|
|
בשירה העברית הצעירה
אריה ליפשיץ
מצודה, תש"ה ג-ד
|
תקציר: שירתו ויצרתו של המשורר אורי צבי גרינברג על רקע תקופתו. מילות מפתח: אורי צבי גרינברג, אצ"ג, שירה |
א.
|
1. בין משמרת למשמרת אפשר שבתחילה הגו אותה יוצריה אי-שם בגלויות פולין ורוסיה, אך תיקונה בתנופת-הרוח ובמבע הלשוני החי לא בא אלא במגע הישיר עם נוף ארץ ישראל ועם האנשים, ששוב עלו לגלותו ולהאדירו בבריאת חיים עבריים בעבודה ובמחשבה כבשנים קדמוניות. לא היתה זו אותה "שירה לאומית" המתעלסת בזמר של געגועים על חירות הנשמה היהודית בתפוצות ישראל, זמירות של התרפקות על ציון וירושלים המעוטפות ערפלי מרחקים שאין להגיע אליהם; לא זו השירה של ה"מסיתים", ככינויו של ביאליק, "הסרסרים שבינינו ובין הטבע והחיים, שהרעיבו והצמיאו את לב היהודי לחיים וליפיים ובאותה שעה קרעו גם חלון כנגדו וגזרו עליו: "ראה" ; לא השירה היפה, המרוממת, שירת היחיד, "שירה סתם", שתכליתה האמנות הזכה, הנקייה, שירה שנתברכה במעלות הבריאות האישית, הרעננות המחשבתית, הקפדנות הצורתית, בליטוש השורה השקולה ובכיוון צלילה ההארמוני. דור חדש קם בישראל, דור מרדן, משנה עתים והליכות, מואס בהסתפקות במועט וחפץ חיים מלאים, דור מעפיל ומסתכן, מפרך גופו ומחרף נפשו, מגשים ובונה. ועם הדור הזה נולדה גם שירתו. אל אנשיו החלוצים נתלוו משורריו הלוחמים, אלה ואלה סערת נפשם עשתה אותם קשים ועזי-רוח: לפרוק מעליהם נטל חולשות ופגימות העבר ולהעמיס על עצמם עול ימים חדשים של אומה המקיצה לגאולה ולקוממיות של ממש. פגע בהם חץ-הזמן בענות האדם היהודי ויגון העם בפיזורו, וסחופי-סער ופצועי-לב הגיעו הנה, מורתחי מאורעות ועלילות-עולם, כשבקרבם געשו החרון והשוועה הגדולה למרפא ולשמש וליצירה על אדמה משלנו. ממילא לא יכלו להתענג במופשט, באיסטנסיות של עידוני-נפש, ולהתמסר לפרט השירי התגוונו חליפות במראה ובקול, אם לא נגע לתכלית כלל השירה אשר בחדש. מוכיחים היו על מכאובי העבר, דורשים במצוקת ההווה, - שואפים לחזון העתיד; להתנער מעפר-חורבן ומחשכי-מוות, לעמוד כאן בתוך הממשות הקרקעית, להפרות את השממה ולהעמיק את החיבור בין העם וארצו בתשוקת ההתמדה והרציפות, עד שיבורכו "ברכת זרע, שדיים ורחם". בא השמש וזרח השמש. טרם נחתמה תקופה, וראשיתה של תקופה חדשה נשתלבה בה. הקודמת נתפעמה ברננה, היתה מלאה נסיונות גדולים בביטוי השירי; משורריה המריאו אל ראיית ההוד והאור של הבריאה; ביקשה לשוב אל הדר הטבע, מיצתה עתרת הניבים העבריים, נתרפקה על חלום המולדת העברית-צידוקה עמה. וזו שבאה אחריה פשטה מעליה שמלות-פאר של שירת-תכלת; ערטילאית עלתה מן האש ומן הדם של עולם שנסתאב, כולה נבלעה בנפתולי העתים לשם המוצא והפדות בגופה ובעיקרה של הארציות העברית-הכרחית היתה. אפשר נתעכרה שירה חדשה זו בליחות העשן ואבק המפולת שבתבל, ולא דיברה אל לב המבקשים בשיר פינת חמדה ומרגוע ושיקוי-מעדנים לנפשם העייפה; יתכן שלא קנתה לה זכות "נצח" במבע היופי הנפשי, השגב הרוחני והקצב המוסיקאלי - זה מעשה ההרכבה שבפואיזיה, המשמש אמת-מידה למוד בה את ערכה של היצירה האמנותית לשמה. אולם שירה זו הכתה על לבנו, בהתמכרה לעיקרי-חיים ממשיים. העמידה זו עצמה בין האמת הקיבוצית במצב האומה לבין גינוני נפשו של היחיד, עד שצרפה את תחומיהם למשא-לב אחד. ראשית תפיסתה היתה כוללת, פורצת בכוח, מדעת ושלא מדעת; הנה היא מתמלאת מרי וגאון, שופכת זעם, והנה מתרפקת ונושאת תפילה של רחמים רבים; יש שגבהה למרומים ויש ששחה לעפר. השאיפה רק אחת היתה: הלוך ונקוב עד תהום הכרתה של הוויתנו האומה רבת יחס וכוח, ובניה עינם כהתה לראות בהתגלות חזונה. דורות על דורות דולק נר-התמיד של שירתנו העברית והוא לוחש קינה, התחטאות, כיסופים, התקוממות לשעה לתקופת-מה, ושוב - צידוק הדין. מאז העלינו על שפתותינו אותם פסוקים מרעידי-לב: "ומפני חטאינו גלינו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו ואין אנחנו יכולים לעלות - -" וכו',-נשתנו הדברים לטובה וגם לרעה. אולם - הלא אין חטאינו גדולים מחטאיהם של אחרים, ואדמתנו אינה רחוקה כל כך, וכבר התקרבנו אליה, ואנו יכולים לעלות ולהיראות קבל אלהים ותבל בזכותנו לחיים ככל חי. האם אחרנו? העוד חזון למועד? אך, הנה שבים בנים לגבולם ועולה מקור הנעורים הסוערים של העם להפרחת השממות, שממת הארץ ושממת האדם של ישראל. באותם הימים, בתקופת העלייה השלישית, עדיין לא הגיעה השירה הצעירה לקיום עצמי. שעת דמדומים נפרשה בין משמרת למשמרת. עדיין נגעה תקופה בתקופה, אבות בבנים, תלמידים ברבותיהם. שר השירה העברית, חיים נחמן ביאליק, עלה לארץ-ישראל להשתקע בה והאציל באישיותו על היצירה הרוחנית בישוב ובתפוצות. ככהן גדול הופיע, ומסביבו מתאספים בני לויים ואומרים שירה. הוא, המשורר, ראש המדברים, המגדר והמסייג באוצרות תרבותנו וקובע בהם גבולות, חוקר בשירת הישן ומעיין בשירת החדש, מורה - הוראה המקרב תלמידיו מהכא ומהתם, וממנו הם הולכים, נושאים ברכתו, ונפלגים לזרמי השירה במקום ובזמן. ולא זו בלבד; כנבחר העם התייצב, ולדברו, דבר איש-הרוח, מקשיבים גם סוללי-הכבישים בארץ, עובדי-האדמה ובעלי-המלאכה החדשים - בני הכפר ואנשי העיר. העמל והמחשבה, שניהם נכרכו בחזון האחד לקוממות גופו וחיסון נפשו של העם. (האם לא שימשו מופת לכך יוסף חיים ברנר ואהרן דוד גורדון, שכיוונו לבם לצרכיה של האומה כאן ולמשאלותיה, בעשותם יחד עם החלוצים במחנות הכבישים וישובי החקלאים?). הספרות העברית הולכת ונעשית ספרות ארצית של אנשים-יהודים שקרקע להם לעבדה ולשמרה, ספרות הניזונה לא רק מזכרונות העבר אלא מן התחושות העמוקות העולות מתוך הצער והחדווה שבחיי האדם והבהמה, הצמח והדומם, על האדמה הזאת, יום יום ולילה לילה, בחול ובשבת, בחג ומועד. היש תכלית נעלה מזו בהרגשה ובדמיון לעיצוב היצירה העברית על כל גילוייה? עוד הללו שרים בנפש קצובה ובשיקול דעת וחותרים לריבוי הצורות בשירה העברית, בליריקה, בסוניטה, באידיליה; עודם מתבשמים מחידושי נופה וריח אדמתה של ארץ-ישראל-ומשוררים כיעקב פיכמן, יהודה קרני, יעקב קופליביץ, רחל, דוד שמעונוביץ, אביגדור המאירי ועוד - וכבר התגלתה באופק חזות אחרת של שירה, חזותם של משוררים עברים צעירים זה מקרוב באו, ועל כתפיהם נטל היגון של אומה נרדפת, מזעזעים בדמם המורתח, בלתי-סבלניים, רועמים בשיר ההווי והחזון של עבריות חדשה. משולהבים עמדו מול פני הדור ומאווייהם לגדולות, ואמונתם היולית בחידוש עלילותיה של השירה, כאותה רליגיוזיות המחייבת השתוקקות ומצווה התמסרות ללא שיור לשם השגת הנכסף והנאדר. בשירתם חשו עצמם כעומדים בתוך זרם המחשבות והמאורעות של תקופה, זרם ההולך וכשוטף בכוח האידיאה והרצייה של דור משנה ערכים. עדיין שונים היו הכיוונים, דרכים-לא-דרכים, אל מיצוי הפולחן האחד. דבקים במסורת הדמיון החזקה שבמסתורין ובסימבוליקה העבריים ונתונים לזרמי הריאליזם והאכספרסיוניזם שבאמנות הימים ההם - שיבצו המשוררים הצעירים בשיריהם מין קול מפליא, מבריק בצלילו, מקורי, שקצבו הולם בעוז החצוצרה והתוף, גם מתלחש ברעד מיתריו של הכנור. מזגו בשיריהם רגש ומחשבה, חלום ורצון, כיסופי אידיאה לאומית ותכלית-הממש לביצועה בחיים, מהלו יין נפשם התוסס, המשפר, מושפעים ומשפיעים, מבקשים את המלה הגואלת להוויתנו, למעמדנו היהודי בעולם, להכרת ישותנו וגילוי עמקה בחיי הכלל והפרט. ערטילאי בביטויו העברי החותך, כאוב דם ובשר של דורות בישראל, השתער אורי צבי גרינברג באש הזעם של פיוטו הנבואי-ממלכתי. עגום-נפש ומתרונן בקצב התמורה המהפכנית חתר אברהם שלונסקי אל פורקן התנופה בביטוי הסמלי והנוגן שבשירתו. כמה-חזון ומבקש שילומים ליחיד הישראלי בהעפלתו מנכר למולדת, שר יצחק למדן את שירת החלוציות וההגשמה שבתנועת השיחרור העברית. מצטלל ונטהר ביקוד הנשמה היהודית, המייחלת לפלא תיקונה, יצא לבקש עצמו הצעיר שבחבורה ש. שלום, ושירתו העמיקה בראיית גוף הפנים ונוף החוץ שלנו.. מכאן ומכאן באו, צמחו במולדת והשתרשו וגבהו, עד שהיו לנציגיה של השירה העברית לאחר משמרת ביאליק. אין לומר, שדרך נטייתם מן המסילה של המקובל והקיים בשירה העברית, קלה היתה. משא גדול ועצוב זה שבלבם, הן יכלו לכרוע תחתיו; ולא עוד אלא שנתנו עיניהם הגלויות בתוך התוהו ובוהו של העולם העייף, וכל חפצם להתעלות ולהתחזק בו בשירה בונה לא יצא עדיין אלא מבחינת נסיון ההתחלה לעיצוב חזותם. המשוררים האלה לא נתרחקו ממעיינות היצירה השירית העברית שקדמה להם. אדרבא, שיקעו עצמם במעמקיה, חפנו ממנה מלוא ידיהם, אף לקחו מנדבכיה המוצקים. אלא, בעוד טעמו הטוב וזהרו של הישן טבוע בקרבם, נמשכו אל אור-הנגוהות הרומז שבחדש; וחדש זה אינו אלא העבריות הזקופה בעצמיותה הנפשית וגבהותה האנושית. דרכם נסללה בידי עצמם, מן היהדות, בכל תכניה וצורותיה הקיימות, אל זו המעפילה לקראת הווית האדם העברי המשוחרר, להיות אנוש ככל אנוש, המבקש לחיות את חייו ולייחד את שירת עמו מול שירת העולם. 2. אורי צבי גרינברג |
הזמן יצק דם על עיני, על ידו, על עטו,
זרמו בצרוף אותיות; הוא הנו בשירה |
|
גדולה זכותו של משורר ששירתו היא מבע של גיבוש רצון פנימי דרוך, פרי חוויה אורגאנית ללב ולנפש, שירה שאף אם תעביר בה חתך לרוחב ולעומק, תמצא בה תמיד מהותה של אידיאה מרכזית, עקבית, שהיא הרגשת אמיתו, נשימת אפו, וזרמת דמו של היוצר; אידיאה שהמשורר מקריב למענה את כל עצמו. ואמנם תכונה זו, שהמשורר מתרכז בחזות שירית אחת, בקו הישר של מיצוי הנושא האחד, סכנה עמה; כי איך יעלה את הדברים ליצירת-קבע בביטוי הראוי לשירה נעלה, איך ימנע עצמו מתת מבע לרחשי הנפש של תחום יחידותו, וכיצד יוותר על ריבוי הצורות בעירוב הקול והגוון שבשפע החיים האישיים בתחושת האהבה ובראיית הטבע? ואורי צבי גרינברג יצק מקור נפשו בנושא חזותו הלאומית-המדינית ואיחדם ורוממם לשירת - כלל איתנה הקיימת ועומדת לאדם-אומה ולמולדת-עולם. אורי צבי גרינברג הוא המיוחד שהניף את דבר המדיניות העברית למדרגת שירה גדולה, שירה שואפת אל על, נוקבת עד תהום, חדה וממטת כחרב קדושה למלחמת העם וצרכיו הארציים. השירה לא נוצרה אלא כדי לשמש אור-להט ורינת-רצון לפיכוי החיים והתגלותם השלימה. ולא יפכו החיים היהודיים, ככל החיים בעולם, אם לא ייפדו משפל הזמן והדור, אם לא יקומו היהודים ויעשו בעצמם כל הנצרך להם, מן הלחם והמים ועד הרגשת ההוד שבנפשם. ו"מי יעורר, אם לא קול המורד, הנוהם?" מי יעורר את "זה העם הנפלא, האומלל בעולם, הניגף, / הזב דם לא מפצעי בשרו, כי מכל הגיגיו. / שחוקת הפיזור שלו היא כמו חוקת הכובד / של כדור עולם בשימשו ביריחו בגשמיו / וחומות ירושלים שלו טבועות בדמיו - - " מי יעורר אם לא המשורר? עם זה, ש"כמנין גלויות הוא מנין דעותיו, / מרומה בעולם ממרמיו השונים וחנפיו, / אך ראוי למלכות, כי כה רב בו הדם בשבילו כך! / דמות שמש בטלאי-הקלון אני חז בכתפיו". בשירתו של אורי צבי גרינברג דבוקים הדמיון והשכל, העצב והזעם - תאומי רוחו, רוח המרד והמהפכה, רוח הסער בל-ישקוט לחירות הכלל הישראלי ותיקון היחיד בו. כלל היהודים - הוא נושמו כלילך וכגפרית; מואס בקטנותו, בחוסר רצונו, בפחדו וקלונו; חפץ בגדלו, ביקרו, נושא מסה-פאר לגזעו העתיק, החזק, האלוהי. אין נורא ואין נהדר מאיזמל לשונו, איזמל מושחז לביטוי החותך, המבער, הבונה. הוא חושף בו מראות לעמקיהם ומציגם ערטילאים ורוטטים לצורך רעיונו השירי. בעיניו יראה עד תחתיות ובנחיריו יחוש עד מרחקים. אם מתנכרים, מכשילים-ירצה לרסקם, לפלחם, להעבירם מן העולם; אם זורחים בחזון, מטיבים לזקף קומתם - יאהבם, יחזקם, יעלה ברכתם. מתח הרגשתו ותגובתו - אין לקרב אליו תמיד. יש איזו ריתחה מסביבו, מלפניו ומאחוריו. ערפו קשה כברזל; במבטו אפשר להיכוות. בעיניו כאילו מסתמק הכל; משתקפת בהן בערת הזריחות והשקיעות של השמש המזרחית, העושה כאן מהלכה על הרי יהודה והגליל. הרוח ועוף השמים המרחפים עליהם מגידים לו את סוד שיח הבשורה הנבואית לכיבוש האדם והמכורה של ישראל, "לקיום, לגבורות, לכבוד". |
בחרב השיר אני בא, העשויה בחזון אש
בפטיש השכל הטוב על סדנו המוצק. |
|
כל הרהוריו, אף החלום והדמיון בהקיץ הם, לנוכח האידיאה שלו, של כולנו, ביודעים ובלא יודעים; אידיאה שהמשורר בא לעצבה, להחריפה נגד עינינו ברון ובכאב; ברון: הנה הכרנוה, בכאב: טרם הגשמנוה. אידיאה זו אורי צבי גרינברג משכללה בשלל ביטויים עזים, בתתו לה דמות, צבע, קול ותנועה דינאמית. הוא מאמצה, משווה לה גאון בחרוז מופלא וקצוב ובשורה הרחבה, ארוכת הנשימה, הפורצת את גדרה של צורת השיר. הנה ניתנה לה לאידיאה זו ההגשמה השירית, שאין היא אלא שלב בדרך ההגשמה למעשה. אין טעם לשירה העברית בימינו שתהא שירת התרשמות בחזיונות הטבע והליכות-אדם אינדיבידואליות בלבד, שירה הממשיכה את הקו הפושר שבראיית הדברים הפאסיבית, המשלים עם הרפיון הקיים, בלי תמורה יסודית להפעלת הנפש היהודית לעצמאות וליצירה משלה. אם אין בה כדי לעורר לרעיון הפדות הקיבוצית, למלחמה על נקודת המוצא והמטרה המרכזית שבאדנות האומה - הריהי כמתעתעת. מה הללו, אותם משוררים המקריבים עצמם בעבודת ההאצלה וההעדנה של יצירתם הספרותית, כשכולה עשוייה להיות פורחת באותיותיה העבריות, איך יוכלו האנשים, היהודים, להתאצל ולהתעדן בכל אותן תחושות והרגשות, אם הספרות העברית לא תלחם להם תחילה בהתויית דרך ולא תרוממם לעיצוב דמות הוויתם הקבועה בארצם, בגוף ובנפש - ספרות שתשכנע את היהודי ברצייתו ותבשר לו ימים טובים יותר. האם לא ההולך אחר מחרשתו, המושך ומקיים זרעו ופירות לו, וביתו יכון על אדמה משלו-הוא גם הזוכה לעידוני נפש? הסוואה אמנותית אינה אלא הסחת דעת מן העיקר, השתעשעות באילוסיה "אנושית" סתמית, כיסוי על פרצופנו ומעמדנו האמיתיים. שירה כזאת אולי טובה היא למישהו, לזמן מסויים, אך אינה יכולה לשמש ערכים נפשיים לכל , היום ומחר, ערכים חשובים המתאחדים בלבות האב והבן והנכד. המהפכה של אורי צבי גרינברג מקורה בדעת קודמיו, אך נתחזקה בהכרה ומבע, כי נוכח מצב כלל-האומה השטוף בדם ודמעות ובאימת האבדן תמיד, אנוסים אנשי-הרוח, כעמלים בגופם, "לתמורת תפיסה והשגה, בהתאם לתמורת שפת-אם ומקום-לידה, שהיא חוקתה של תנועת השיחרור העברית". היצירה לא תהא חיונית ומפרה אלא אם תמוזג ותוגשם על הקרקע הנגאלת ובספר העברי כאחד. ומהי תעודתו של המשורר העברי בימינו בצדם של החורשים והבונים במולדת, המהווים עדיין רק שבט קטן, גרעין לקוממותו וממלכתיותו של העם כולו? המשורר העברי מצווה למרוד ולהמריד את כל בית ישראל. רוגז שבמחאה, עצב נוקב, זעם, משטמה לצר-על הצער והעינוי וההפלייה הגזעית; נכונות-הנפש לרון גואל, כיסוף ומעוף למרחקי החזון העברי - לקראת חידוש פני חיינו הבריאים. ודאי, הנושאים הללו פנים להם לכאן ולכאן; יש בהם כדי להפרות את השירה כשהיא שאובה מן הלב הגדול הפועם בהמיה הנבואית-המשיחית של השראת הדורות, או, עלולה היא גם להתדלדל על ידי מלל פרוגראמאטי, פרוזאי, המנפח ומעכיר את תכנה וצורתה. אולם שירתו של אורי צבי גרינברג נתגדלה דוקא באטריבוטים האלה, אשר הועלו על נס המצפון וההרגשה של פייטן בר-אורין ובר-ביטוי, שיכולת לו לזעזע נפשנו, לטלטלנו במרירותו, בדמו הגזעי הרותח, בבדידותו היהודית העמוקה; פייטן-קטיגור ופייטן-אוהב, נוהם ושואג כארי וכנפיים לו ככנפי הנשר המתנשא, שעינו בוחנת וחודרת תהומות. דין גלות וכניעה לעם "המדמדם בכפות הנצרות ושיני האיסלם / ואין ישע לו בכל העולם הגדול" - הוא אינו מקבלו, מתעבו, משליכו ממנו והלאה. "קהילות הקודש בגולה" לא תנוחמנה בהיותן שרויות בדווי ובקטל. אין אלא למצוא מבוא אל תוך העובי הזה, שזב בו דם התמצית של אומה עקודה, הנשרפת כקרבן-עולה על חטאיהם ולרווחתם של האחרים. אין לנחם. יש להצית הלב בעוז התוגה; לפקוח עינים דמועות: לא להקטין את גודל האסון והסכנה ליהדות המנותחת בפיזורה בעולם. |
"אין איש זולתכם, שיבין שישיג את הדוי ואת אימת הגורל הלזה!"
|
|
אין לנחם ולחזור אל השקט, כי |
"גדול הוא השבר, הוו עצובים יהודים! אדירים בעצב - ומעצב אל זעם מקרין ומזעם למעש כפים של מליונים מרודים! " |
|
המשורר הוא השואל עצמו והשומע גם קול תשובתו בו: |
"אי חכמת הגזע, דור דור במסות מלוטשת,
שעמדה על קהלות הקדש בכל צבעי הקשת? אני רואה את אלהי-ישראל העומד כמצביא הדורות וקובע פסיפס-פרצופים במו אש ומעל למצחים - הוד טוטפות מלכים; ורנן אני שומע וגם זעק: אייכה? באש!" |
|
תשובתו היא החלטתו, יעודו השירי, האכזרי, קול הדם שבו שאין מפלט ממנו. הנה הוא מצליף: |
"חזונכם אשר מת בכתריו - הנה הוא מוקע: מגודף!
שותת דם התמצית בסודו! ואתם שקטים ונבוכים, או נוגים וטובים כשיות" - - |
|
והמשורר מכריז: |
"לא אבלע מגלת נבואה שצריך לגולל בפני עם. כסנונית אשא אש בשפתי מני סף אלי סף! את כל היגונות בקרבנו אריע מדום, וגעגועים למלכות בית דוד אוביל מן הגי, / אי שקעו לבבות / אלי הדלקה גבוהה - - עם דמדומי שחרית וערבית אעלה מאויינו סביב החומה והמו כפיות אל העיר. אני חיה בעינה הרעבה: הנני מחכה ליומי האכזר וללילי הגדול במדבר, לפגישת החמה והירח בהר המוריה _" |
|
רוח שירית זו הבאה מברקיו של לב חם ומסוער מאוד, כל אותה תנופה פראית במוחש ובמורגש--כמה יש בה ממיצוי מהות הימים הטראגיים של עברנו וזמננו, ימים שאף אם נארגת בהם השמחה האישית, הרי נוטפים הם כאב-עם ויגון-דורות, זה ים-הדמעות שטובלת בו נשמתנו כולה. המשורר הזה בעצבונו הקטביי, בגברותו העולה, בהתלהבותו הדתית, בתשוקתו הגזעית, בקטרוגו ואמונתו, המראתו המחשבתית ורעם דבריו-האם אין הוא נראה לנו כממשיכה של שירתה נבואה העברית, מחדשה של שירת רבי יהודה הלוי, אבן גבירול , ומחזקה של שירת הזעם לחיים נחמן ביאליק? אכן, משורר זה דמות מופלאה לו: אביר ועני, חוזה-יה ומתפלש בעפר, מברך ומקלל, שונא ואוהב, כופר ומאמין, מאשים ומטיב ומתקיף וסולח ומרחם, צמא קרב ושואף נצחון - אין לו כלום ויש לו הכל! שירתו עולה כממוזגת מן האש והמים; לוהטת מן הדליקה המכלה שבגולה, ומוארת בנגוהות האודם של זריחה ושקיעה במולדת; לחה היא ומרוססת מאויר מרחבים, מלוחה מסערות עמקי הים. והמשורר: סנה בוער, ראשו להבה; מוקרן שמש, עולה מתהום ומגיע אל מרומים.
|
ב.
|
לא תמיד אנו קובעים את צעירותה של שירה לפי גילו של המשורר; מוטב כי נעריכה לפי רוחה. לאורי צבי גרינברג מלאו זה מקרוב חמשים שנה. נולד בגאליציה בשנת 1894. שיריו הראשונים ראו אור ב"השלוח" בהיותו בן תשע-עשרה. אחר כך נתפרסמו שיריו ב"התקופה". בשנות 1915-1923 כתב אידיש. ידועים ספריו "מפיסטו", "פארנאכטענגאלד", "קריג אויף דער ערד" ערך את מאספי "אלבאטרוס", הבימה הספרותית המהפכנית באידיש, והיה מראשי היוצרים בשירת-אידיש האכספרסיוניסטית, שאת יסודות ביטוייה המרדניים החדיר אל השירה העברית. כשעלה אורי צבי גרינברג לארץ-ישראל, בשנת תרפ"ג, עלה וגבר עמו כוח יצירתו. כאן החלה האידיאה של שירתו העברית להתמלא תוכן, לקבל את ביטויה הארצי-המדיני החדש; כאן ביקש בעוז וללא רתיעה את ההגשמה לרעיון המשיחי של הממלכתיות הישראלית, בגוף וברוח; כאן ניתן החיזוק הנפשי במבוכת חייו היהודיים המעורערים; כאן השיג המשורר את מהות גזילתה ואבדנה של הקוממיות העברית בעולם-הנכר, ותפס מעמקי הכיסופים של הדורות את ערך החייאתה והשיבה השלימה אליה. שממת הארץ נסכה בו תוגה וכאב, אך מגעו עם העולים, שבאו לחונן עפרותיה, הביאהו לידי התלהבות מתרוננת עד לידי סחרחורת. הוא שר לאדמת ישראל העזובה ולעמלים להפרותה בסלע-ההר ובביצות-הבקעה. לה הכבוד ולהם התהילה. היו דבריו קולחים-לוהטים במאמרי פרוזה ומזנקים בעצמה בפסוקי-דזמרה. הם הושרו ממשוקע שבלבו. אכסניה ראשונה ניתנה לו בשבועון הפועלים "קונטרס", אך צר היה המצע-ולא שלו. בשנת תרפ"ה יסד במה לעצמו: "סדן". בארבע החוברות שיצאו נתחדד ביטוי התנגדותו למהלך השקט, האיבולוציוני, שהיה שליט באותם הימים בספרות העברית ובציונות האזרחית הרשמית. הוא תבע תמורה, הרחבה, ממדים גדולים. "ואף-על-פי-כן" של יוסף חיים ברנר, הכאוב והשדוד, נארג בו כסמל. את החוברת הראשונה של "סדן" פתח אצ"ג במשפטים אלה (אני מצטט עפ"י הזכרון): |
"ואף-על-פי-כן, למרות כל החשבונות ליאוש, אני מעמיד סדן לשם ביטוי חדש על אדמת ישראל. השעה עמוקה מאוד, יודע אני את קדושת המקום, אני עומד על בשר ירושלים המנותחת - -, כי לאחר יאוש אין יאוש עוד!"
|
|
אמרותיו הקולעות, המתקיפות, נתבססו על האמת של הרגשתו וראייתו האישית, ונתקבלו לא אחת כמוזרות ובלתי נעימות; היתה זאת הכרזת מלחמה במהלך המחשבה המקובל בישוב; אך הדברים השפיעו, אף שיכנעו, ביחוד מצאו הד בין חוגי הצעירים, סוללי הכבישים ועובדי האדמה, מבני העלייה השלישית. אצ"ג לא הסתפק בהדפסת דבריו בלבד; היה עובר בין הציבור בכפר ובעיר וקורא מתוך חוברות "סדן", מתוך שיריו, מטעים ומדגיש ומרתק קהל מאזיניו בקולו העמוק, המתכתי. זכורני ערב אחד בשנת תרפ"ה בירושלים; בבית-העם שבשכונת זכרון-משה נתאספו המונים, ואצ"ג קרא לפניהם מיצירותיו. האור הצהוב של פנסי-הלוקסים המזמזמים, המשתלשלים מן התקרה המקומרת, שולף על פני הצעירים השזופים בחולצותיהם המבהיקות מלובן, ואותה אוירה בין הכתלים העבים שבבית-האבן הישן, שיוו לקהל ולמשורר באותו מעמד השראה מיוחדת. על הבמה עמד דוכן ירוק, מין "עמוד" גבוה, שבגשת המשורר לקרוא מן הספר שעליו, נראה היה רק ראשו האדום, מתנועע כלהבה.--מי היה זה? משורר שעזב עולם רחב בשירת אידיש ועלה לכאן לבנות עולם חדש במקומו, לצקת אותו בדפוסי היצירה העברית. במועד הנכון גזר את החוט שחיבר אותו אל אכסטריטוריאליות היהודית, והתייצב בתוך מערכת המעש של הדמויות, בני עמו, המעפילות אל המפעל "עלי קרקע כאן", כדי להשתחרר עמן יחד. נפשו הצעירה זרמה ונתמזגה בנפשות העמלים הצעירים; נתרתק אליהם, שיקע עצמו בהם, שילב גורלו בגורלם. ואף-על-פי שלא ניתנו לו, כמו להם, אלא אותו קושי שבהתערות, מחסור וסבל וגם בזיון - לבו להט עמהם ובשבילם. הוא האמין עמם באמונה שלימה, כי הטוב יבוא עוד והגאול יבלע את המשועבד, וצער הוויתנו המחודשת יזוכך ויהא טעם לה ותכלית. בדחילו עמד המשורר וקרא: "פרולטרים בישראל קראו לי להיות פיטנם, וכמוהם לחצוב בטוי מני שיש לחייהם!" עם השתתפות אצ"ג בעתון היומי של פועלי א"י "דבר" (בתרפ"ו) ולאחר שיצאו לאור שני ספריו הראשונים בארץ: "אימה גדולה וירח" ו"הגברות העולה" - נודע בין כל חוגי הקוראים. ההתפתחות החיונית והחפשית בכתיבתו הראתה בעליל את היסוד ההיולי שבכשרונו. בימים ההם נסתמנה תחילתה של אסכולה חדשה בשירה העברית; האם היה אצ"ג ראש מדבריה, או אחד שעלה מתוכה? אפשר להניח כך וגם כך. על כל פנים הוא דמה לעצמו, רק לעצמו. כל אפייו מיוחד בקנאותו, ברגזו ובריבו. בחוזק יצריו, בעקביות רצונו, בשנינות ביטויו. ראשית משאלתו: שבירת כלי השירה הפלאסטית-האסתיטית וכיתותם לצרכי השירה המדינית-הסוציאלית. כך הוציא את בת-השיר מחדרי חדרים של יחידותה המעודנת והחשיבה על רכב-המלחמה הסואן והמטרטר, לחתור תוך מכשול ופגע אל נקודת המטרה הנכספת שלו. אם היה קודם לבן מחשיב את צורתו היפה של השיר, וגם הראה את יכלתו בבנין החרוז המדוייק והריתמי (ולא כפי שסברו אחדים-באי-ידיעתם-שאינו שולט בסגולה זו), הרי עתה לעג להשתעשעות באותה מלאכה, שלל את געגועיהם של סופרינו "לפלס-אתונא, לאולימפוס ותשע מוזות". "הוויתנו הרי זעקה גדולה בעולם היא! איך יכפתו אותנו הכופתים לקלאסיציזמוס?" "הספרות העברית המחודשת, המתחילה מביאליק באימפולסיביות, ושאינה אלא תולדות ציוויה של תנועת המהפכה ששמה: ציונות עברית", ספרות זו לא תצלח אם לא תיכתב "לתכלית האדם-האומה, לטובת האומה-המדינה". כשם שחלה כאן התמורה על ידי חלוצי האומה בהפיכת הסלעים והביצות "לנכסי תרבות ירוקים - לחלקי פיוט חי ומזין, שמהם אפשר לאכול ולשתות ולהזין עד העומק את הנפש היוצאת רעבה אל הקרקע", כך צריך לחול השינוי אצל הנוצרים הרוחניים "בדם ובנפש ובמסכת העצבים ובתפיסת קולות וגוונים, מאורעות ומעשים". - מה הוא סח? קראו לעומתו מכמה וכמה צדדים; אבל הקוראים קריאה זו, וגם המאזינים לה, ידעו גם ידעו כי דברים אלה יש להם על מה לסמוך. שירי אצ"ג עצמם, משנקבצו ב"אימה גדולה וירח", ב"הגברות העולה" ואחר-כך ב"אנקריאון על קוטב העצבון" - הוכיחו, כי לא רק "פרוגרמה" כאן; כאן גם הכשרון וכוח הביצוע לבנין ספרות-של-יעוד באפייה ויסודה החדשים, ספרות הצומחת על אדמה עברית ומוקרנת מזהרה של שמש עברית למען חיי היום והמחר של האומה. הוא כבש את לב הקורא; היו שידעוהו בעל-פה. הסם שבשיריו חלחל והכאיב, אך סם-חיים היה, מעורר למחשבה, להכרת האמת, להעזה יהודית ולזקיפות אנושית. |
| המשך המאמר |
|---|
