הראשונים נחלקו מהי מצוות ביעור. השיטות העיקריות הן: יש אומרים (הרמב"ם בפירושו למשנה פ"ה משנה ג ופ"ט משנה ב, וביד החזקה פ"ז ה"ג, וכן הובא ברמב"ן ויקרא כה, ז, בשם הרמב"ם והרבה מן החכמים) שכאשר כלה אותו מין מהשדה מחלק את הפירות שנמצאים בביתו לשכניו, מזון שלוש סעודות לכל אדם.
לא מצא למי לחלק או שחילק רק חלק מהפירות, אסור לאכול את הפירות שנשארו אצלו וצריך לבערם מן העולם על ידי שריפה, השלכה לים המלח או איבוד בכל דרך אחרת. ויש אומרים (ראב"ד בהשגותיו על הרמב"ם שם) שיש שני זמני ביעור.
כאשר כלה אותו המין מן העיר ותחומה, מביא את הפירות לאוצר בית דין שבעיר, ואם אין בעיר אוצר בית דין מפקירם, ויכול לחזור ולזכות בהם כשאר בני אדם. וכאשר כלה אותו המין מכל אותה ארץ, צריך לבערם מן העולם בשריפה או בכל דבר אחר. ויש אומרים (רמב"ן ויקרא שם, תוס' פסחים נב ע"ב ד"ה מתבערין, ר"ש ורא"ש פ"ט משנה ח) שאין מצוה לבער את הפירות מן העולם, אלא צריך להוציאם מרשותו ולהפקירם, ולאחר שהפקירם יכול לחזור ולזכות בהם ככל אדם. ונוהגים לסמוך למעשה על שיטה זו (מהר"י קורקוס פ"ז ה"ג).

בפרק זה יתבארו פרטי הביעור למעשה על פי השיטה שהביעור הוא הפקר.

א. כשמגיע זמן הביעור והוא הזמן שכלה מן השדה כל מין בזמנו, יוציא לרשות הרבים (חזו"א סי' יא ס"ק ו, וסי' כו סדר השביעית אות א ד"ה פרי) את מה שיש לו בביתו מאותו המין ויניחו על הארץ (חזו"א שם). ויאמר בפני שלושה אנשים: "פירות אלה הפקר לכל" (תוספתא פ"ח, ד: ומניח על פתח ביתו ואומר, אחינו בית ישראל כל מי שצריך ליטול, יטול). שלושת האנשים שמפקיר בפניהם יכולים להיות מכיריו ואוהביו שיודע שלא יקחו לעצמם את מה שהפקיר (ירושלמי פ"ט ה"ב הובא בר"ש פ"ט משנה ח ונפסק בחזו"א שם). בהפקר זה קיים את מצות ביעור ויכול אח"כ לקחת לעצמו את כל הפירות שהפקיר ולהכניסם לביתו כבתחילה (וכלשון התוספתא שם, וחוזר ומכניסן לתוך ביתו ואוכל והולך עד שעה שיכלו. ומשמע את כל הכמות שהפקיר).

ב. ההפקר צריך להיות בפני שלושה אנשים (ירושלמי פ"ט ה"ד), ומספיק בפני שנים גדולים ואחד קטן שיכול לזכות לעצמו (כן הורה הגרי"ש אלישיב שליט"א). אבל לא מועיל להפקיר בפני אשתו או בניו הסמוכים על שולחנו וצריך שלושה אנשים מלבדם (כן הורה הגרי"ש אלישיב שליט"א).

ג. יש אומרים (כן הורה הגרי"ש אלישיב שליט"א, וכן מתבאר בפי' הגר"א) שבמקרה הצורך אפשר לקיים מצוות ביעור כשמוציא את הפירות לחדר מדרגות ומפקיר שם בפני שלושה אנשים, ובתנאי שחדר המדרגות אינו נעול. ובשעת הדחק יש לשאול שאלת חכם אם אפשר לקיים מצוות ביעור כשמפקיר בפני שלושה אנשים בתוך ביתו (עיין הגר"א פ"ט ה"ה ד"ה תיהוון מפקין).

ד. יש שכתבו (הגר"א בפירושו לירושלמי פ"ט ה"ה) שאם מוציא את הפירות ומניחם ברשות הרבים לבדם לזמן מה (מהר"א פולדא שם), אינו צריך להפקיר בפני שלושה. ויש לשאול שאלת חכם אם לסמוך למעשה על שיטה זו.

ה. אין הפקר מועיל אלא אם כן הבעלים מפקיר ואי אפשר לעשות שליח להפקיר (משנה ברורה תלד ס"ק טו בשם הר"ן בריש פסחים), לפיכך צריך הבעלים לבער פירות שביעית ואי אפשר לעשות שליח לכך, ואמנם יכול אחר להוציא את הפירות לרשות הרבים והבעלים יפקיר בפני שלושה אנשים במקום שנמצא (כיון שהפירות מוצאים לרשות הרבים, וגם הבעלים מפקיר כדין במקום שנמצא, נראה שמתקיים בזה מצוות ביעור. יתכן שגם ההוצאה לרה"ר צריכה להיות בפני שלושה).

ו. כשם שמבערים פירות שביעית כך מבערים דמי שביעית (כסף שקיבל תמורת פירות שביעית), ובהגיע זמן ביעור הדמים (כמבואר לקמן פרק לג סעי' ו) יפקירם ככל דיני ביעור ופירות (רימב"ץ פ"ט סוף משנה ב. וכן ביאר הרמב"ם פ"ז הל' ז, ח, שדין ביעור הדמים כדין ביעור הפירות).

ז. פירות שביעית שיצאו לחו"ל, בהגיע זמן הביעור מתבערים במקומם ככל דיני ביעור (רמב"ם פ"ז הי"ב).

ח. מלבד המינים שפירשו לנו חז"ל את זמן ביעורם, אין אנו יודעים את זמני הביעור המדויקים של רוב המינים, לכן אנו מבערים מינים אלה כל זמן הספק באופן שיתבאר להלן.

ט. בהגיע זמן הספק שמא כלה אותו מין מן השדה, יפקיר בכל יום ויכול לחזור ולזכות בו ולמחרת יפקיר שוב עד שידע בודאות שכבר עבר זמן הביעור (חזו"א סי' כו סדר השביעית אות ה ד"ה קנה). ויש אומרים (מנחת שלמה סי' נא אות יח) שצריך להפקירם לכל זמן הספק ולא לזכות בהם עד שידע שעבר זמן הביעור. ולשיטתם יוציא לרשות הרבים ויפקיר בפני שלושה אנשים בתחילת הספק, ויכול אח"כ להכניס לביתו מתוך כוונה שלא לזכות בפירות עד שידע בוודאי שכלה אותו המין מהשדה. ויאמר בפני האנשים שמפקיר בפניהם, שהפירות מופקרים ועומדים אף על פי שמכניסם לביתו, וכל הרוצה יכול לקחתם מביתו (כן הורה הגרי"ש אלישיב שליט"א כדי שתהא גמירות דעת שלא לזכות בפירות שמכניס לרשותו. במנחת שלמה שם כתב: "ולפי"ז נראה דבפירות שאינו יודע בדיוק מתי זמן ביעורם, לא מהני כלל מה שיפקיר בכל יום מספק עד שיצא הספק מליבו, אם הוא חוזר בו ביום וזוכה, אלא צריך להשאיר אותם הפקר ולא לזכות בהם עד לאחר שידע ברור שכבר כלו מן השדה". ובחוברת הליכות שדה מספר 90 מובא שהגרש"ז אויערבאך זצ"ל הוסיף: שיאמר לג' שהפקיר בפניהם - "אף שאני מכניס את הפירות לביתי, הפירות נשארים הפקר". והוסיף להסביר שאף שיתכן וביום שהוציא מביתו עדיין לא הגיע זמן הביעור, אך היות ומוציא מביתו ומפקירו כאשר כבר יש לו ספק שמא הגיע זמן הביעור, די לו בכך. שכשמגיע זמן הביעור, היות שהפירות הם הפקר, פטורים מהביעור. והוסיף עוד שהרוצה להדר, לקראת אמצע הספק, יזכה בפירות ומיד יוציאם מביתו ויפקירם בפני ג'. ויכול להחזור ולהכניסם לביתו ויכוין שלא לזכות בהם כנ"ל. ורצוי שבנוסף מה שהודיע לג' שהפקיר בפניהם, יפרסם קצת בין שכניו שיש בביתו פירות הפקר. ההסבר להוספה זו הוא משום שכדי לקיים מצוות ביעור לא מספיק להפקיר אלא צריך להוציא את הפירות לרשות הרבים ופרסום הדבר יכול להיות כמו הוצאה לרה"ר. וכן משמע מהחזו"א סי' טו ס"ק ג שכתב שפירות מחוברים שנמצאים בשדה שמורה חייבים בביעור אע"פ שהפירות הפקר מאפקעתא דמלכא. משמע שצריך שבפועל יוכלו לקחתם. ולכן כדי שהפירות שבביתו לא יחשבו כשמורים צריך לפרסם שכל הרוצה יכול לקחתם).