פרק שני: תנאי המים והחקלאות


אחת התופעות המעניינות בספר ירמיהו, היא השילוב המתמיד, החוזר ומופיע במקומות שונים, של בעיות הגשמים והמים בתוך נבואותיו. שום נביא לא הרבה כל כך לעסוק בכך, כאשר עשה זאת ירמיהו. ישעיהו מזכיר אמנם את המים פעמים רבות, וכך גם יחזקאל, אבל לרוב אינם עוסקים בבעיות של חלוקת הגשמים והמחסור במים.

את הסיבה לתופעה המיוחדת הזאת בספר ירמיהו נמצא בתנאים אשר להם הסכין הנביא מילדותו, תנאי הגשמים בשדות ענתות ומקורות המים המצויים במדבר. שהרי לא פחות מתנאי הגשם בענתות, השפיעו על ירמיהו גם תנאי מקורות המים במדבר. אין ספק שירמיהו הרבה להלך במדבר ולהרחיק בנדודיו אלה. בהמשך נראה, שגם עמוס הנביא אשר מתקוע, הנמצאת בתנאים המזכירים את אלה של ענתות, אף הוא היה מוטרד בעניינים אלה, וגם הוא הגיע לידי ביטויים מיוחדים במינם, יחידים בכל המקרא כולו.


א. גשמי ענתות ותנאיה החקלאיים

התוכן:
תיאור הבצורת בפרק יד בירמיהו
בצורת במקורות נוספים בספר ירמיהו
רביבים
מקצה הארץ
תיאור הבצורת בספר עמוס


ענתות נמצאת על גבול המדבר וב"צל" הגשמים. יש להניח שכמות כמות המשקעים שמקבלים שדותיה היא לערך 600-400 מ"מ בממוצע לשנה רגילה, כלומר: כמות קרובה למינימום ההכרחי לחקלאות-בעל מוצלחת. לפיכך ניכרת כל כך ביבול השדות כאן כל תנודה בכמות הגשמים, ובעיקר התנודה להמעטת הגשם. היבול אז זעום מאוד והמצוקה גדולה. בגלל מיעוט הגשמים הכללי חשובה מאוד - במידה בולטת הרבה יותר מאשר ביתר חלקי הארץ - גם החלוקה הנכונה של הגשמים. ידוע הדבר, כי ככל שהכמות הכללית של הגשמים קטנה יותר, כן מכרעת יותר החלוקה הנכונה בעונות הצמיחה השונות. ובענתות מקבלות שתי הבעיות הללו (כמות הגשמים וחלוקתם) משנה תוקף, הואיל ורבים משדותיה הם אדמות סיד המאבדות מהר את המים.
אין תימה, אפוא, שהמחסור הזה, אשר חזר ובא מדי פעם בפעם, חדר לתוך נבכי נשמתו של הנביא עד כדי השתקפות ברורה בנבואותיו.

תיאור הבצורת בפרק יד בירמיהו
נפנה לראשונה אל פרק י"ד בירמיהו, שבו נמצא תיאור מעניין של מקרה בצורת; תיאור, שעם כל קיצורו הוא מושלם ומקיף שני חבלי ארץ שונים, כאשר לא נתן כל נביא אחר.
ירמיה פרק יד
(א) אֲשֶׁר הָיָה דְבַר ה' אֶל יִרְמְיָהוּ עַל דִּבְרֵי הַבַּצָּרות:
(ב) אָבְלָה יְהוּדָה וּשְׁעָרֶיהָ אֻמְלְלוּ קָדְרוּ לָאָרֶץ וְצִוְחַת יְרוּשָׁלַם עָלָתָה:
(ג) וְאַדִּרֵיהֶם שָׁלְחוּ צְעִירֵיהֶם לַמָּיִם
בָּאוּ עַל גֵּבִים לא מָצְאוּ מַיִם שָׁבוּ כְלֵיהֶם רֵיקָם בּשׁוּ וְהָכְלְמוּ וְחָפוּ ראשָׁם:
(ד) בַּעֲבוּר הָאֲדָמָה חַתָּה כִּי לא הָיָה גֶשֶׁם בָּאָרֶץ בּשׁוּ אִכָּרִים חָפוּ ראשָׁם:
(ה) כִּי גַם אַיֶּלֶת בַּשָּׂדֶה יָלְדָה וְעָזוב כִּי לא הָיָה דֶּשֶׁא:
(ו) וּפְרָאִים עָמְדוּ עַל שְׁפָיִם שָׁאֲפוּ רוּחַ כַּתַּנִּים כָּלוּ עֵינֵיהֶם כִּי אֵין עֵשֶׂב:
(ז) אִם עֲונֵינוּ עָנוּ בָנוּ ה' עֲשֵׂה לְמַעַן שְׁמֶךָ כִּי רַבּוּ מְשׁוּבתֵינוּ לְךָ חָטָאנוּ:
(ח) מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל מושִׁיעו בְּעֵת צָרָה
לָמָּה תִהְיֶה כְּגֵר בָּאָרֶץ וּכְארֵחַ נָטָה לָלוּן:
(ט) לָמָּה תִהְיֶה כְּאִישׁ נִדְהָם כְּגִבּור לא יוּכַל לְהושִׁיעַ
וְאַתָּה בְקִרְבֵּנוּ ה' וְשִׁמְךָ עָלֵינוּ נִקְרָא אַל תַּנִּחֵנוּ:
(י) כּה אָמַר ה' לָעָם הַזֶּה כֵּן אָהֲבוּ לָנוּעַ רַגְלֵיהֶם לא חָשָׂכוּ
וה' לא רָצָם עַתָּה יִזְכּר עֲונָם וְיִפְקד חַטּאתָם:
(יא) וַיּאמֶר ה' אֵלָי אַל תִּתְפַּלֵּל בְּעַד הָעָם הַזֶּה לְטובָה:
(יב) כִּי יָצֻמוּ אֵינֶנִּי שׁמֵעַ אֶל רִנָּתָם
וְכִי יַעֲלוּ עלָה וּמִנְחָה אֵינֶנִּי רצָם
כִּי בַּחֶרֶב וּבָרָעָב וּבַדֶּבֶר אָנכִי מְכַלֶּה אותָם:
(יג) וָאמַר אֲהָהּ אֲדנָי ה' הִנֵּה הַנְּבִאִים אמְרִים לָהֶם
לא תִרְאוּ חֶרֶב וְרָעָב לא יִהְיֶה לָכֶם
כִּי שְׁלום אֱמֶת אֶתֵּן לָכֶם בַּמָּקום הַזֶּה:
(יד) וַיּאמֶר ה' אֵלַי שֶׁקֶר הַנְּבִאִים נִבְּאִים בִּשְׁמִי
לא שְׁלַחְתִּים וְלא צִוִּיתִים וְלא דִבַּרְתִּי אֲלֵיהֶם
חֲזון שֶׁקֶר וְקֶסֶם ֶאֱלִיל וְתַרְמִית
לִבָּם הֵמָּה מִתְנַבְּאִים לָכֶם:
(טו) לָכֵן כּה אָמַר ה' עַל הַנְּבִאִים הַנִּבְּאִים בִּשְׁמִי וַאֲנִי לא שְׁלַחְתִּים
וְהֵמָּה אמְרִים חֶרֶב וְרָעָב לא יִהְיֶה בָּאָרֶץ הַזּאת
בַּחֶרֶב וּבָרָעָב יִתַּמּוּ הַנְּבִאִים הָהֵמָּה:
(טז) וְהָעָם אֲשֶׁר הֵמָּה נִבְּאִים לָהֶם
יִהְיוּ מֻשְׁלָכִים בְּחֻצות יְרוּשָׁלַם
מִפְּנֵי הָרָעָב וְהַחֶרֶב וְאֵין מְקַבֵּר לָהֵמָּה
הֵמָּה נְשֵׁיהֶם וּבְנֵיהֶם וּבְנתֵיהֶם וְשָׁפַכְתִּי עֲלֵיהֶם אֶת רָעָתָם:
(יז) וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה
תֵּרַדְנָה עֵינַי דִּמְעָה לַיְלָה וְיומָם וְאַל תִּדְמֶינָה
כִּי שֶׁבֶר גָּדול נִשְׁבְּרָה בְּתוּלַת בַּת עַמִּי מַכָּה נַחְלָה מְאד:
(יח) אִם יָצָאתִי הַשָּׂדֶה וְהִנֵּה חַלְלֵי חֶרֶב
וְאִם בָּאתִי הָעִיר וְהִנֵּה תַּחֲלוּאֵי רָעָב
כִּי גַם נָבִיא גַם כּהֵן סָחֲרוּ אֶל אֶרֶץ וְלא יָדָעוּ:
(יט) הֲמָאס מָאַסְתָּ אֶת יְהוּדָה אִם בְּצִיּון גָּעֲלָה נַפְשֶׁךָ
מַדּוּעַ הִכִּיתָנוּ וְאֵין לָנוּ מַרְפֵּא
קַוֵּה לְשָׁלום וְאֵין טוב וּלְעֵת מַרְפֵּא וְהִנֵּה בְעָתָה:
(כ) יָדַעְנוּ ה' רִשְׁעֵנוּ עֲון אֲבותֵינוּ כִּי חָטָאנוּ לָךְ:
(כא) אַל תִּנְאַץ לְמַעַן שִׁמְךָ אַל תְּנַבֵּל כִּסֵּא כְבודֶךָ
זְכר אַל תָּפֵר בְּרִיתְךָ אִתָּנוּ:
(כב) הֲיֵשׁ בְּהַבְלֵי הַגּויִם מַגְשִׁמִים
וְאִם הַשָּׁמַיִם יִתְּנוּ רְבִבִים
הֲלא אַתָּה הוּא ה' אֱלהֵינוּ וּנְקַוֶּה לָּךְ
כִּי אַתָּה עָשִׂיתָ אֶת כָּל אֵלֶּה:
נפנה נא אפוא לגופו של פרק זה:

בחלק הראשון ניתן תיאור הבצורת אשר תקפה את הארץ בכל אימתה: פסוק 2 מתאר את המצב הכללי בארץ יהודה:
(ב) אָבְלָה יְהוּדָה וּשְׁעָרֶיהָ אֻמְלְלוּ
קָדְרוּ לָאָרֶץ וְצִוְחַת יְרוּשָׁלַם עָלָתָה:
הארץ אבלה, וכל מבואותיה אומללים וקודרים, וצווחת ירושלים בירת יהודה עלתה למרום מרוב סבלותיה.

בפסוק 3 נקרא:
(ג) וְאַדִּרֵיהֶם שָׁלְחוּ צְעִירֵיהֶם לַמָּיִם
בָּאוּ עַל גֵּבִים לא מָצְאוּ מַיִם
שָׁבוּ כְלֵיהֶם רֵיקָם בּשׁוּ וְהָכְלְמוּ וְחָפוּ ראשָׁם:
גבים אינם אלא גומות (טבעיות או מלאכותיות) בסלעים אשר בנחלים היבשים או בכל מקום אחר. והיה עם רדת הגשם תימלאנה הגומות הללו מים, אשר יעמדו זמן רב, והם טובים מאד לשתיה במשך זמן קצר (אם הגומה היא קטנה ונתונה לשטח התאדות גדול באופן יחסי) או ארוך (במקרה שהגומה מכילה מים רבים ועמוקים). וכאשר ימלאו נחלי המדבר מים בעת הגשמים היורדים על ההרים במרחק, ושטף המים הרבים יעבור במהירות כלא היה, יישארו כל הגומות הללו - הגבים - מלאות מים במשך ימים ושבועות לאחר שהתייבש כבר הנחל כליל.

רק ככה אפשר להבין את דבר ה' בפי אלישע:
מלכים ב פרק ג
(טז) וַיּאמֶר כּה אָמַר ה' עָשה הַנַּחַל הַזֶּה גֵּבִים גֵּבִים:
(יז) כִּי כה אָמַר ה' לא תִרְאוּ רוּחַ וְלא תִרְאוּ גֶשֶׁם
וְהַנַּחַל הַהוּא יִמָּלֵא מָיִם וּשְׁתִיתֶם אַתֶּם וּמִקְנֵיכֶם וּבְהֶמְתְּכֶם:
וכך הווה. הדבר היה בנגב, כאשר סובבו יהושפט ויורם דרך שבעת ימים אל מדבר אדום:
וְלא הָיָה מַיִם לַמַּחֲנֶה וְלַבְּהֵמָה אֲשֶׁר בְּרַגְלֵיהֶם:
ניתן כאן תיאור חי ונפלא במוחשיותו של הופעת המים הזורמים מן ההרים בנחלי הנגב הצמא והתמלאות הגבים מים.

זאת ועוד. בישעיהו ל 14 אנו קוראים:
(יד) וּשְׁבָרָהּ כְּשֵׁבֶר נֵבֶל יוצְרִים כָּתוּת לא יַחְמל
וְלא יִמָּצֵא בִמְכִתָּתו חֶרֶשׂ
לַחְתּות אֵשׁ מִיָּקוּד וְלַחְשׂף מַיִם מִגֶּבֶא:
- ומי זה יכול להעלות מי בור במכיתת חרש?
אולם טבעית מאוד התמונה של חשיפת מים מן הגבא הקטן והשטוח בעזרת מכיתת חרש ששקערוריתה קטנה, ובאופן זה אין המים המעטים נדלחים, ואפשר ליהנות מהם.

- מה מתאר, אפוא, פסוקנו?

בטיולים רבים סיירתי במדבריות אפרים, בנימין ויהודה, לאורך שפת ים-המלח והנחלים היורדים אליו, בנחלי הנגב, במישוריו ובהריו. לא אחת הציק לי ולחברי הצמא עד למאוד, ורבות נהנינו והשיבונו את נפגשו הצמאה בגבים הנפלאים המלאים מים טהורים בימות החורף. וגם אם עמדו ימים רבים והעלו בתוכם מן החי ומן הצומח - לא היססנו לשתותם בתאווה בהיותנו עטופי צמא (אם רק לא המליחו יותר מדי עקב התאדותם). אולם בחורף של שנת תש"ז, כאשר הלכנו לאורך מדבר יהודה מירושלים ועד סדום, ומשם הלאה הנגבה - גבר עלינו הצמא עד מאוד. הייתה שנה מעוטת גשמים, וכל הגבים היו יבשים. פעמים רבות שירכנו רגלינו הרחק בתקווה למצוא מים בגבים לרוות נפשנו ונפש חברינו, ונחזור אל המחנה כלעומת שבאנו. כלינו ריקים, ובפינו הבשורה הנוראה: אין! וניאלץ להסתפק רק במי המעיינות הבודדים, אשר נקרו לנו בדרכנו אך אחת ליומיים או יותר.

אז הבינותי היטב את התמונה אשר מצייר ירמיהו - והיא איננה מחיי העיר ירושלים, אלא מחיי הרועים במדבריות השואפים לטיפת מים, הם וצאנם, והגבים אשר כה מיטיבים עמם כל העתים יבשו הפעם כליל, כי לא היה גשם בארץ. והם מנסים לחפש בכל מקום ומקום אולי ירד אי-בזה קצת גשם ומילא גבים במימיו אבל לשווא.

אין "אדיריהם" כאן אלא אותו ביטוי הרגיל אצל ירמיהו: "אדירי הצאן":
ירמיה פרק כה
(לה) וְאָבַד מָנוס מִן הָרעִים וּפְלֵיטָה מֵאַדִּירֵי הַצּאן:
(לו) קול צַעֲקַת הָרעִים וִילְלַת אַדִּירֵי הַצּאן
כִּי שׁדֵד ה' אֶת מַרְעִיתָם:
(לז) וְנָדַמּוּ נְאות הַשָּׁלום מִפְּנֵי חֲרון אַף ה':

כך גם אצל נחום פרק ג
(יח) נָמוּ רעֶיךָ מֶלֶךְ אַשּׁוּר יִשְׁכְּנוּ אַדִּירֶיךָ
נָפשׁוּ עַמְּךָ עַל הֶהָרִים וְאֵין מְקַבֵּץ:
וגם פסוק בנחמיה פרק ג' אף הוא אינו יכול להתפרש כהלכה אלא בצורה זו.
(ה) וְעַל יָדָם הֶחֱזִיקוּ הַתְּקועִים
וְאַדִּירֵיהֶם לא הֵבִיאוּ צַוָּרָם בַּעֲבדַת אֲדנֵיהֶם:
לאמור: אנשי תקוע עזרו לבנות את שער הדגים: (וְאֵת שַׁעַר הַדָּגִים בָּנוּ בְּנֵי הַסְּנָאָה הֵמָּה קֵרוּהוּ וַיַּעֲמִידוּ דַּלְתתָיו מַנְעוּלָיו וּבְרִיחָיו - נחמיה ג 3), אבל אדיריהם, כלומר ראשי הרועים שלהם (שהרי תקוע אף היא בגבול, המדבר ותושביה היו בעלי עדרים רבים הרועים במדבר), סרבו לעבוד אתם, עם אדוניהם, היושבים בעיר.

ובכן, ירמיהו נותן כאן תיאור מלא-חיים של סבלות הרועים במדבר בעת בצורת; אדירי הצאן, הם ראשי הרועים, שלחו את צעיריהם, את נערי הרועים עושי דברם, לכתת את רגליהם הרחק ולחפש אולי ימצאו מים בגבים רחוקים, ונתנו כלים בידיהם להביא להם מים. הללו הלכו בתקוות-מה, אבל חזרו רצוצים ועייפים, בושים ונכלמים, חזרו עם כליהם ריקם, ואין קץ לאכזבתם.

אלה הם דברי נביא המכיר את תנאי המדבר בגשם ובחמה, ובשנת בצורת, כי היה דר על גבולו וחדר לתוכו פעמים רבות. ואם גם מוסבים דבריו על ירושלים, הוא שאל אותם מחיי הרועים במדבר, והתמונה הזאת היא שעמדה לנגד עיני רוחו.

מן התיאור של סבלות הרועים עובר הוא אל ארץ החקלאות וסבל האיכר:
(ד) בַּעֲבוּר הָאֲדָמָה חַתָּה
כִּי לא הָיָה גֶשֶׁם בָּאָרֶץ
בּשׁוּ אִכָּרִים חָפוּ ראשָׁם:
האיכרים בושו וחפו ראשם, הואיל ואדמתם חתה - נבקעה לבקיעים בקיעים מחוסר גשם, וכל תבואתם יבשה.

מכאן מתאר הנביא בן ענתות, המכיר את חיות השדה והמדבר באחת, גם את בעלי-החיים ומצוקתם ממחסור מים ומרעה:
(ה) כִּי גַם אַיֶּלֶת בַּשָּׂדֶה יָלְדָה וְעָזוב כִּי לא הָיָה דֶּשֶׁא:
גם האיילה החנונה, השוכנת תמיד בנאות דשא, הוכרחה לנטוש את עפריה לרעב, כי אפילו במקום מרעיתה הרענן כלה הדשא.
(ו) וּפְרָאִים עָמְדוּ עַל שְׁפָיִם שָׁאֲפוּ רוּחַ
כַּתַּנִּים כָּלוּ עֵינֵיהֶם כִּי אֵין עֵשֶׂב:
והפראים - הם חמורי-המדבר הרגילים בצמא - אף הם לא יכלו שאת את המחסור הנורא במים ויובש כל הגבים, והם עולים אל ראשי השפיים לשאוף את הרוח הנושבת עליהם (לשאוף כתנים: אלה עופות הלילה השואפים רוח ומתנפחים), למען קרר מעט את גופם הלוהט מן החום וממחסור המים. והם מחפשים אחר עשב המדבר - הוא מרעיתם כל הימים, אך כלו עיניהם מרוב חיפושים, "כי אין עשב".

זהו התיאור אשר מתאר ירמיהו את הבצורת הקשה; אינו מסתפק רק בתיאור נזקי החקלאות, אלא מתעכב בציורו על רועי המדבר ואיכרי השדה, חיות השדה וחיות המדבר. תיאור כזה מובן באור חדש, לאחר ששמנו לבנו כי בהיותו בן ענתות הרגיש ירמיהו על עצמו ובשרו גם את תלאות שדות החקלאות וגם את תלאות המדבר.

המשך הפרק עוסק כולו בעניין הבצורת:
(ז) אִם עֲונֵינוּ עָנוּ בָנוּ ה' עֲשֵׂה לְמַעַן שְׁמֶךָ
כִּי רַבּוּ מְשׁוּבתֵינוּ לְךָ חָטָאנוּ:
(ח) מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל מושִׁיעו בְּעֵת צָרָה
לָמָּה תִהְיֶה כְּגֵר בָּאָרֶץ וּכְארֵחַ נָטָה לָלוּן:
(ט) לָמָּה תִהְיֶה כְּאִישׁ נִדְהָם כְּגִבּור לא יוּכַל לְהושִׁיעַ
וְאַתָּה בְקִרְבֵּנוּ ה' וְשִׁמְךָ עָלֵינוּ נִקְרָא אַל תַּנִּחֵנוּ:
בפסוקים 7-9 מתחנן ירמיהו למען עמו ומבקש להסיר את הבצורת הנוראה. הוא רואה עצמו רשאי לדבר בשם העם ולהביע חרטה על חטאיו. ונעימת תמיהה משולבת בדבריו:

- כיצד זה אלוהי העם והארץ, ה' האדיר, מעמיד את עצמו במצב של "איש נדהם, גיבור לא יוכל להושיע".


ומיד, בלא שתהא לו שהות להמשיך במחשבותיו אלו, הוא שומע את תשובת ה' החריפה:
(י) כּה אָמַר ה' לָעָם הַזֶּה:
כֵּן אָהֲבוּ לָנוּעַ רַגְלֵיהֶם לא חָשָׂכוּ וה' לא רָצָם
עַתָּה יִזְכּר עֲונָם וְיִפְקד חַטּאתָם:
אחר תחנוניו אל ה' והבעת חרטת העם, שומע הוא את תשובת ה' בחמתו, המוכיח לו שאין חטאותיהם מקריות, אלא מתוך זדון תמיד; משום שאהבו לנוע על אלוהים אחרים. האשמה זו טיפוסית מאוד לירמיהו, כי באהבה הזרה הזאת ראה את הקביעות שבחטא, אשר אינו ניתן להיעקר:
ירמיה פרק ה
(לא) הַנְּבִיאִים נִבְּאוּ בַשֶּׁקֶר, וְהַכּהֲנִים יִרְדּוּ עַל יְדֵיהֶם
וְעַמִּי אָהֲבוּ כֵן וּמַה תַּעֲשוּ לְאַחֲרִיתָה.ּ
ממש כמו בפסוקנו: "אהבו לנוע - עתה יזכור עוונם".

ועונש נוסף ייגרם בגלל האהבה הזאת:
ירמיה פרק ח
(א) בָּעֵת הַהִיא נְאֻם ה' יוצִיאוּ אֶת עַצְמות מַלְכֵי יְהוּדָה
וְאֶת עַצְמות שָׂרָיו וְאֶת עַצְמות הַכּהֲנִים
וְאֵת עַצְמות הַנְּבִיאִים וְאֵת עַצְמות יושְׁבֵי יְרוּשָׁלָם מִקִּבְרֵיהֶם:
(ב) וּשְׁטָחוּם לַשֶּׁמֶשׁ וְלַיָּרֵחַ וּלְכל צְבָא הַשָּׁמַיִם
אֲשֶׁר אֲהֵבוּם וַאֲשֶׁר עֲבָדוּם וַאֲשֶׁר הָלְכוּ אַחֲרֵיהֶם
וַאֲשֶׁר דְּרָשׁוּם וַאֲשֶׁר הִשְׁתַּחֲווּ לָהֶם לא יֵאָסְפוּ וְלא יִקָּבֵרוּ
לְדמֶן עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה יִהְיוּ:
ועוד יותר מאלה מזכירים את פסוקנו זה הפסוקים בירמיה פרק ב:
(כה) מִנְעִי רַגְלֵךְ מִיָּחֵף וּגְרונֵךְ מִצִּמְאָה
וַתּאמְרִי נואָשׁ לוא כִּי אָהַבְתִּי זָרִים וְאַחֲרֵיהֶם אֵלֵךְ: ...
(לג) מַה תֵּיטִבִי דַּרְכֵּךְ לְבַקֵּשׁ אַהֲבָה
אין ספק, אפוא, ש"אהבו לנוע" והעונש ההכרחי הבא על חטא זה, ללא כל חנינה, הוא מן הסגנון הטיפוסי ביותר של דבר ה' בפי ירמיהו. אף ביטוי מיוחד הוכנס בפסוק זה - "רגליהם לא חשכו", שהוא מתאים ביותר לירמיהו ומיוחד לו, בשילוב עם התמונה של הליכה ותנועה אשר הוא מביאה לעתים כה קרובות - ציור שנלקח מתוך תנאי הטבע שאפפו את הנביא.

מיד לאחר התשובה המוחלטת הזאת של ה' הוא שומע את הקול הנוזף בו על שהתפלל לטובת העם:
(יא) וַיּאמֶר ה' אֵלָי אַל תִּתְפַּלֵּל בְּעַד הָעָם הַזֶּה לְטובָה:
(יב) כִּי יָצֻמוּ אֵינֶנִּי שׁמֵעַ אֶל רִנָּתָם
וְכִי יַעֲלוּ עלָה וּמִנְחָה אֵינֶנִּי רצָם
כִּי בַּחֶרֶב וּבָרָעָב וּבַדֶּבֶר אָנכִי מְכַלֶּה אותָם:
ה' מודיע לו שהעונש יהא לא רק בצורֶת = "רעב". כי עוד יתווספו גם הדֶבֶר - התחלואים שיבואו עקב הבצורת והרעב, והחרב - מלחמת הכיבוש של עם זר.
הודעה חריפה זו מעוררת בו שוב סניגוריה על העם: הרי הנביאים מבטיחים לעם "שלום אמת" ומרדימים אותם בהבטחות שלא יבואו החרב והרעב, והעם שומע אותם מדברים בשם ה' ומאמין להם, ולכן אינו סר מחטאותיו:
(יג) וָאמַר אֲהָהּ אֲדנָי ה' הִנֵּה הַנְּבִאִים אמְרִים לָהֶם
לא תִרְאוּ חֶרֶב וְרָעָב לא יִהְיֶה לָכֶם
כִּי שְׁלום אֱמֶת אֶתֵּן לָכֶם בַּמָּקום הַזֶּה:
ואז הוא שומע כקרבו את קול ה' המתקצף באריכות על נביאי השקר, שבעוונם יסבול כל העם
(יד) וַיּאמֶר ה' אֵלַי שֶׁקֶר הַנְּבִאִים נִבְּאִים בִּשְׁמִי
לא שְׁלַחְתִּים וְלא צִוִּיתִים וְלא דִבַּרְתִּי אֲלֵיהֶם
חֲזון שֶׁקֶר וְקֶסֶם וֶאֱלִיל וְתַרְמִית לִבָּם הֵמָּה מִתְנַבְּאִים לָכֶם:
(טו) לָכֵן כּה אָמַר ה' עַל הַנְּבִאִים הַנִּבְּאִים בִּשְׁמִי וַאֲנִי לא שְׁלַחְתִּים
וְהֵמָּה אמְרִים חֶרֶב וְרָעָב לא יִהְיֶה בָּאָרֶץ הַזּאת
בַּחֶרֶב וּבָרָעָב יִתַּמּוּ הַנְּבִאִים הָהֵמָּה:
(טז) וְהָעָם אֲשֶׁר הֵמָּה נִבְּאִים לָהֶם
יִהְיוּ מֻשְׁלָכִים בְּחֻצות יְרוּשָׁלַם מִפְּנֵי הָרָעָב וְהַחֶרֶב
וְאֵין מְקַבֵּר לָהֵמָּה הֵמָּה נְשֵׁיהֶם וּבְנֵיהֶם וּבְנתֵיהֶם
וְשָׁפַכְתִּי עֲלֵיהֶם אֶת רָעָתָם:
הנביא מבכה את עמו אשר הותעה והוכה באשמת נביאיו וכוהניו.:
(יז) וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה תֵּרַדְנָה עֵינַי דִּמְעָה לַיְלָה וְיומָם
וְאַל תִּדְמֶינָה כִּי שֶׁבֶר גָּדול נִשְׁבְּרָה בְּתוּלַת בַּת עַמִּי מַכָּה נַחְלָה מְאד:
(יח) אִם יָצָאתִי הַשָּׂדֶה וְהִנֵּה חַלְלֵי חֶרֶב
וְאִם בָּאתִי הָעִיר וְהִנֵּה תַּחֲלוּאֵי רָעָב
כִּי גַם נָבִיא גַם כּהֵן סָחֲרוּ אֶל אֶרֶץ וְלא יָדָעוּ:
וכהמשך ישר לרעיון זה הוא חוזר ואוזר עוז ומוצא בלבו סיבה מוצדקת לנסות שוב דבר אל אלוהיו, לבקש על נפש העם ולהביע חרטה. ובאופן הגיוני וברור חוזר הוא אל עניין הבצורת העומד כרגע על הפרק.
וכמו שביקש את ה' קודם לכן:
(ט) לָמָּה תִהְיֶה כְּאִישׁ נִדְהָם כְּגִבּור לא יוּכַל לְהושִׁיעַ
וְאַתָּה בְקִרְבֵּנוּ ה' וְשִׁמְךָ עָלֵינוּ נִקְרָא אַל תַּנִּחֵנוּ:
הנה כאן מפציר הוא בו לאמור, הלא אתה הוא האל היחידי אשר עשה את גורמי הטבע ובידך הם, ולא בידי אלילי הגויים, שאינם מורידי גשם, ואף לא בידי השמים מעשה ידיך, שלא הם נותני הרביבים אלא אתה. ואם כן, אומר הוא בשם העם, מקווים אנו לישועתך ועיני כל אליך.

בזאת הושלם הפרק הזה כחטיבה שלמה, אשר אין להחסיר בה שום פסוק: מתחיל בעניין הבצורת וגומר בו, וחלקי הביניים מתרחבים לרעיונות המקושרים זה בזה.
ובפרק ט"ו באה התשובה הסופית של ה', לא רק תחינותיו של ירמיהו לא תועלנה לטובת העם, אלא גם "אם יעמוד משה ושמואל" לא יסירו את רוע הגזירה.

בצורת במקורות נוספים בספר ירמיהו
הבצורת בפרק י"ד אינה תיאור מקרי. גם במקומות אחרים בספר נתקלים אנו בהשפעה החוזרת ונשנית של תלאות הבצורת על ירמיהו הנביא בן ענתות. בפרק י"ב:
(ד) עַד מָתַי תֶּאֱבַל הָאָרֶץ וְעֵשֶׂב כָּל הַשָּׂדֶה יִיבָשׁ
מֵרָעַת ישְׁבֵי בָהּ סָפְתָה בְהֵמות וָעוף
כִּי אָמְרוּ לא יִרְאֶה אֶת אַחֲרִיתֵנוּ:
אף פה עונש הבצורת עושה שמות, ונראה כאילו אין לה קץ. בפסוק זה תיאור של ארץ ההרים ושדותיה.
ובפרק כ"ג ציור מקביל של הבצורת במדבר:
(י) כִּי מְנָאֲפִים מָלְאָה הָאָרֶץ כִּי מִפְּנֵי אָלָה אָבְלָה הָאָרֶץ
יָבְשׁוּ נְאות מִדְבָּר וַתְּהִי מְרוּצָתָם רָעָה וּגְבוּרָתָם לא כֵן:
אף המקומות הדשנים ביותר אשר במדבר יבש בהם המרעה מחוסר גשם.

הנה כי כן ראינו שוב את התיאור הכפול הזה (אם כי לא בנבואה אחת), האופייני כל כך לירמיהו איש החקלאות והמדבר באחד.

רביבים
אנו קוראים בירמיה פרק ג
(ג) וַיִּמָּנְעוּ רְבִבִים וּמַלְקושׁ לוא הָיָה
וּמֵצַח אִשָּׁה זונָה הָיָה לָךְ מֵאַנְתְּ הִכָּלֵם:
גם כאן באה הבצורת כעונש על חטאת יהודה. אולם עצירת הגשמים במקרה זה לא השפיעה כלל על העם שיפשפש במעשיו יחזור בתשובה (כאשר מוזכר בבצורת של פרק י"ד, מתוך תפילות הנביא בשם העם).

הגשם הראשון נקרא יורה. הגשם האחרון הוא המלקוש. מועדיהם של שני אלה חשובים מאוד לחקלאות-הבעל: הראשון להצלחת הזריעה, והאחרון קובע את כמות המים האחרונה הניתנת ליבול בעת עלותו והתבשלו. אם מקדים הוא מדי, היובש הממושך משפיע לרעה על היבול בעת ההבשלה. ואם מאחר הוא - נרקבות השבלים הבשלות ולוקות במחלות.

- וכיצד נקראו עברית כל סדרות גשמי-החורף שבין היורה ובין המלקוש?


סבורני, כי לא נטעה אם נאמר, שהם הם הרביבים. יתכן, ששם זה בא מ"רבב": כשם ש"רבבה" הוא מושג המביע הרבה (כגון: אנשים), כך "רביבים" מביע הרבה הרבה טיפות מים נופלות משמים, ואולי גם הרבה גשמים - מטרות-העוז של החורף.
לפי ביאור זה יובן לנו היטב פסוקנו: "וימנעו רביבים ומלקוש לא היה".


לאחר רדת היורה, אשר הצמיח את קני הקמה הרכים ירוקים, מיעטו הרביבים - הם גשמי החורף - לרדת, והשדות סבלו קשות. כל תקוות האיכרים נתלתה במלקוש אשר יבוא ויציל את התבואה, אך תקוותם נכזבה, כי גם "מלקוש לא היה".

בצורה זו יובן לנו בבהירות גם בפרק י"ד פסוק 22:
(כב) הֲיֵשׁ בְּהַבְלֵי הַגּויִם מַגְשִׁמִים
וְאִם הַשָּׁמַיִם יִתְּנוּ רְבִבִים
הֲלא אַתָּה הוּא ה' אֱלהֵינוּ וּנְקַוֶּה לָּךְ כִּי אַתָּה עָשִׂיתָ אֶת כָּל אֵלֶּה:
כאן יש הקבלה מתאימה ומחושבת; לא אלילי הגויים שולטים בגשמים, ואף לא השמים עצמם מורידים אותם - את הרביבים.

הבנה זו של "רביבים" מתאימה גם לשאר הפסוקים שבהם נמצאת מלה זו.

מקצה הארץ
אין תימה שנמצא את התפעלותו מיד ה' המסדירה את הגשמים גם בקטע אחר, החוזר פעמיים בספר ירמיהו: בפרק י ובפרק נא:
ירמיה פרק י
(יג) לְקול תִּתּו הֲמון מַיִם בַּשָּׁמַיִם
וַיַּעֲלֶה נְשִׂאִים מִקְצֵה הָאָרֶץ
בְּרָקִים לַמָּטָר עָשָׂה וַיּוצֵא רוּחַ מֵאצְרתָיו:

ירמיה פרק נא
(טז) לְקול תִּתּו הֲמון מַיִם בַּשָּׁמַיִם
וַיַּעַל נְשִׂאִים מִקְצֵה אָרֶץ
בְּרָקִים לַמָּטָר עָשָׂה וַיּצֵא רוּחַ מֵאצְרתָיו:
פה נראה אחד מגילוייו של אלוהי האמת אשר בידו המפתח לחיי השדה והאדם. לעומת האלילים אשר אפס ותוהו המה.

את הפסוק הזה מעניין להשוות עם ביטוי אחר, של עמוס, שאף הוא חוזר פעמיים בספרו:
עמוס פרק ה
(ח) עשֵׂה כִימָה וּכְסִיל וְהפֵךְ לַבּקֶר צַלְמָוֶת וְיום לַיְלָה הֶחְשִׁיךְ
הַקּורֵא לְמֵי הַיָּם וַיִּשְׁפְּכֵם עַל פְּנֵי הָאָרֶץ ה' שְׁמו:
עמוס פרק ט
(ו) הַבּונֶה בַשָּׁמַיִם מַעֲלותָו מַעֲלותָיו וַאֲגֻדָּתו עַל אֶרֶץ יְסָדָהּ
הַקּרֵא לְמֵי הַיָּם וַיִּשְׁפְּכֵם עַל פְּנֵי הָאָרֶץ ה' שְׁמו:
גם עמוס חי בתנאי טבע דומים לאלה של ירמיהו:
תקוע עירו אף היא על גבול המדבר, ועמוס עצמו היה נודד עם צאנו למרחקי המדבר, והגיע (כאשר יגיעו גם כיום רועים רבים בשנות מצוקה) לשטחים הצפוניים, ומשם עלה להרי אפרים. אולם עמוס זכה לראות מדי פעם בפעם את אשר לא הסכין ירמיהו לראות לעתים קרובות: עמוס השקיף לא אחת על מרחקי הים הגדול ממרומי הרי יהודה שבסביבת תקוע וגם מראשי הרי בית-אל ואפרים. הוא ראה את חשרות העננים בנסיעתן ממרחקי הים התיכון אשר באופק ובהתקדמותן המהירה לעבר שלשלת ההרים, והתרשמותו הובעה בדברים אלה:
הַקּרֵא לְמֵי הַיָּם וַיִּשְׁפְּכֵם עַל פְּנֵי הָאָרֶץ
לעומתו לא היה רגיל ירמיהו לראות מחזה זה: בענתות ובמדבר אין לראותו, גם לא מהר הצופים, אף לא מירושלים - כל אותם המקומות שבהם בילה ירמיהו את רוב ימיו. לכן הוא רואה תמונה שונה מזו של עמוס: "ויעלה נשיאים מקצה הארץ" - כי בדמיונו נשארה תמיד חווית הציפייה לחשרות עננים הבאות מן האופק המערבי של ההרים, ומבשרות את הגשם "מקצה הארץ".

תיאור הבצורת בספר עמוס
לענייננו כאן כדאי לשים לב גם לתיאור המיוחד של עמוס בדבר עונש הבצורת:
עמוס פרק ד
(ז) וְגַם אָנכִי מָנַעְתִּי מִכֶּם אֶת הַגֶּשֶׁם
בְּעוד שְׁלשָׁה חֳדָשִׁים לַקָּצִיר
וְהִמְטַרְתִּי עַל עִיר אֶחָת וְעַל עִיר אַחַת לא אַמְטִיר
חֶלְקָה אַחַת תִּמָּטֵר וְחֶלְקָה אֲשֶׁר לא תַמְטִיר עָלֶיהָ תִּיבָשׁ:
- מנין נובע התיאור המעניין הזה, שלא מצאנו כדוגמתו בכל המקרא?

אור מיוחד נגה לעיני על פסוקים אלה בהיותי באחד מסיורי על הגבעה שעליה הייתה בנויה תקוע העיר, בגבול המזרחי של הרי יהודה. היה יום חורף גשום ואנו באנו מכיוון מערב אל תקוע. בהגיענו שמה הופיע לעינינו במזרח מראה מרהיב של מדבר יהודה שטוף השמש, ים-המלח והרי העברים. אולם בפנותנו אחורה למערב נדהמנו לראות את חשרת העב הכבדה-שחורה אשר המטירה את מימיה בגשם סוחף במרחק של כמה מאות מטרים מאתנו, בשעה שאנחנו נמצאנו באזור של טפטוף גשם דק בלבד. תופעה כבירה כזאת יש בה כדי להשאיר רושם עמוק. מקומה המזרחי של תקוע בגבול המדבר, על אף גבהה היחסי הרב, גורם שתופעות כאלה חוזרות ונשנות בה מדי פעם. בשעה שבענתות אין אפשרות לראות חלקת שדה אחת מומטרת ושניה לאו, כיון ששדותיה אינם נבדלים הרבה זה מזה במעמדם כלפי הגשם - בתקוע זו עובדה הנראית בבהירות.

ועמוס הנביא היה עד בודאי למקרים כאלה: ראה את המלקוש יורד על חלקה אחת ואת החלקה האחרת יבשה, ושתיהן של בני תקוע. שינויים אלה גרמו להבדלים גדולים ביבול ובמעמד שני האיכרים בעלי החלקות השונות. מכאן תובן לנו הקללה הנוראה הזאת שבפי עמוס, אשר אין למצוא דוגמתה בשום מקום אחר במקרא, ואף לא אצל ירמיהו בן ענתות.