א. אדם מצווה על שביתת שדהו בשמיטה, דהיינו שאם אדם אחר, בין יהודי ובין גוי, עבד בשדהו בשמיטה, ביטל מצות עשה. מצוה זו נלמדת מהפסוק: ושבתה הארץ שבת לה' (ויקרא כה, ב) (תוס' ריד במסקנתו עבודה זרה טו ע"ב ותוס' ר' אלחנן שם, מנחת חנוך מצות רצ"ח אות ח ומצוה שכ"ו ד"ה שלא, החזו"א סי' יז ס"ק כה, במנחת שלמה סי' נא ס"ק ד).

ב. בעל דירה בבית משותף חייב לדאוג שהטיפול בגינה המשותפת יהיה על פי ההלכה. גם לדיירים שאינם שומרים שביעית ניתן להסביר ולשכנע שבמעט תשומת לב אפשר לקיים את הגינה בלי להיכשל באיסורי שביעית. אם על אף השתדלותו סירבו השכנים לנהוג כהלכה ואי אפשר למנוע עבודות אסורות, יש אומרים שעליו להפקיר (במנחת שלמה סי' נא אות ג) בפני שלושה אנשים (משנה ברורה או"ח סי' רמו ס"ק טו) את חלקו בגן המשותף, ומותר ששלושה אלה יהיו מבני ביתו (משנה ברורה שם). אם הדירה רשומה גם על שם האשה, גם היא צריכה להפקיר (מנחת חינוך מצוה שכו).

ג. יש אומרים שאם עושים בגינה המשותפת רק מלאכות דרבנן, אין צורך להפקירה (מעדני ארץ סי' יג אות טו). אילו מלאכות אסורות מהתורה ואלו מדרבנן, ראה פרק ב.

ד. אסור להשתתף בהוצאות הטיפול בגינה המשותפת, כל עוד לא הובטח שייעשה כהלכה, שהרי אסור לסייע בידי עוברי עבירה. במקרה ואי התשלום יגרום העמדתו למשפט (בהנחה שפרקליטו מעריך שבית המשפט יתמוך באותם עוברי עבירה), מותר לשלם כשם שמשלמים שאר מיסים אף על פי שמבצעים בהם גם דברים אסורים (הגרי"ש אלישיב שליט"א). גם במקרה זה כדאי להודיע לנציג ועד הבית כי את כספו הוא משלם למטרות נקיון ועבודות מותרות ולא לעבודות אסורות.