"אתם, קלי-המשקל בנפש בלב בחייכם לעומת כובד הפיוט
בדבשו ביינו ובדמעו.
ותאבו כי אלך עמכם, המשורר הפרא, שאתכם בצבור אשורר
שירה, כמצווח בתורת האיסטניסים העברים -
אמן אני אומר לכם: גשו סגרו חלונות לבעבור לא יברח לבבכם
הרוטט ככספית בעברי בזהב חמסיני שהוא לי כאדר מסביב לגופי הבוער - -
לנפחים בהאדם הברזל פה אתן את ידי ולהולכים אחרי בהמתם הטובה בישימון.
אך כגמל המובל בחול פה ונושא משאות בשקט-בשקט ומצלצל בזוגו: הכנעה יומם ולילה, אנכי לא אהיה,
אלא כשור גועה בוקר לצאתו של שמש: אדם יוצא לעמל עד ערב
ואחד לרעב - -
ובלילה אשותף לים פה בכבדו ובפחדו וכמוהו גם ארבץ עלי זה הקרקע הצהוב,
ויש שלכלב אדמה בהמון רחמי וגעגועי.
לא אשיר בחרוזים ברוכים: שערי לבי פתוחים . . . כל-עוד לא
אוכל באמת לעשות זה לבי בית-מועד לכל הנכאבים,
שהם כמהי-מולדת - לעצמם בתוך המולדת, שיכנסו לתוכי כמו למרזח ומקדש - -
ושבעים שנות חיים, אם אחיה, אצטרף אליהם ואלך בראש
השיירה הזאת הנכספת, לחפש הבאר של הנבואה העברית" - -

"וכי איני יודע לשיר תאות הוד לנשותי?
וכי איני יודע פיוס כל נוף בטעמי נגינה?
וכי איני שומע בכמירת-רחמים לכל שה הפועה
רך - למגע בצל סבך?
אך איני שר הוד לנשותי ולא עלי נוף ועל שה,
אני שר על אדם ומולדת בתוגת חכמת המסכן.
קללתני אולי אלהי".

"מאז ומעולם לא אהב זה העם
את הבא וקורא לו: עלות אל ההר
לסיני המשיח שכולו באש.
כי בגיא בחר עם, שבת שקט בגי;
ותמיד היה מי אשר שר לו שיר-גי
וברק גורל קל, כקלות רסיס טל.
ואולם אני לא אשיר על הקל,
כי כבדה עלי פה תוגת חיי מאד".

"הן יודע אני, כי מוצא אין מזה,
רק מהלך אמות לפנינו לתחום -
אם פתאום לא יקום מתוכנו האיש
ואתו סקריקין אשר זעמם יכה
מצח בעלי החנות המשיחית
ובשלשלאות יובלו בעיר
לכס המשפט של המרד בעם".

"בימי המקדש היה עם ומלכות
מולדת כורמים ויוגבים וחוזים.
אניות בים וצבא על יבשת.
כהן רם בהיכל ושופט גם בשער,
וכעת המולדת - מולדת ערב".

"כל איש בשבטי מכירני בשמי: השורף ונשרף - -
מרגיז ומכעיס רב.
לא שלחני אל טוב וצוהל מפסגת האולימפ,
או מגינת ורדים: להיות לששונכם פה נביא,
בעברי רחובכם פתחו חלונות ושפכו עלי דומן וסחי,
כי צרי לפצעכם מידי אלהים לא אביא!
ושמן המור על בשרכם הכאוב לא אטיף - -
הנני בבגדי ונעלי פרוע קרוע יחף,
ומאלף חצי משנאים בשרי הרוחני כה סטיף - -
שטמוני. אחי! כן, שטמוני _ פיטן האבדן.
לא אדע למשות דג צחוק מאגמי הדמים".

עם, אתה אדיר! בשבי אתה מסתעף למליונים!
לך שפע בנים רחבי כתפים ונפש, זרועות ברזל, שוקי עשת;
טובים לעבודה בשדות טובים לעבודת הבנין והשכלול
של בתים, של גשרים, של חרושת של ניקבות, של נמלים, של כבישים,
טובים למארש_חמושים-אלי- קרב_עם אויב ולהפיל עליו פחד . . .
גזעם הקדמון
טובים לנהל רכבות, אניות, מטוסים, ולזמר ברחבות זמרת מלחים
בעברית
בכל כרכי הים בעולם, באשר עוגנות ספינותיהם עם מטען;
בגוון דמדומים בפניהם וברב ים בעיניהם.
עם! לך שפע בנות, בריאות ויפות, טובות לעבודה בערים וכפרים;
הן עצמן מבורכות כעצים ללדת לך דור מסועף: בריא ויפה ושזוף;
וממנו - נביאים, גדולי-דעת, גבורי מעש, מעפילים, שליטים!
מה יעשו פה היום בניך בנותיך בהמון כחותיהם,
בזה עודף השפע של רוגז ימי, בזה מרץ מורדים,
מה יעשו בריטמוס הקרב בדמם?
צוום לכבוש שטחי ארץ, להעפיל עם דגלים אל פסגה,
צוום לכת באש ולהרעיש חומת טיטוס, בסטיליות,
הם ילכו כמורדים ואתה תשמעם בשירם:
חרות, כבוש, גאולה, התרחבות, מלכות!
צוום גשר למתוח על תהום ומתחו מגופיהם גשרים!
צוום גשר לנתוץ ונתצו את עצמם עם הגשר!