"ושבתה הארץ לה'"

דפי הדרכה בתחומי החקלאות לקראת השמיטה

"ובשנה השביעית... שבת לה', שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור. את ספיח קצירך לא תקצור ואת ענבי נזירך לא תבצור" (ויקרא כה ד).

זריעה (כולל שתילת ירקות וכד'), זמירת הכרם, קצירה ובצירה כדרך הקוצרים והבוצרים. (רמב"ם הל' שמיטה ויובל א א, ד כב). לדעת רבים כלולות באיסורי תורה גם חרישה ונטיעה וכן הברכה והרכבה ( רמב"ם שם א א וד, חזון איש הל' שביעית יז -א כ וכד, יח ג).
כל שאר עבודות שדה ואילן, כמו הכשרת קרקע, עיבוד שאיננו חריש (כולל עידור, רמב"ם א ז ), השקיה, הדברה, עישוב וכן גיזום שאינו זמירה. גם בזמן הזה, שבו נוהגת השמיטה מדברי חכמים, יש להבדיל בין מלאכות שעיקרן מן התורה לבין מלאכות שאסרו חכמים. הם לא אסרו מלאכות אלה כשהן באות "לאוקמי" - לקיים את הצמח והפרי שלא יירדו ממתכונתם, או "במקום פסידא" - למניעת הפסד. (רמב"ם שם א ז-י, למניעת נזק ניכר כמו שיבוש קשה בעשביה, התיר החזו"א לחקלאים דיסוק כיוון שהוא בגדר עיבוד שאינו חריש). משום כך, מלאכות דרבנן מותרות כשהן באות למנוע נזק ניכר לצמח או ליבול, או כדי למנוע שיבוש משמעותי של שדה - נזק לשנים הבאות. להיתר זה הגבלה חשובה - שיהא מדובר בנזק השכיח ולא מקרה פרטי, מיוחד. עם זאת יש לתכנן ולהקדים גם את ביצוען של מחאכות דרבנן לפני השמיטה כל האפשר . (רמב"ם שם א י, חזו"א שם כא יד ו-יז, הלכות שמיטה ב"שנת השבע" להגר"ק כהנא ו ד)
נטיעת שתילי עצי-פרי חשופי-שורש (וכן זריעה) אסורה מדרבנן החל בשקיעת החמה בט"ז באב שלפני שנת השמיטה, כיון שמניין שנות הערלה מתחיל בשמיטה, ומי שעבר ונטע, חייב לעקור את שנטע. נטיעת עצי פרי עם גוש מותרת לפני ר"ה רק בתנאים בהם ניתן למנות להם שנות ערלה לפני שמיטה. זריעת ושתילת צמחי נוי מותרים עד ראש השנה, ירק יש להנביט לפני ראש השנה (רמב"ם שם ג יא, חזו"א שם כב ה ). גידולי שדה להנבטה בגשם ניתן לזרוע עד ראש השנה במידה ואין בהם איסור ספיחים כפי שיתבאר בהמשך.
לפי דעות רבות נאסרה הזמירה מן התורה רק בגפן ושאר גיזומים דינם ככל איסור דרבנן ( חזו"א שם כא טו, כו א, וכן הותר מטעמו בחפץ חיים בתשי"ב ביצוע קיצוץ כללי בחורף השמיטה בשינוי ובצורה לא מקצועית, ואף לנקות את הזמורות המיותרות אחרי כן, והוסבר כי הקצרת זמורות מכוונת היא הזמירה של תורה. בכמה מקורות משתמע כי הזמירה כוללת השפעה ישירה על הפרי הצומח בשריגים באותה עונה ( פירוש הרמב"ם למשנה שביעית ד ו, הגדרות הראי"ה קוק, וחוות דעת של הרב גדליה נדל מתלמידי החזו"א). עם זאת יש שדרשו החמרה ככל האפשר לגבי גיזום, כיון שלדעת מספר ראשונים ואחרונים כולל איסור הזמירה גם גיזום בשאר אילנות.
יבול שנת השמיטה הינו הפקר והוא קדוש בקדושת שביעית, אם הוא עומד למאכל אדם או למאכל בהמה, לריח או לצביעה, ומשום כך יש להשמיטו - להפקירו, ואסור לנהוג בו מנהג בעלות על ידי פעולות אסיף (בדרך הרגילה) או איחסון של כמויות שמעבר לדרושות לצריכה ביתית. אמנם, לבית דין מותר לאסוף יבולים ולטפל בם ללא שינוי מהרגיל. בסיבים וכן בפרחים שאינם עומדים לריח אין קדושת שביעית, ויש אומרים שבכל הפרחים שיש בהם ריח יש קדושה. ( רמב"ם שם ז יג, ד כד, חזו"א שם יד ט) .
אסור לסחור בפירות שביעית, ואסור להוציאם לחו"ל. (רמב"ם שם ד כו).
אסור למסור פירות שביעית ודמי שביעית (כסף שהוא תמורה לפירות שביעית ונתפס בקדושה) לחשודים על השביעית, שמא לא יאכלום בקדושת שביעית. (רמב"ם שם ח י ).
השימוש בפירות שביעית מותר בדרך השימוש הרגיל בהם בלבד, כלומר מאכל אדם לאדם, מאכל בהמה לבהמה, אכילה רק בדרך שרגילים לאכלם, כגון: הנאכל חי אסור לאכלו מבושל וכן להיפך. כמו כן אסור להשחיתם ולנהוג בהם בזיון. (רמב"ם שם ה א ו-ג).
במועד שבו הפירות כלים בשדה, יש לבער - להפקיר גם את פירות השביעית הנמצאים בבית או במחסן הפרטי, ולאחר הביעור מותר לשוב ולזכות בהם. אך אם לא הופקרו, הרי הם נאסרים באכילה. פירות שנמצאים בזמן הביעור באוצר-בית-דין (יבואר בהמשך), אינם חייבים בביעור. ( כסף משנה על הרמב"ם שם ז א-ג, ר"ש ורא"ש על משנה שביעית ח ט, רמב"ן על ויקרא כה ז, ועיין בחזו"א שם יא ז וב"סדר השביעית" שם).
חז"ל אסרו באכילה כל גידול שנבט בשביעית ואפילו הספיח, והוא הנקרא איסור ספיחים. במסגרת זו אסרו גם גידולי שדה לגרגרים שהגיעו לשליש התפתחות הגרגרים בשביעית, אף אם נזרעו ונבטו לפני שמיטה. אין איסור ספיחים נוהג ביבולים משטחים שאינם כלולים בגבולות ארץ-ישראל שקידשום עולי בבל, וכן אינו נוהג בגידולים של נכרים באדמות נכרים. אך יש איסור ביבולים שישראל מגדלם באדמות נכרים, ובאלה שנכרים מגדלים באדמות ישראל. למעשה ניתן לומר מכל שטחי המדינה כי רק הערבה הדרומית היא בודאות מחוץ לתחומי קדושת עולי בבל. (רמב"ם שם ד א-ג כו-כט, חזו"א שם ג כה, י ו).
על פירות האילן ולא על גידולי השדה המפורטים להלן:
1. גידולי גרגרים שהגיעו לשליש גידול הגרגר לפני ראש השנה. (רמב"ם שם ד ט, גידולי גרגרים - תבואה וקטניות בלשון חז"ל - כוללים גידולים שמגדלים אותם לשם אכילת זרעיהם האמיתיים, כמו חיטה תירס ואפונה לגרגרים).
2. שאר גידולי שדה וירקות שהציצו מהקרקע לפני ראש השנה (ר"ש ורא"ש על משנה שביעית ט א, רמב"ן על ויקרא כה ה, והכרעת החזו"א שם כב ב בניגוד לרמב"ם שם ד יב), ובודאי גידולים שכבר גדלו בשנה קודמת (ורב שנתיים, וכן מובא ב"האיש וחזונו" עמוד מ"ז).
3. גידולים שאינם קדושים בקדושת שביעית, כמו גידול זרעים וצמחי מרפא שאינם נאכלים (חזו"א שם ט יז, "מעדני ארץ" ג ט), וכן פרחים שאינם לריח.
4. גידולים שנזרעו לפני ראש השנה בשינוי מסדר הגידולים הרגיל, אפילו כשההנבטה בגשם בשביעית עצמה. (חזו"א שם כב ב, וכן הנהגות לפי הוראותיו).
5. גידולי גרגרים שנזרעו לפני ראש השנה, כשהם נקצרים לפני שהגרגרים יגיעו לשליש גידולם. אם הגיעו לשליש, מותר להשתמש בקש אך לא בגרגרים. (הוראת החזו"א ליישובים).
6. גידולים למאכל בהמה שנזרעו לפני ראש השנה - יש שהתירו (כמו הרב מנדלסון זצ"ל בימי החזו"א וממשיכיו, בעקבות הר"ש סירילאו על הירושלמי שביעית ט ב, והנוהג בכמה יישובים, שהוסכם על ידי פוסקי הדור כהיתר אפשרי לשעת הדחק - חשש להפסד הצפוי מהוברת שטחים רחבים - לשמיטת תשנ"ד ).
הטיפול ביבולים נעשה בשמיטה במסגרת אוצר בית דין. מכיוון שיבול שביעית הוא הפקר ועומד לצריכת כלל הציבור, צריך בית דין הממונה על ציבור לדאוג לטובת הציבור, למנוע צבירת יבולי שביעית על ידי פרטים, ולדאוג לחלוקתם לכלל הציבור. משום כך מותר לבית הדין, כמיצג את הציבור, וגם לשליחיו, לקצור ולאסוף יבולי שביעית ללא שינוי בפעולות משאר השנים, לךאחסן אותם ב"אוצר-בית-דין", ולחלקם תוך גביית ההוצאות הנובעות מפעולות אלה. (תוספתא שביעית ח א-ב, רמב"ן ויקרא כה ז, חזו"א שם יא ז, יב ו). למעשה הונהג כבר בזמנו של החזו"א שבית הדין יעשה חקלאים לשליחיו כדי לטפל בגידול בשדה בדרכים המןותרות, ויקבלו שכרם והוצאותיהם מבית הדין.
עציץ שאינו נקוב שנמצא בתוך בית, אין דיני שמיטה נוהגים בו, לא מבחינת קדושת שביעית ולא מבחינת איסורי מלאכות. (חזו"א שם כב א, כו ד, וכן בהוראות בע"פ ובמכתב שהובא ב"מוריה" בראשית תש"מ). באשר לחממה (בית צמיחה) נחלקו פוסקי הדור, יש שסוברים שדינה כבית, ואחרים סוברים שאין להקל בה אפילו לגבי עציץ שאינו נקוב.
(הגר"ק כהנא זצ"ל צידד בהחשבת חממה רגילה לבית וקיבל לכך הסכמתו של הגרש"ז אויערבך ועוד, ראה "הליכות שדה" גליונות 72,73,78 ) אחרים סוברים כי מאחר שהשימוש בהם לצמחים נפוץ והחממות משפרות צימוח, אין להם דין בית, אלא אם כן תהא הרעת תנאי הגידול. הגרי"ש אלישיב הציע למגדלים בחממה רגילה למכור עציצים שאינם נקובים לנכרי ושהנכרי ישתול (מלאכה דאורייתא).
הובא לעיל כי צמחים וכן פרחים העומדים לנוי בלבד אין בהם קדושת שביעית, ויש הסוברים שיש קדושה בפרחים שיש להם ריח. הטיפול בהם - מבחינת מלאכות דרבנן - מותר, בהגבלות שהובאו לעיל. אך יש מפוסקי הדור שלא התירו פעולות הבאות לתועלת הצמחים אלא במקרי חשש לנזק שיהא קשה לתקנו לאחר השמיטה, ויש שהחמירו ביחס לגיזום וכיסוח. ( ב"סדר השביעית" שנכתב בהכוונת החזו"א לציבור ומובא ב"שנת השבע" וב"משפטי ארץ" שביעית, כתוב: "גם בגינות נוי ופרחים המתקיימים משנה לשנה מותר להשקותם ולעבדם", וכן נמסר בשם הגרש"ז אויערבך זצ"ל בפרסומי בית המדרש להלכה בהתישבות, אך הוצע על ידי הגר"ש ויזר לגזום בשינוי כגון באלכסון. דעת הגרי"ש אלישיב כי שמירת צמחי נוי מפני קלקול משמעותי של הנוי דומה מבחינת היתר מלאכות להצלת פירות, אך יש להצטמצם בהכרחי.