לאחר ששמענו בפרשת קדושים פנייה אל העם כולו, באים בתחילת פרשת אמור דינים המכוונים לכוהנים בלבד. בתחומים רבים נדרשים הכוהנים להיבדל משאר ישראל כדי לשמור על קדושתם:

"קדשים יהיו לאלהיהם ולא יחללו שם אלהיהם,
כי את אשי ה' לחם אלהיהם הם מקריבים והיו קדש".

אסור להם להיטמא למת, חלות עליהם הגבלות בתחום הנישואין. בתמורה לכך הם זוכים למתנות כהונה, ולמעמד בכיר בנושאים מסוימים, ובעיקר - הם מחויבים לעמוד ולשרת תמיד לפני ה'. יש במוסד הכהונה חובות יתר, זכויות יתר ואחריות מלאה לשירות הכלל. הכוהנים הם המובילים את עבודת ה' בישראל. הם מסמלים את הדבקות בה', את השאיפה לשלמות. לכן עליהם להופיע במלוא הדרם. כוהן בעל מום נפסל לעבודה. כשם שיש להקפיד על קדושת המקדש וטוהרתו, כך יש להקפיד על קדושתם וטוהרתם של העובדים במקדש - הכוהנים. המצווה היא גם על בני ישראל לשמור על מעלתם של הכוהנים:

"וקדשתו כי את לחם אלוהיך הוא מקריב,
קדוש יהיה לך,
כי קדוש אני ה' מקדישכם."

ההפטרה היא מספר יחזקאל פרק מ"ד, בו מפרט הנביא את הלכות הכוהנים. הוא מתאר את בגדי הכהונה, עוסק בדינים המיוחדים לכוהנים ובמתנות כהונה. חלק מן הדינים הם חזרה על דברי התורה, וחלקם נראים שונים מדיני הכוהנים המפורטים בתורה. הסתירה הבולטת ביותר היא בפסוק החותם את הפרק:

"כל נבלה וטרפה מן העוף ומן הבהמה, לא יאכלו הכהנים".

והרי כלל ישראל מוזהרים מאכילת נבלה?
האם בא יחזקאל ללמדנו שהנבלה אסורה רק לכוהנים?

רד"ק מבאר:

"אף על פי שישראל גם כן מוזהרין עליה, הכוהנים מוזהרין יותר מפני הטומאה,
לפי שהם תמיד במקדש, לכך הם מוזהרין יותר על הטומאה מישראל, ולפיכך אמר
"לא יאכלו הכהנים".
ואמר "לא יאכלו", ולא אמר: "ולא יגעו" כי יש נבלה שאינה מטמאה אלא בבית
הבליעה, והיא נבלת עוף טהור.
ורז"ל אמרו: לפי שהותרה להם מליקת חטאת העוף, שהיא נבלה וטרפה יכול יהא
מותרין גם כן בשאר נבלות וטרפות? לפיכך הוזהרו עליהם".

הנביא לא בא להתיר נבלה וטרפה לישראל אלא להזהיר הזהרת יתר את הכוהנים.

בתלמוד הבבלי מסכת שבת דף י"ג ע"ב נאמר:

אמר רב יהודה אמר רב:
ברם זכור אותו האיש לטוב, וחנניה בן חזקיה שמו,
שאלמלא הוא נגנז ספר יחזקאל, שהיו דבריו סותרין דברי תורה.
מה עשה?
העלו לו שלוש מאות גרבי שמן, וישב בעלייה, ודרשן.

השמן שימש לו למאור כדי שיוכל לישב יום ולילה ולדרוש.

השוואת דיני הכוהנים ביחזקאל עם אלה המופיעים בפרשת אמור שבספר ויקרא מלמדת שיחזקאל, הכוהן, מחמיר יותר מן האמור בתורה: התורה אוסרת רק על כוהן גדול לקחת אלמנה.
לכוהן הדיוט, מותר לקחת אלמנה. יחזקאל אינו מבחין בין כוהן הדיוט לכוהן גדול וקובע:

"ואלמנה וגרושה לא יקחו להם לנשים,
כי אם בתולות מזרע בית ישראל,
והאלמנה אשר תהיה אלמנה, מכהן יקחו".

רש"י מביא פירוש שמצא, כי חלקו הראשון של הפסוק מדבר בכוהנים גדולים החייבים בלקיחתבתולה דווקא, אבל יש מן הכוהנים אשר ייקחו את האלמנה כגון הדיוטין, וזהו "מכהן יקחו", יש מן הכוהן שמותרין באלמנה. נראה שכך גם דרשו בעלי הטעמים, אשר פיסקו: "והאלמנה אשר תהיה אלמנה", וכאן טעם מפסיק - הזקף, "מכהן, יקחו".

רד"ק מבאר על פי פשוטם של מקראות:

"אפשר שחידש דברים שהם לעתיד ולתוספת קדושה".

כלומר שבמקדש השלישי, אותו מתאר יחזקאל בחזונו, יהיו דיני הכוהנים חמורים מדיניהם במשכן ובבית ראשון ושני. כך הוא גם מבאר את פסוקנו:

"אם אמר זה על כל כוהן - יהיה זה לתוספת קדושה לעתיד
והוא כי אלמנת כהן גדול, ואפילו כהן הדיוט, יכול לקחתה כוהן אחר
וזהו שאמר: אשר תהיה אלמנה מכהן, יקחו."

אם אכן מדבר יחזקאל על דיני הכוהנים לעתיד לבוא, שבכולם יש תוספת קדושה, הרי שפטורים אנו מלדרוש אותם ולהתאימם לדיני הכוהנים בתורה.

חגי הנביא ניבא:

"גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון,
אמר ה' צבאות"

יחזקאל מצביע על חלק מן הכבוד הזה: תוספת לקדושת הכוהנים. תפקידי הלוויים אינם רק במקדש:

"ואת עמי יורו בין קדש לחל ובין טמא לטהור יודיעם
ועל ריב המה יעמדו למשפט, במשפטי ישפטהו
ואת תורותי ואת חוקתי בכל מועדי ישמרו ואת שבתותי יקדשו".

יחזקאל רואה בחזונו כי לעתיד לבוא יתפסו גם המקדש וגם הכוהנים מקום מרכזי בחיי האומה.