פרשת בא היא השיא של תיאור המכות שבאו על פרעה ועל מצרים. כל המכות המתוארות בפרשת וארא ובפרשת בא, באות לא רק כדי להעניש את מצרים על שהרעה לעם ישראל, אלא בעיקר כדי לשבור את לב פרעה שהכריז:

"לא ידעתי את ה',
מי ה' אשר אשמע בקלו?"

בפרשת וארא צויינה מטרת המכות:

"למען תדע כי אני ה' בקרב הארץ."
"בעבור תדע כי אין כמוני בכל הארץ."

בפתיחה לפרשתנו אומר הקב"ה:

"כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו,
למען שתי אתתי אלה בקרבו
ולמען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים
ואת אתתי אשר שמתי בם
וידעתם כי אני ה'".

המכות הבאות על פרעה מלך מצרים ישפיעו גם על בני ישראל אשר דבקו בתרבות מצרים, והושפעו מן העבודה הזרה שלה. "וידעתם כי אני ה'", כלשון רש"י:

"כך מידתו של הקב"ה:
מביא פורענות על האומות עובדי אלילים כדי שישמעו ישראל וייראו".

בהודעה על מכת הבכורות אומר ה' אל משה:

"לא ישמע אליכם פרעה,
למען רבות מופתי בארץ מצרים."

על ידי המכות הגדולות הובא מלך מצרים להכרה בה'. הפטרת בא נבחרה מתוך נבואותיו של הנביא ירמיה על הגויים. הנביא מנבא על מצרים, שאליה נמלט חלק מהעם אחרי חורבן הארץ. כמו בתקופת שיעבוד מצרים, פוגעים המצרים ביהודה: בקרב מגידו הרגו המצרים את יאשיהו. אחר כך הגלה פרעה נכו את יהואחז, ולבסוף השתלט על ארץ יהודה במשך ארבע שנים, והטיל עליה מס כבד. בדומה להפטרת וארא, מדובר על העונש שיעניש ה' את מצרים. מצרים תובס במלחמה ועמה ילך בגלות. הפעם, שלא כמו בפרשה, המכות אינן באות בדרך של נס. מעצמת הצפון, בבל, היא המשמשת כלי ביד ה' להכות במצרים. גם כאן משתמשים במונח "מכה", אלא שהיא מכה בדרך הטבע:

"לבוא נבוכדנצאר מלך בבל להכות את ארץ מצרים."

יתכן והנבואה מדברת על מסע נבוכדנצאר למצרים, כעשרים שנה אחר חורבן בית ראשון, בשנת 567 לפני הספירה, מסע הנזכר במקורות חוץ מקראיים. דבר ה' ליחזקאל בשנת עשרים ושבע לגלות יהויכין, היא שנת 570 לפני הספירה, אף הוא נבואה על כיבוש מצרים בידי מלך בבל:

"הנני נותן לנבוכדראצר מלך בבל את ארץ מצרים
ונשא המונה
ושלל שללה
ובזז ביזה
והייתה שכר לחילו."

אלא שגם במלחמה בדרך הטבע ניכר הנס:

"מדוע נסחף אביריך?
לא עמד, כי ה' הדפו",

וביציאת מצרים נאמר:

"ה' ילחם לכם".

בכל המלחמות, הנצחונות והמפלות עלינו לראות את יד ה' העושה משפט בגויים הפוגעים בישראל, והמנהיג את דברי הימים. רבות הן דרכי ההענשה שביד ה'. בפרשת בא, כל המכות באות על המצרים בארצם. הם אינם הולכים בגלות. טבע ארצם משתנה, מעשי ניסים נעשים על ידי משה ואהרון, שליחי ה'. בהפטרה, שליחיו של ה' מגלים את עם מצרים. בעת הציווי על פסח מצרים שבפרשת בא, מודיע ה' על מכת הבכורות:

"ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה והכיתי כל בכור בארץ מצרים,
מאדם ועד בהמה
ובכל אלוהי מצרים אעשה שפטים
אני ה'".

המכות לא באות על המצרים לבדם אלא גם על אלוהיהם. ובהפטרה:

"אמר ה' צבאות אלוהי ישראל,
הנני פוקד אל אמון מנא ועל פרעה ועל מצרים,
ועל אלהיה ועל מלכיה".

בעת ההתראה על מכת הארבה מעיזים עבדי פרעה ואומרים אליו:

"עד מתי יהיה זה לנו למוקש?
שלח את האנשים ויעבדו את ה' אלוהיהם,
הטרם תדע כי אבדה מצרים?"

העם מכיר במה שמלכו עדיין אינו מכיר. ואף בהפטרה הכושלים הם האומרים איש אל רעהו:

"קומה ונשבה אל עמנו ואל ארץ מולדתנו, מפני חרב היונה.
קראו שם: פרעה מלך מצרים שאון, העביר המועד",

החיילים מאשימים את פרעה כי עשה הרבה רעש, שאון מלחמה, אך אחר לצאת למלחמה ובכך גרם לתבוסה. הנביא מסיים את נבואתו בנבואת חיזוק לישראל ובהבחנה בין העונש הבא על ישראל לבין העונש לעמים:

"אתה אל תירא עבדי יעקב, נאם ה'.
כי אתך אני,
כי אעשה כלה בכל הגוים אשר הדחתיך שמה,
ואתך לא אעשה כלה,
ויסרתיך למשפט ונקה לא אנקך".

ומבאר רד"ק:

"ואתה אל תירא: שאינך כמותם,
ואף על פי שהם ישבו בארצם, אחר גלותם, לא יהיו שלווים ושקטים,
אלא סופם שיכלו מהיות גוי ולא ייזכר שמם,
וישראל לא יסוף שמם וזכרם יעמוד כימי השמים על הארץ".

וכך מבאר רש"י:

"ונקה לא אנקך - לשון טיאוט והשמד
וכן תרגמו יונתן לשון כליה".

מצרים כלתה מן העולם. עם ישראל חי וקיים.