנאספו כל הפירות (חזו"א סי' יג ס"ק כב ד"ה וצ"ל), הגיע זמן הביעור ויש לבער את מה שבבית.

ג. אין מתחשבים בקביעת זמן הביעור אלא בפירות המצויים בשדות המופקרים ולא בפירות המצויים בשדות שמורים (פ"ט משנה ד, רמב"ם פ"ז ה"ד, חזו"א סי' ט ס"ק ח ד"ה שם מלתא) לכן אם מצויים עדיין פירות בשדות שמורים בגדר או באמצעים אחרים שלא מאפשרים לחיות לאכול משם, וכלו הפירות מהשדות המופקרים, הגיע זמן הביעור.

ד. זמן הביעור נקבע כאשר כלו מהשדות הפירות הקדושים בקדושת שביעית, ואפילו אם גדלו כבר פירות שמינית, כיון שאינם קדושים בקדושת שביעית אינם מצילים מן הביעור (חזו"א סי' טו ס"ק ג. אמנם במנחת שלמה סי' נא אות טו כתב שגם פירות שמינית אף שאין להם קדושת שביעית, מצילים מן הביעור). ובירקות אפשר להקל שזמן הביעור הוא כשכלו הירקות שהגיעו לעונת המעשרות בשנת שמיטה וכל זמן שמצויים בשנה שמינית ירקות שהגיעו לעונת המעשרות בשמיטה, אף על פי שאין בהם קדושת שביעת שהרי הולכים בירקות אחרי הלקיטה הם מצילים מן הביעור את הירקות שנלקטו בשמיטה וקדושים בקדושת שביעית (חזו"א סי' טו ס"ק ג ד"ה נראה וד"ה במש"כ).