בתחילת פרשתנו מדובר על העלאת הנרות במנורה:

"דבר אל אהרון ואמרת אליו,
בהעלותך את הנרות, אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות...
וזה מעשה המנורה מקשה זהב,
עד ירכה עד פרחה מקשה היא,
כמראה אשר הראה ה' את משה כן עשה את המנורה."

הפסוק מדגיש את הרעיון, שאת הכלים לעבודת ה', ואת צורתם אין אנו קובעים בעצמנו, הקב"ה בכבודו הראה למשה את צורתם. הביטוי "כן עשה" חוזר בפסוקים אחדים בתיאור עשיית כלי המשכן. בחלק מן המקרים מעיר רש"י: "מלמד שלא שינה". הכתוב מדגיש שכל הנרות מכוונים אל הקנה המרכזי, הנקרא: "מנורה". מן המנורה יוצאים שישה קנים הנושאים שישה נרות נוספים.

חכמינו מצאו במנורה סמלים רבים. הראשון בהם הוא האור. האור היוצא מן המשכן ומן המקדש להאיר לעולם. אור הטובה והברכה.

"אמר הקב"ה:
האור יוצא מביתי ואיני צריך לאורה".

המנורה כולה מקשה, לא חלקים חלקים. מן הירך ועד לפרחים ולכפתורים הכל חלק אחד. כל נר ונר מאיר בפני עצמו, כלפי מעלה. כל פרט ופרט מוסיף את האור המיוחד לו, אך יש להתאים את האורות. כל הנרות פונים אל המרכז, ומאירים כולם יחד, סמל להרמוניה, לאחדות ולליכוד. כאשר עם ישראל אחדות אחת - הולך לפניהם ארון ה' ומפיח בהם רוח גבורה וניצחון. אידיאל אחד מלכד את כולם. על פי ה' יסעו בני ישראל ועל פי ה' יחנו. אך למרות שהכל מתנהל על פי ה' ומשה נושא תפילת הדרך: "קומה ה' ויפוצו אויבך וינוסו משנאך מפניך", אין סומכים על הנס. משה מבקש מחובב להצטרף אליהם, להיות להם לעיניים ולהדריכם בדרכי המדבר.

פרשת "ויהי בנסוע" היא פרשיה בפני עצמה, המפרידה בין חלקה הראשון של פרשתנו, חלק האור, לבין חלקה השני - חלק התלונות והעונשים. ללמדך, כי ברגע שנפסקת האחדות, כאשר בטל הרעיון שלאורו הולכים, מתחילות תלונות. מתחילים געגועים אל סיר הבשר. העם בוכה למשפחותיו. לא רוצים לחם משמיים. התלונות אינן נובעות מרעב. לא הייתה דאגה קיומית: מים היו מן הסלע ומבארה של מרים, לחם משמיים. העם מחפש סיבות להתלונן. התורה אינה מסבירה את סיבת התלונה הראשונה. רש"י מעיר על המילה "כמתאוננים":

"אין מתאוננים אלא לשון עלילה.
מבקשים עלילה היאך לפרוש מאחרי המקום"

העם מבקש לא להיות תלוי בחסדי שמים.

רמב"ן רואה את ראשית החטא בהתמרמרות הפנימית של העם, ולפיכך אין צורך לחפש סיבה קונקרטית לתלונה:

"והיה רע בעיני ה',
שהיה להם ללכת אחריו בשמחה ובטוב לבב מרוב כל טובה אשר נתן להם
והם היו כאנוסים ומוכרחין מתאוננים ומתרעמים על עניינם..."

כהפטרה נבחרה נבואה מנבואותיו של זכריה. זכריה הנביא עלה מבבל מיד עם הצהרתו של כורש המסיימת את התנ"ך:

"מי בכם מכל עמו, ה' אלוהיו עמו ויעל."

בימים קשים, של בצורת והתנכלויות מצד העמים השכנים, ימים של רפיון והפסקת בניין בית המקדש, קמו חגי וזכריה ועודדו את העם, להמשך בניין הבית. בנבואה שאנו קוראים כהפטרה מבטיח הנביא את השראת השכינה במקדש, בתוך עם ישראל:

"כי הנני בא ושכנתי בתוכך, נאום ה'."
"לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי אמר ה'".

במרכזה של הנבואה עומדת המנורה:

"ראיתי והנה מנורת זהב כולה."

זכריה רואה את המורה בחזונו, בדומה לנאמר על משה:

"כמראה אשר הראה ה' את משה, כן עשה את המנורה".

חזון המנורה של זכריה נפתח בדברים הנקשרים אל עניין הנבואה המבואר בסוף הפרשה:

"וישב המלאך הדובר בי ויעירני כאיש אשר יעור משנתו.
ויאמר אלי מה אתה רואה."

וכאן בא מראה המנורה.

בתחילת פירושו לזכריה אומר רש"י:

"נבואת זכריה סתומה היא מאוד, כי יש בה מראות דומות לחלום הניתן לפתרון
ואין אנו יכולים לעמוד על אמיתת פתרונו עד יבוא מורה צדק".

תיאור המנורה של זכריה סתום ברובו. המפרשים פירשו שהמנורה שבחזונו, דומה למנורת המשכן. תאורה של המנורה הראשונה, מנורת המשכן, מופיע פעמיים: בספר שמות, ובפרשתנו. ה' הראה למשה את תבנית המנורה בהר. מנורה הייתה במשכן, בבית הראשון ובבית השני. עם החורבן נלקחה המנורה לרומי בתהלוכת ניצחון שהונצחה על שער טיטוס. המנורה המצויירת על שער טיטוס אינה מדויקת. היא אינה דומה למאות ציורי המנורה שנמצאו בארץ ישראל. כנראה, שינה אותה האומן שעיטר את השער, מדעתו.

המנורה, אשר מסמלת אחדות, פניה איש אל אחיו, הפצת אור, היא שנבחרה כסמל למדינת ישראל - סמל לתקומתנו, אך המנורה שנבחרה, היא המנורה המצויירת על שער טיטוס. סמל מפלתנו נבחר כסמל לתקומתנו.