"ילכו"

התנאים המיוחדים שבהם נתונה החקלאות בענתות באו לידי ביטוי בספר ירמיהו לא רק במקומות המזכירים את בעיות הגשמים, אלא גם בנבואות אחרות. ובהכירנו את תנאי הטבע האמורים נבין באופן יותר ברור את דברי הנביא, גם אם מובנים הם בכללם.

בפרק י"ב מתלונן ירמיהו אל ה' ומשתומם על הצלחת דרכם של הרשעים והבוגדים:

(א) צַדִּיק אַתָּה ה' כִּי אָרִיב אֵלֶיךָ אַךְ מִשְׁפָּטִים אֲדַבֵּר אותָךְ
מַדּוּעַ דֶּרֶךְ רְשָׁעִים צָלֵחָה שָׁלוּ כָּל בּגְדֵי בָגֶד:
(ב) נְטַעְתָּם גַּם שׁרָשׁוּ יֵלְכוּ גַּם עָשׂוּ פֶרִי
קָרוב אַתָּה בְּפִיהֶם וְרָחוק מִכִּלְיותֵיהֶם:
(ג) וְאַתָּה ה' יְדַעְתָּנִי תִּרְאֵנִי וּבָחַנְתָּ לִבִּי אִתָּךְ
הַתִּקֵם כְּצאן לְטִבְחָה וְהַקְדִּשֵׁם לְיום הֲרֵגָה:

ומשל הוא מביא לרוב הצלחתם ממחזות החקלאות:

(ב) נְטַעְתָּם גַּם שׁרָשׁוּ יֵלְכוּ גַּם עָשׂוּ פֶרִי

- מהי, בעצם, ההצלחה הגדולה?
- אם שתיל נטוע מכה שורש ומגיע לפריחה ופירות, הרי זה תהליך טבעי, ומה יש להמשיל בזה להצלחה הגדולה של רשעי העם?

אולם בהכירנו את התנאים בענתות נדע שירמיהו היה נתון מילדותו למושגים אחרים לגמרי: במידה שהאדמה דלה יותר ומימיה מועטים יותר, כן קטן אחוז הנקלטים בקרקע מכל הצמחים הנשתלים. ולהפך: אדמה דשנה ושפע מים קובעים קליטה מוחלטת, עד כ 100%. והתנאים בענתות הם אמנם כאלה, שאינם מבטיחים קליטה טובה. אם שתיל מכה שם שורש ומגדל ענפים ומגיע לפריחה ופירות - הרי נחשב הדבר בענתות להצלחה נאה, שרק חלק מן השתילים זוכה לה.
לפיכך מובנת התרשמותו של הנביא מעובדה זו המשמשת לו משל על ההצלחה המאירה פניה לרשעים.

נקרא נא בספר הושע פרק י"ד

(ו) אֶהְיֶה כַטַּל לְיִשְׂרָאֵל יִפְרַח כַּשּׁושַׁנָּה וְיַךְ שָׁרָשָׁיו כַּלְּבָנון:
(ז) יֵלְכוּ יונְקותָיו וִיהִי כַזַּיִת הודו וְרֵיחַ לו כַּלְּבָנון:

- מה אומר הביטוי הזה "ילכו" גם בירמיהו וגם בהושע באותו עניין?

ניתן בו תיאור מלא חיים של הצלחת הגידול:
כאשר הצמח הצעיר נקלט יפה, אפשר לראות עין בעין מדי יום ביומו את גידולו המהיר, ולעתים אף יראו הבדלי גידול ניכרים במשך שעות היום. את הגידול המהיר הזה, רב-ההצלחה, רואה העברי כהליכת הצמח, התקדמות חלקיו הצעירים (בענפים ובשורשים) הפורצים לגדול עוד ועוד.

בניגוד לאשר מתגלה לעיניו במשל הצלחת הרשעים אשר נטע ה' ("נטעתם"! ), רואה הוא את עם ישראל כולו במשל התופעה ההפוכה:

ירמיה פרק ב
(כא) וְאָנכִי נְטַעְתִּיךְ שׂורֵק כֻּלּה זֶרַע אֱמֶת
וְאֵיךְ נֶהְפַּכְתְּ לִי סוּרֵי הַגֶּפֶן נָכְרִיָּה:

אכזבה קשה זו של הכורם הנוטע את גפניו בתקוות רבות, הייתה גם חלקו של ה' בנטיעות עם ישראל, בעוד שדווקא נטיעות הרשעים הן אשר הצליחו אף עשו פרי.

חטים וקוצים

ציור מחיי החקלאות העוסק בעניין דומה, בירמיה פרק יב

(יג) זָרְעוּ חִטִּים וְקצִים קָצָרוּ
נֶחְלוּ לא יועִלוּ
וּבשׁוּ מִתְּבוּאתֵיכֶם מֵחֲרון אַף ה':

בשנים מעוטות גשמים אין זו תופעה נדירה, ובייחוד בשדות ענתות שתבואתם סובלת ביותר. קוצי הבר, אשר בהם יש מינים מיוחדים לאזור-הספר הזה שבין ההרים והמדבר, משגשגים במקרה זה יותר מן הרגיל, כי התנאים הקשים אינם מזיקים להם, שהרי מראשית בריאתם מתאימים הם לתנאים כאלה: ויתר על כן, מתוך התנאים הרעים הושמדו או ניזוקו צמחי התרבות - תבואות הזרע, על ידי כך התפנו השטחים להתפשטות בלתי מוגבלת של הקוצים . עולה פה לפנינו תמונה חיה משדות עירו של הנביא, תמונה ממשית מן המתרחש בטבע.

עכשיו נבין באופן מוחשי גם את המשל החקלאי אשר מביא ירמיהו בקריאתו הנרגשת להיטהרות המוסרית והחברתית:
ה' קורא בפי הנביא, בירמיה פרק ד'

(ג) כִּי כה אָמַר ה' לְאִישׁ יְהוּדָה וְלִירוּשָׁלַם
נִירוּ לָכֶם נִיר וְאַל תִּזְרְעוּ אֶל קצִים:

לאיכרי ירושלים וסביבותיה, ובייחוד לתושבי אזור-הספר, אמר המשל הזה יותר מנאומים גרידא. כי הדברים הזכירו להם את עבודת השדה, תקוותיה ואכזבותיה, ורק הם יכלו לחדור עמוק ללבבם, ולעורר בו היקש גם אל דרכי חייהם במוסר ובדעת ה'.

- מה מצייר משל זה?
בשלהי הקיץ מלאים השדות קוצים, בייחוד לאחר חורף שבו התמעטו הגשמים המאוחרים ועל ידי כך נשחתה התבואה והקוצים ירשו את מקומה בהמוניהם, האיכר, אשר לשם זריעת שדהו יסתפק בחרישה רגילה לפני הגשמים, יעמיק בכך את צרתו: שהרי בעצם חרישתו בשדה הקוצים הוא זורע אותם במו מחרשתו בשדהו, ואחר כך הולך הוא בתלם וזורע את תבואתו אל זרעי הקוצים הרבים אשר נזרעו בתלם הזה בעת החרישה. לפיכך, על הדואג להצלחת תבואתו וניקיון שדהו לבער ממנו את הקוצים בעוד מועד, כלומר: לפני שיבשילו פירותיהם זרעונים. הווה אומר, עוד בקיץ, לערך בתקופת הפריחה.

הוא אשר קורא ירמיהו בתחילת פרק ד:

(א) אִם תָּשׁוּב יִשְׂרָאֵל נְאֻם ה' אֵלַי תָּשׁוּב
וְאִם תָּסִיר שִׁקּוּצֶיךָ מִפָּנַי וְלא תָנוּד:
(ב) וְנִשְׁבַּעְתָּ חַי ה' בֶּאֱמֶת בְּמִשְׁפָּט וּבִצְדָקָה
וְהִתְבָּרְכוּ בו גּויִם וּבו יִתְהַלָּלוּ:

כלומר: על עם ישראל לשוב מדרכיו הרעים בעוד מועד - ואז יבוא על שכרו. וליתר הסבר לעם מביא הוא בפסוק הבא את משלו מחיי השדה. אולם אם לא יעשו זאת, יבוא העונש הנורא שהוא מפרטו בפסוקים הבאים; כאשר תתפשט הרעה בעם כקוצים בשדה ולא תהיה לו עוד כל תקנה, וההרס המדיני בוא יבוא.

קש עובר לרוח

ציור נוסף, החושף במלים ספורות את יניקת נפשו של הנביא מכפר המולדת, קוראים אנו בירמיה פרק י"ג

(כד) וַאֲפִיצֵם כְּקַשׁ עובֵר לְרוּחַ מִדְבָּר:

בכל הארץ קיימות גרנות לאחר הקציר, והאיכר זורה את תבואתו שנדושה זה עתה בהשתמשו ברוח המצויה בסביבתו.

תמונה חקלאית זו מופיעה לפנינו פעמים רבות במקרא:

"ורודף כמוץ הרים לפני רוח" (ישע' יז 13);
"וכמוץ עובר המון עריצים" (ישע' כט 5);
"וסערה כקש תשאם" (.שע' מ 24);
"כמוץ יסוער מגורן" (הושע יג 3);
"כמוץ עבר יום" (צפניה ב 2);
"כי אם כמוזן אשר תרדפנו רוח" (תהלים א 4);
"יהיו כמוץ לפני רוח" (תהלים לה 5);
"שיתמו כגלגל כקש לפני רוח" (תהלים פג 14);
"יהיו כתבן לפני רוח וכמוץ גנבתו סופה" (איוב כא 18).

נוכחים אנו כאן, שאף פעם אחת מכל אלה לא נאמר כי הזרייה נעשית לרוח מדבר.

עובדה זו העמידה את פסוקנו זה שבירמיהו באור מוזר בעיני כמה מן המפרשים: הרי לא מצינו שהקש יופץ לרוח המדבר, וכנראה אין זה מדרך הטבע. לכן ביארו את הפסוק בצורות שונות:
השבעים תירגמו:

(כד) וַאֲפִיצֵם כְּקַשׁ עובֵר לְרוּחַ מִדְבָּר:

לאמור: אפיצם (את ישראל) למדבר כקש העובר ונפוץ ברוח.
כך מפרש גם רד"ק:

"כקש שהוא עובר מהרה בעבור הרוח שנושבת בו, כן אפיצם במדבר, כלומר אוציאם מעריהם למקום רחוק כמו המדבר. גם יש מדבר בין ירושלים ובבל".

י. ח. אלטשולר ב"מצודת דוד" סובר, אמנם, כי "מדבר" קשור ל"רוח", ומפרש:

"לכן אפזרם במצרים במהירות רב כמו הקש העובר ממקומו בקלות על ידי הרוח הבא מפאת המדבר, שאין שם דבר לעמוד בפני הרוה ולעכבו".

אף הוא נתקשה בביטוי "רוח מדבר", ולכן הוא מנסה לבאר, ש"מדבר" בא להוסיף לנו ולהסביר כי לא יסתפק ה' ברוח סתם, אלא ברוח שאין לה כל מעצורים.

שוב עומדים אנו בפני תיאור מיוחד של ירמיהו, בגלל תנאי החקלאות שבכפרו:
בתקופת העבודה בגרנות ענתות מצויה שם לרוב רוח המדבר דווקא. ובאופן טבעי נעשית הזרייה שם, לרוב, לרוח המדבר (ברוח יבשה זו גם יבש הקש יותר, ולכן קל יותר ונישא למרחקים). ולעיני רוחו של ירמיהו הנביא איש ענתות עמדה תמיד תמונת הזרייה אשר בשדותיו לרוח המדבר.

ואין לתמוה כלל לביטוי זה בפי ירמיהו, אשר אינו מצוי במקום אחר במקרא. הוא נובע מעצם הווייתו של ירמיהו, אשר הסכין מעודו לחזיון הזה.

מקור מים חיים

נתעכב עוד על פסוק אחד מעניין מאוד, המביע רעיון שיכול היה, להיווצר רק בהשפעת תנאי המים המיוחדים שבהם נמצאת ענתות:

ירמיה פרק ב
(יג) כִּי שְׁתַּיִם רָעות עָשָׂה עַמִּי
אתִי עָזְבוּ מְקור מַיִם חַיִּים
לַחְצב לָהֶם בּארות בּארת נִשְׁבָּרִים אֲשֶׁר לא יָכִלוּ הַמָּיִם:

לפנינו עובדה מעניינת שיש להקדיש לה תשומת-לב ראויה:

אין בענתות ולא בסביבתה, ברדיוס של קילומטרים אחדים, כל מעין שהוא. כזה הוא המצב גם בכפרים השכנים, ששנים מהם עודם קיימים היום:
חיזמה בצפון (משערים שכאן הייתה עזמות - עזרא ב 24; נחמיה ז 28; נחמיה יב 29).
ועיסויה בדרום-מערב (יש סוברים שזוהי לישה - ישעיה י 30).
ועוד שני כפרים אשר שרדו מהם כיום רק חרבות:
חרבת- קעקול ליד ענתות, מעבר הואדי שממערבה (אולי גלים - ישעיה י 30; שמ"א כה 44), וחרבת-עלמית, כק"מ ומחצה מצפון-מזרח לענתות (כנראה עלמת או עלמון - דהי"א ו 45; יהושע כא 18).

חמש מערי בנימין, סמוכות זו לזו באזור הספר של המדבר, בלא כל מעין! תחת זאת מצטיינות הן בבורות מים, אשר אליהם נקוים מי הגשמים. אף במקום החרב, חרבת-עלמית, שרדו בורות מים עד היום. תחליף המעין בבורות הוא טבעי וברור, כי אחרת אין כל אפשרות של קיום בלא מי שתייה ורחצה (אם לא נתחשב גם במי השקאה לחקלאות שלחין). אבל עם זאת אין הוא מספיק לגמרי: בשנה מעוטת גשמים רב מאוד הסבל בכפר כזה. הבורות מתרוקנים אט אט ואין מקור שימלא את מקומם, והמצוקה איומה.

אף בתקוע, עירו של עמוס, המצב כזה: אין כל מעין בסביבה, וקיים שפע בורות האוצרים מי גשמים. הוא אשר אמר עמוס על הבצורת בפרק ד:

(ח) וְנָעוּ שְׁתַּיִם שָׁלשׁ עָרִים אֶל עִיר אַחַת
לִשְׁתּות מַיִם וְלא יִשְׂבָּעוּ

זו הייתה תמונה חיה, וכלל לא דמיונית, מן המאורעות אשר חזה עמוס לא אחת בחייו:
תושבי הערים חסרות המעין היו נעים אל ערי המעיינות הגדולים והרחוקים, משאזלו מי בורותיהם, כדי לזכות במעט מים לשתיה, עובדות כאלו אפשר היה לראות לרוב בכפרים שונים בשנת תש"ז, שהייתה שנת בצורת. ואף על פי כן אין התמונה אשר מצייר עמוס מתאימה גם לעובדות שראה ירמיהו. ערי בנימין האמורות לא היו נעות כלל וכלל "על עיר אחת לשתות מים", כי היה להן מקור טוב מזה לאין ערוך, מקור של שפע מים אדירים, אשר איננו מכזב לעולם. אם כי נמצא הוא במרחק רב למדי מהן (למעלה מחמישה ק"מ מענתות), יש בו הצלה כבירה בשנת בצורת, ומספק הוא מי שתייה רבים - הלא הוא המעין הגדול "עין-פרה". מעיין זה מספק כמות מים רבה, ועד היום הוא מהווה אחד המקורות החשובים למי שתייה.

המעין נמצא בערוץ-סלע נהדר (תמונה 1). בעומק של 300 מטרים מתחת לפני ענתות, ובמרחק כ- 5 ק"מ ממנה. בקרבתו חרבה עתיקה הנקראת כיום א-תל, כלומר "התל", או בשם "חרבת עין-פרה".