|
כוולט ווהיטמן - בתרבות האמריקנית - כן ראה אצ"ג את העיקר של תרבותנו בספרות, בפיוט ובפרוזה, המעצבת את הגניוס של האומה, מבטאת טיבה, מהותה, הכרת ערך עצמה, משמיעה קולה בשירת-חיים חדשה; היא הכוח המוליד את צורת-החיים המבוקשת ללאום, המעלה את דמותם הפנימית של בני-העם כיחידים, מעשירה נפשם ומחזקתם לכלל יוצר הראוי לכבוד. כשבא וולט ווהיטמן, המשורר-החוזה, ונשא את דבריו הנלהבים על החירות ועל גאון האדם בימינו, ושירתו התנוססה בשפע כוח של הרגשת הטבע ועוז החיים למען העם ותיקון משטרו הסוציאלי-המדיני, שיהא בריא בגופו ורוחו, יודע למשול על עצמו, ליצור כלכלה ותרבות גדולות ולשאתן על שכמו - וולט ווהיטמן זה, בן אומה אדירה היה, היושבת על אדמתה ומסגרת-חיים לה, בין טובה ובין לקויה, הצריכה לשינוי-תפיסה לקראת חזון-הבאות לגבהות האנוש ואדנותו בעולם. אולם מה קשה היה תפקידו של תלמידו, משורר-חוזה של עם עני ומפוזר, שספינתו הנטרפת בים הסבל חותרת בשארית הכוח אל האחיזה, וחוף-מבטחים עדיין אין לו; ורק האידיאה של הגזע העתיק ממלאת לבו ודוחפתו לגלות צפונותיו לקראת חידוש חייו במתכונת הפאר של עברו הגדול. אכן, קשה היתה ראשית דרכו של המשורר העברי לקום ולתבוע ביזמת עצמו (ובכשרון עצמו) את המהפכה היסודית בראיית גורלנו, לבטאה באמצעי השירה אשר תראה לנו "כבאורים-ותומים חזון חיינו הפראים, הכאובים, העוברים-בדמים על-גדות-כל הכלים". "המשורר הפרא" קרא לעצמו. ידע היטב כי דרכו אין בה כדי להשביע את רצון חבריו לעט, ואפשר הוא גם "חוטא" לאמנות הטהורה לשמה,- אך זו הדרך הגואלת ליצירתו, אין לשנותה: |
"אתם, קלי-המשקל בנפש בלב בחייכם לעומת כובד הפיוט
בדבשו ביינו ובדמעו. ותאבו כי אלך עמכם, המשורר הפרא, שאתכם בצבור אשורר שירה, כמצווח בתורת האיסטניסים העברים - אמן אני אומר לכם: גשו סגרו חלונות לבעבור לא יברח לבבכם הרוטט ככספית בעברי בזהב חמסיני שהוא לי כאדר מסביב לגופי הבוער - - לנפחים בהאדם הברזל פה אתן את ידי ולהולכים אחרי בהמתם הטובה בישימון. אך כגמל המובל בחול פה ונושא משאות בשקט-בשקט ומצלצל בזוגו: הכנעה יומם ולילה, אנכי לא אהיה, אלא כשור גועה בוקר לצאתו של שמש: אדם יוצא לעמל עד ערב ואחד לרעב - - ובלילה אשותף לים פה בכבדו ובפחדו וכמוהו גם ארבץ עלי זה הקרקע הצהוב, ויש שלכלב אדמה בהמון רחמי וגעגועי. לא אשיר בחרוזים ברוכים: שערי לבי פתוחים . . . כל-עוד לא אוכל באמת לעשות זה לבי בית-מועד לכל הנכאבים, שהם כמהי-מולדת - לעצמם בתוך המולדת, שיכנסו לתוכי כמו למרזח ומקדש - - ושבעים שנות חיים, אם אחיה, אצטרף אליהם ואלך בראש השיירה הזאת הנכספת, לחפש הבאר של הנבואה העברית" - - |
במחברתו "כלפי תשעים ותשעה" (הוצאת "סדן", תל אביב), שכתב אותה בין תרפ"ו לתרפ"ז, בא אצ"ג לבחון לעצמו את ה"אני" הספרותי, לברר מה עושה - ומה מחוייב לעשות - הסופר העברי בספרותנו, מהו הציר עליו היא מסתובבת, ומהו מרכזה. "המרכז הקרקעי העברי זוהי האידיאה המרכזית שצריכה להיות, ושאיננה לפי שעה, בספרות העברית" - היתה תשובתו אל המבקשים דיסטנצה ושיהות ועידון לכתיבתם. הוא העמיד עצמו "יחיד-מתנגד" לעומת תשעים ותשעה במהלך המקובל, ונלחם. להט-המקום, לחץ-הזמן שמסביב והעובדה שכבר הגענו להתחלת היש בארץ-ישראל, אלה מחייבים להיות מציאותיים, קרקעיים, תכניתיים - בכל חלקי היצירה העברית. אין להירתע מן האקטואליות שבספרות. השירה האקטואלית אם רק יש בה כדי ללוות ולשקף בהוד הביטוי את מערכת המעשים החמריים, ברכה בה, והריהי אמצעי עיקרי להגשמתה של העבריות העולה. "כשם שיש תכנית מסויימת ותכליתית ל"מה צריכה להיות" האומה הישראלית, כן גם יש תכנית ל"מה צריכה להיות" ספרות ישראל בלשון הקודש בתקופת הריכוז והכיבוש". וכי ישאלו השואלים: "משורר פוליטי? חיי המונים?" התשובה היא: "כן! ארצישראליות בתקופת הגשמיות לחזון - יסוד היסודות לשירה העברית החדשה. גאולת הקרקע והפראת הישימון בהתאם לתורת הנפש הישראלית. מהפכה לשמה: שיבת ציון. - - - כי לאתמול הממלכתי העברי אנו שואפים, אבל לאתמול הגלותי, הספרותי סתם - לא! כזוהי חוקת הימים החותכת בעמידה עלי קרקע כאן. דאגת הפרט נבלעה בדאגת הכלל. ורק בגאולת הכלל תימצא גאולת היחיד הכואב. - - - אלמלא כן, לא היינו כאן. האבסטראקציה הספרותית, הרשאית. להיות כפאר לפולחן יחידים אצל גויים שבעים בגבולות מולדת מוצקה, אינה רשאית להיות השלטת אצלנו".
הדברים הרציניים והפאתיטיים האלה, דברים מפורשים וגלויים - במגמתם, מהווים לא בלבד התקפה רעיונית "כלפי תשעים ותשעה"; הם המאניפסט הספרותי לו לעצמו, בדיקת יסוד רצונו השירי הנועז של המשורר, התוויית דרך, ראיית גורלו בספרות העברית עין בעין. ניתוח הכוחות המצויים ב"אגואיזמוס" של הרכוש הנפשי שלו, גורר אתו ממילא תיאור ממצה של האטמוספירה הכללית והרפויה שבספרותנו, זו שאין בה כלום מן התמורה ההכרחית המבוקשת לביצוע יצירתו הוא. על כן, לא רק התמרדות נגד הרוח הזאת בספרות, שהיא "כאורלוגין עתיק מאוד, הדופק מימי סבא, מתחת ללוח-המספרים המחוק ובלי מחוגיים כלל", אלא גם ביקוש נתיבה ממשית לעשייה מחודשת ביצירה, מתוך בטחון בכשרונם של המשיגים בעומק והנאמנים באמת לקידום גשמיותם ורוחניותם של בני הדור, אלמלא קוצר המצע, מן הראוי היה להוסיף ולהגדיר את הכוח שבבגרות-הדעת, הבוער באש הטמפראמנט המיוחד למשורר זה, שהובע בספר פרוזאי רב-תנופה זה. כוחו חותר קודם כל אל האון; במקום האון מתגלה, שם גם מולך הנוי בריבוי צורותיו. הפחד הישראלי שנשתרש בתוכנו בגולה הארוכה אינו מחוייב להמשך עוד; יכול הוא שיסולק, שייהפך ליציבות פנימית, להרגשת הגבורה האנושית, להעזת המעשה הגואל בחיינו - המעשה היכול והצריך לקום "בפעם האחת והאחרונה בעולם!" עוז-מחשבה וכוח-ביטוי אלה ניתנו לו לאורי צבי גרינברג, ולא לאחרים; מה שנתגלה לו ונתברר ללא כל היסוס, לא נתגלה ולא נתברר לאלה המשערים כי להם השיקול והשיהות להסדיר את יצירתם המהורהרת היטב ולהרחיקה עד כמה שאפשר מן הדחיפות של ההווה אל חיקו של העתיד. - ודאי, בהתפרצות לבו העולה על גדותיו, התחייב אצ"ג בנפשו; הטיח ראשו אל כותל עבה; סערת רוחו העז סחפתו בזרם דמו כבמסע פראי - והוא היה קרבנו. לא מעטים היו שהשתיקוהו, נלחמו בו, לעגו, ביטלו רעיונותיו, אף ניסו להוכיח על ה"סכנה" הנשקפת לספרות בגישה אנטי-אמנותית כזאת; אך הוא לא נרתע, השליך עצמו אל תוך מפעלו הספרותי כאל עומק התהום, בלי כל יראות, בהכרה, כי הוא יהא המגשר בין התקופות, חותם שקיעת האתמול ועולה עם זריחת המחר. אצ"ג לא נתעייף; יצירתו נמשכה - וביתר שאת; רבו קוראיו המבינים לרוח שירתו; אך אין לומר, כי נשתנה דבר יסודי בהלך-הרוח של כלל הסופרים העברים. הנה הופיע ספרו "חזון אחד הלגיונות", ואחריו - ספר שיריו העצובים והמורתחים "כלב בית" (הוצאת "הדים", תל אביב, תרפ"ט). תהליך ההגשמה האטי בכל השטחים המם אותו, הוציאו משיווי משקלו; ראה את "גורל-המחר של המולדת וצבאה החלוצי הטוב" נתון בידים לא אמונות. שוב חזר ונתגלה לו הפחד "לראות תהום ירושלים בהיפתחה", כי קרובה הדליקה ליפול - ואין להתעלם ולא לכסות על האמת. לא יכול היה לרסן את זעם התוכחה שבו נגד ההשלמה עם המעט הקיים בא"י ובספרות-העוני שלה, השלמה שפירושה: "אל נהלך בגדולות", שתוצאתה: "התכווצות ביטויית ורעיונית". - קיטרג והאשים, ובכאבו שר: "ולא בא המשיח עד עתה, / לא בא המשיח." בצערו יש שראה עצמו כאילו קיללהו האלהים, בתתו בו את חכמת המסכן לחוש בבאות ולהריח באסון ככלב -בית. |
"וכי איני יודע לשיר תאות הוד לנשותי?
וכי איני יודע פיוס כל נוף בטעמי נגינה? וכי איני שומע בכמירת-רחמים לכל שה הפועה רך - למגע בצל סבך? אך איני שר הוד לנשותי ולא עלי נוף ועל שה, אני שר על אדם ומולדת בתוגת חכמת המסכן. קללתני אולי אלהי". |
אנוס על פי עצמו ועל פי הכרת דורו בתורשתו הגלותית, הנתון כקודמיו במערבולת הזמנים ללא בית וללא אחיזה - דורות נודדים ושואפים, סובלים ומתאכזבים עד ששוב עולה בהם הרצון להחזיר לעצמם את מהותם האמיתית - רואה הוא עצמו חייב לשקף את הסכנה הגדולה שבבריחה מן העיקר הארץ-ישראלי, להזהיר מקבלת תחליפים במקומו, להתריע על הרפיון היושב בקרבנו מאז תקופות ארוכות: |
"מאז ומעולם לא אהב זה העם
את הבא וקורא לו: עלות אל ההר לסיני המשיח שכולו באש. כי בגיא בחר עם, שבת שקט בגי; ותמיד היה מי אשר שר לו שיר-גי וברק גורל קל, כקלות רסיס טל. ואולם אני לא אשיר על הקל, כי כבדה עלי פה תוגת חיי מאד". |
אצ"ג העמיק לראות בחלקי המעשים, אם גדולים ואם קטנים, המתהווים בכפר ובעיר שבארץ; צופה היה אל ה"היקף" היהודי שבחוץ לארץ והנה מועטים הם דורשי ציון והמאמינים בתקומתה השלימה. ולא זו בלבד: רבים הם שונאי-ציון בין הגויים, וגם בין היהודים - והספרות העברית ללא חזון; אין היא ניזונה מן הממש שבתחיה ואין היא מזינה בשינוי-ערכין, לא תדבר אל לב ההמונים ביסוד הנפש והמחשבה, כי יקומו להרבות כאן את מחנות החלוצים, כי יאדירו כאן אותו "חיל מצב" קטן שהוא טוב ומנוסה לא פחות מחיל אומות אחרות, קטנות מאומתנו, שכבר נשתחררו ובאו אל נחלתן.-והנה באו מאורעות הדמים של חודש אב בשנת תרפ"ט (מאורעות שאצ"ג חזה אותם באורח נבואי) וזיעזעו את נפשו של המשורר, שנתרתחה בזעם שירי בספרו "איזור מגן ונאום בן הדם". - כל זה הצריך התאזרות הכוח העברי החיובי-כדי לגבור על המכשולים ולהוסיף בנין בכל האמצעים.
אם רבתה פה "החנוונות" היהודית מן הגולה - צריך לסלקה; אם עדיין קטנים ממדיה של ההתישבות העברית על הקרקע ו"אין עם ומלכות, אלא שבט קטן על אי לחם קטן" - מה יש לעשות אם לא להלחם לגידול ולהרחבה בכל הדרכים הנתונים להלכה ולמעשה, בחיים ובספרות? הן זהו העם וכך הוא, אשר את עיניו יש לפקוח, ואת לבו לחזק, להעירו מאדישותו ולהורות לו עוד ועוד: "קום ועלה, חרוש ובנה! הנה היא הדוגמה של "השבט"! היש דרך אחרת? התקום מלכות בלי עם? ואולם כאן שינה אצ"ג את טעמו. החדל להאמין? הנתייאש? בשירו "אז וכעת" ("כלב בית") הוא פוסק: |
"הן יודע אני, כי מוצא אין מזה,
רק מהלך אמות לפנינו לתחום - אם פתאום לא יקום מתוכנו האיש ואתו סקריקין אשר זעמם יכה מצח בעלי החנות המשיחית ובשלשלאות יובלו בעיר לכס המשפט של המרד בעם". |
והרי באותו שיר עצמו מבחין המשורר היטב בין ימי הסיקריקין וימינו, כי אז
|
"בימי המקדש היה עם ומלכות
מולדת כורמים ויוגבים וחוזים. אניות בים וצבא על יבשת. כהן רם בהיכל ושופט גם בשער, וכעת המולדת - מולדת ערב". |
גם אז היתה "חנוונות" ו"עבודה זרה" בתוככי ירושלים. האם רצון-הגאולה אינו דורש איסוף העם וליכודו להגשמה נכונה, חיובית, על אדמת אבות? אם העם יהא כאן, במולדת העברית, המכשילים שבו ממילא יפלו. אפשר, ומובן מאד, כי המשורר האימפולסיבי נמשך אל המוגמר שבחזון, ומרירותו על קשי הימים יש שמעבירה אותו על דעתו, אך הן קיים גם אותו דבר הקרוי טיפוח-היסודות לשם הבנין המוגמר, וכיצד יסמיך פה המשורר סתירה אל בנין, פתאום יעלים עינו מן החלוצים ויבליט בדגש את הסיקריקין - לצורך מה? מי מהם חשוב יותר בעת בזאת? קו נוקב ומכאיב זה, שיותר משיש בו שאיפה נפשית מתקנת, מקורו בהתאכזרות המשורר על עצמו למראה המפגרים במעשה התקומה העברית - גובר והולך בשירי אצ"ג מגיע לפסגתו ב"ספר הקטרוג והאמונה". הוא גונז כלי שירתו בכינור ובעוגב, אף מניח חצוצרה ותוף, ואוחז בקורנס הולם, מכה בו בעצמו, בקרבים אליו ובנראים אליו מרחוק, נוקם ונוטר, שופך באש דבריו, אש לוחשת איומות, מתפשטת בלהבות-הוד השורפות את הכל. - רק זה מקרוב חתר להשתייך "למעבה החברה הזאת, שבמערכת הימים והלילות שלה באתי בהכרה לשאת חלק כחלק. כך מצווים החושים ביקיצתם העברית בתור משועבדים - ברצון לחוקת תנועת השחרור העברית: שהיא בוקר בעם ושחרית היא גם בי". הנה הוא "המשורר הפרא" הנותן ידו "להולכים כאן אחרי בהמתם הטובה בישימון" ועושה לבו "בית-מועד לכל הנכאבים"; וכיצד הוא אומר? ושבעים שנות חיים אם אחיה, אצטרף אליהם ואלך בראש השיירה הזאת הנכספת, לחפש הבאר של הנבואה העברית - -"; ולא עוד אלא "בנפש האדם - בתוך - העם יש אורים - ותומים גנוזים, אותם יש להעלות מן העומק - ורק בם לחקור". ועתה - הנה אין מוצא; פעורה התהום; אין עוד אותה "השכינה המוצאת תקונה דווקא כאן: בחיי החולין שלנו ועבודת הפרך בארץ הקדושה. עתה נהפך המשורר הלוחם לקרקעיות, מתווה הדרך הבונה בשירה העברית הצעירה, ל"פיטן האבדון". הוא יודע היטב את משמעותו של הכינוי שהעניק לעצמו, יודע זאת בחושיו, בהכרתו. יצרו הוא, נפשו המנוגדת, שניות שברוחו. הוא מנחש דבר גורלי; ברור לו, כי הנה יוציא עצמו מן הכלל, זה הכלל שלבו נרעד בשירתו, שאהב אותו מאוד, ואולי לא יסלח לו על כך. כל זה ידוע לו למשורר, אך הוא הולך ומושך לקראתו, ואף אם ישנאוהו, יסקלוהו: |
"כל איש בשבטי מכירני בשמי: השורף ונשרף - -
מרגיז ומכעיס רב. לא שלחני אל טוב וצוהל מפסגת האולימפ, או מגינת ורדים: להיות לששונכם פה נביא, בעברי רחובכם פתחו חלונות ושפכו עלי דומן וסחי, כי צרי לפצעכם מידי אלהים לא אביא! ושמן המור על בשרכם הכאוב לא אטיף - - הנני בבגדי ונעלי פרוע קרוע יחף, ומאלף חצי משנאים בשרי הרוחני כה סטיף - - שטמוני. אחי! כן, שטמוני _ פיטן האבדן. לא אדע למשות דג צחוק מאגמי הדמים". |
ואולם היוצר האמיתי, עם כל התהומיות שבנפשו המסוערת, לא ירחיק לסטות מן האפיק המרווה את שדה יצירתו בשביל הניזונים ממנו. הוא ישוב אל הדרך המובילה לאמונה ולאהבה למען העם, ישוב אל חיוב הבנין למען בנין העם. כאוב ומדוכדך ישוב ויתרצה בזכות דביקותו בבנים ובבנות של ישראל, בכוח אש-החיים האצורה בו למען בית-ישראל כולו, תוכחתו המצליפה לא באה אלא כדי לטהר נגעים, תוכחה לשם הברכה, ברכת-עם. המשורר חי בדמו, ובו הוא שר. מן המיצר פורץ הדם העברי המחלחל ומזנק על נס שירתו, שירת הקול הגזעי המהרהר מקוטב אל קוטב כמשא-גורל. כשם שעמד להתמודד עם הנצרות, זו שהפכה במערב לקתוליציזם עריץ ומכזיב; כשם שבא להוכיח את האיסלאם המתנכר, המטיל כאן עלינו את אימתו - כך נצטווה במצפונו להלחם בשבושים וברפיונות שבתוך נפש עמו, כדי לחזק בו את העיקרים העבריים המקוריים, שבליסטראות האש והחורבן השכיחום ממנו. דורות רדפו דורות, תכנים הלכו ותכנים באו - והנפש הישראלית לא נתמלאה. הנבחר בחיים, אם לא חיים משלנו? מלכות ישראל הנכספת צריכה להראות בעין, מוכרחה להיות ממשית בכל גילויים של אומה האחוזה ודבוקה באדמתה. האנושיות שבנו -מתוך היהדות תבוא, ולא להפך! על כן נזדעק, הדליק עצמו כלפיד; הריהו בוער כעמוד-אש של אזהרה נוכח הסכנה לכשלון אחרון. יש ויצלול לקדמת ימי העבר, ושוב יעלה ואתו בבואת החזון של העתיד. כולו נתון למרד בקיים החלוש, כולו תובע את גילויי הגבורה הישראלית. הוא סותר, אך בונה; זועף, עוקץ כבשפודים מלובנים, שואג, מאיים - אך הוא כואב ואוהב, בוכה במסתרים, חרד לבנים הנאמנים המקימים את המולדת המחודשת, שלא תסולף במיעוט דמותה, שהעושים בה יכירו את יסוד חיינו וצרכיהם בזמן הזה; הוא מתרפק על בית ישראל השדוד והאובד בגולה, מחבקו בזרועותיו בלהב ובגאון - הלא הוא היש הגדול של המילואים, שלמראהו תתעצם שירתו בכוח של מבע עברי חדש, מיוחד במינו: |
עם, אתה אדיר! בשבי אתה מסתעף למליונים!
לך שפע בנים רחבי כתפים ונפש, זרועות ברזל, שוקי עשת; טובים לעבודה בשדות טובים לעבודת הבנין והשכלול של בתים, של גשרים, של חרושת של ניקבות, של נמלים, של כבישים, טובים למארש_חמושים-אלי- קרב_עם אויב ולהפיל עליו פחד . . . גזעם הקדמון טובים לנהל רכבות, אניות, מטוסים, ולזמר ברחבות זמרת מלחים בעברית בכל כרכי הים בעולם, באשר עוגנות ספינותיהם עם מטען; בגוון דמדומים בפניהם וברב ים בעיניהם. עם! לך שפע בנות, בריאות ויפות, טובות לעבודה בערים וכפרים; הן עצמן מבורכות כעצים ללדת לך דור מסועף: בריא ויפה ושזוף; וממנו - נביאים, גדולי-דעת, גבורי מעש, מעפילים, שליטים! מה יעשו פה היום בניך בנותיך בהמון כחותיהם, בזה עודף השפע של רוגז ימי, בזה מרץ מורדים, מה יעשו בריטמוס הקרב בדמם? צוום לכבוש שטחי ארץ, להעפיל עם דגלים אל פסגה, צוום לכת באש ולהרעיש חומת טיטוס, בסטיליות, הם ילכו כמורדים ואתה תשמעם בשירם: חרות, כבוש, גאולה, התרחבות, מלכות! צוום גשר למתוח על תהום ומתחו מגופיהם גשרים! צוום גשר לנתוץ ונתצו את עצמם עם הגשר! |
קטע זה מן השיר "נאום אל העם", ושירים אחרים שב"ספר הקטרוג והאמונה", מעוררים תמהון והתפעלות גם יחד. לא בלבד חוש-ההמצאה האפי בתיאורו הנרחב של הנושא, במתן הביטוי לשפע הרגש שבלב המשורר, הדופק ומתלכד עם לבות אחיו,-אלא ששירה זו בת הזמן שממנו באנו, יש בה כל כך מסער-הקדומים, מן ההשתוקקות וחוסן הנעורים האמיצים, החידוש הפורח, והיא חודרת עמוק לנפשנו ונעשית עלינו נאמנה ויקרה. כאן אתה חש את משב הגעגועים להשבת דבר אהוב שאבד, שאיפה ליציאה למרחב, לגבהות, המחשבה שקולה, הצעד חזק, בוטח בהשגת המטרה, והלב מלא ברצון הגדול לחיים. "יש עת להתלקחות כסנה ויש עת להזדככות". במוצאי הקטרוג המהמם בשבט עברתו מתכנסים הביטויים הצלולים לביתה הנפשי של האמונה, אמונה מלמדת, עוטה צעיף מדמע וזוהר, מבקשת נתיבות, מחנכת. מה צמאה נפשו של המשורר לראות בהתנערות עמו, לשתות מנבכי יגונו אור ורון. כשהוא בא בסודם של בני-העם, הרי הם קורנים וקולם עולה בנגינה. דומה, הנה הם מחכים לבואו של המשורר. השר אותם, "כמו הכנורות למנגן". ב"ספר הקטרוג והאמונה" נתגדלו המוטיבים שבשירת אורי צבי גרינברג ונעשו יציבים. אמנם, גם בספריו הקודמים כבר נתבהרו יסודות שירתו - היגון, הזעם, המרדות, הגזע העברי הכאוב, החיים היהודיים המעורטלים והמדומדמים, אור המשיחיות, הוד הממלכתיות הישראלית, הפיוט המדיני-החברתי הלוחם, השכל הקר בצדו של הדם הלוהט לחזות בזמן ובמקום את טובת כלל-האומה, אולם בספר זה נצטללו הדברים בצורת מבעם האפי, בניבם העמוק והמרוכז, המוארים בתבונה רבה. מבין השירים האלה מצטיירת דמותו הרמה של משורר עברי בעירום רגשו וכובד הגותו, משורר שאין מאושר ואין טראגי כמוהו. אכן, שירה זו כבדה בזעקת השבר שלה כאותם הסלעים הנחצבים ממקורם, מתגלגלים בתרועה, כקול-קורא אל תוך החלל. באה לו לעולם כמעט בלי כל עטיפות, כולה פורחת במערומיה, ערטילאית, מזועזעת, כופה באמיתה, מכניעה. כל שיקרא בה ויתן דעתו עליה, יבין את מקור הכאב והרצון להכאיב, המרי, הפחד, החרדה והצפייה לחירות - כל אלה שהוצתו כדליקה בלב יוצרה, דליקה משתוללת, לוחכת, אך גם מאירה בשלהבת החזון הנעלה את דרך-היגונים של אומה עתיקה-חדשה. יותר מבספריו הקודמים נוכחים אנו, כי השירה הלאומית הזאת, המדינית-הקיבוצית, אינה מושתתת אלא על היסוד האישי של התוודות לב היחיד בעצבון הבדידות הגדולה; ואולם המשורר ושירתו לא נפרדו; הם נתמזגו למהות אורגאנית אחת; הוא חי בה, עקוד לה מתוך הקרבת כל ישותו, והיא נמסכה בדמו. אכן, מועטים מאוד היוצרים, שהאופי והרוח, תחושת הגוף ותנועת הנפש, הופראו וניזונו זה מזה והגיעו לידי אחדות שלימה כזאת כמו אצל אורי צבי גרינברג. מין סגפן הוא אצ"ג, שרוי בהתייסרות הגוף המתמדת לשם עילוי הנפש, הגוזר על עצמו התנזרות מכל אותן ההנאות העשויות להרהיב את דעתו הגשמית של אדם - לצורך חיזוק פנימיותו. חדוות גופו אינה אלא להב-ראשו המזדכך בדריכות הרצון לרעוב בעניו ולשאת במכאובו, כדי לזנק בסערת התשוקה אל נקודת-המוקד של מיצוי רעיון רוחו-שירתו. כך הוא מתהלך בודד, עני, זועם, מלבה חזון נפשו ורן לעם ולמולדת. עמוקה הבאר ממנה הוא דולה את שירתו העצובה, שירת היחיד למען הכלל, אך היא נחמתו, כי ממנה "ישת מחר פיטן הדומה לי ודבר הכאב יוציא מפיו כתער". |
למעלה משבע שנים, מאז צאת "ספר הקטרוג והאמונה", לא פרסם אורי צבי גרינברג דבר. בינתיים הובל העם אל גיא ההריגה ושוב נוכחנו עד להזדעזעות ועד לטירוף מהו מעמדנו בין הגויים, לאיזו תהום הושלכנו ולשם מה גידלו אמהותינו את ילדיהן. דור ודור ומציאותו האיומה, והמציאות הבאה איומה מזו הקודמת לה, כאילו חוק הוא כי יקוימו בנו דברי התוכחה: לכלותנו באומות. ועתה? היש דמיון שיתאר את כאב-הידיעה של החיים, עד כמה נכפל ונשלש אסוננו? כלום לא ידענו כי מיותרים אנו בכל מקום בעולם הנכר, כי האש כבר אחזה בקהילות ישראל שבגולה כשארץ-ישראל היתה בעין-ושוב היססו המהססים והנהיגו שיטות עלובות של פירורי גאולה, והעם לא קם להציל את עצמו. כמה אטית ומצומצמת היתה דרך הבנין והעלייה לארץ? האם לא ידענו, כי עד שאנו המועטים, זה "השבט הקטן", באנו להקים כאן תחילתו של בנין לפדותו של העם, שנשאר מאחרינו - הרי בהישארותו שם הוא נידון לאבדן?! ואם היו יחידים בינינו שחזו את הדבר, שחזו את השואה המתקרבת כאותו סיימוגראף, שהתריעו על הסכנה, זעקו בדם לבם שהגאולה לא תבוא על ידי הבטחות מחוץ ועל ידי קטני-אמונה מבית, אלא במעשה ידיהם ורצונם של בני העם עצמם בכוח המליונים שלהם - אם היו, כמה לא שמעו להם, השתיקום, ביטלום, שנאום! נקל לשער מדוע התכנס המשורר אל תוך יגון עצמו, מה משמעות פרישותו, בריחתו אל מדבר השתיקה, איך מתבוסס הלב באלם זה שכפה על עצמו. ואולם שירתו עולה ומוארת מחדש באור הלהבות של ימינו. עתה מובנת היא. שירה "אקטואלית" זו, שנולדה מתוך צער וכיסופי ישראל במלחמה הקודמת ולאחריה, שנלחמה לבאות, לא היתה שירה ליומה, בת תקופה מסויימת בלבד: האמת שבה הכאיבה מדי ומסקנותיה היו מרחיקות, מפליגות מדי. עתה מתקבלת היא על הדעת המפוכחת, גם על זו של מתנגדיה המלומדים. נושאה ותכניה, גם השליליים ו"יוצאי-דופן", ממלאים ברעד את חלל אוירנו, נוקבים בלב. אילו לא נתחייבנו, והשמדת העם לא היתה מגיעה לממדים אלה, ואילו ניתן לנו להציל מליונים, ואם נזכה ליישובה המלא של ארץ-ישראל ופליטת-האומה תשכון בה לבטח - גם אז היתה ותהא שירתו של אצ"ג תעודה רוממה לשאיפותיו ולמלחמותיו הנועזות של משורר עברי כמה-גאולה, עז-רוח וגדל-הבעה, יחיד ומיוחד. ועתה, עד למילוי חפצנו, ובאימת-העתים הזאת . . . לא השמיע אורי צבי גרינברג את קולו - ובוודאי לא הפסיק ביצירתו, לא הניח את שירתו. כאמור, נקל להבין את סיבת הרתעותו אל תחום יחידותו-בדידותו; כי כוח בלתי רגיל דרוש לו למשורר-בחסד לחישול עצמו בקטאסטרופה הזאת, שיהא בידו לצאת שוב לרשות הרבים ולהעלות את שירתו במתח חדש של עלילה ואידיאה. האין לו לאורי צבי גרינברג כוח זה? האם לא קופל בו עולם ומלואו, ישראל וחזונו? קומה, המשורר, בזעמך ובאהבתך, והוסיפה לתת ביטוי למאבק חיינו, וראו כולם: "כיצד ארי קם פתאום מרבצו וזנק על שוביו". |
חזרה לתחילת המאמר |
---|