א. רועים ועדריהם

התוכן:
שבטים נודדים
רועים - שודדים
חיות טרף
שחיטת כבשים מן העדר
העתודים
נבואות-נחמה


בכל גלילותיה של ארץ-ישראל אפשר לפגוש כיום עדרי צאן ובקר הרועים בשדה ובהר.
ללא כל משטר וללא גבול רועים הם בשרידי היערות ובשדות, ואם אך מרגישים הרועים יתרון כוח, הריהם מעלים את עדריהם גם על שדות זרועים אשר עמלו בהם האיכרים.

אולם עד היום משמש המדבר מרכז המרעה הטבעי והנוח ביותר. בייחוד בימות החורף של שנים גשומות. שבטי בדואים שלמים חיים במדבר על המרעה, וכפרים גדולים באזור הספר שולחים את עדריהם הרבים למרחבי המדבר למשך תקופה ארוכה.

בימי קדם, כאשר כל הארץ הייתה מיושבת כפרים חקלאיים בעלי תרבות, היה המרעה, ללא ספק, מאורגן היטב. אמנם גם אז רעו הצאן והבקר בכל גלילות הארץ, אך בסדר ובמשטר, כיאות לארץ חקלאית העומדת על רמה גבוהה. עם זאת ברור, שחלק גדול מעדרי הצאן היה נוסע למדבר, מקום שטחי המרעה העצומים אשר יד החקלאות לא פגעה בהם מעולם. כאן חופשי הרועה לשלח את צאנו בהר ובבקעה ובכל מקום מצמיח עשב. וכך נהיה המדבר אחד המקומות החשובים ביותר למרעה העדרים.

הנה, למשל, רועי בית-לחם, שהיו מפנים את צאנם מזרחה, למדבר, ולא אל שטחי העמקים וההרים המערביים, כמסופר על דוד הרועה, שחרה בו אף אליאב אחיו: "ועל מי נטשת מעט הצאן ההנה במדבר?" (שמ"א יז 28).

בדברי נביאים רבים מוצאים מדי פעם בפעם משלים מחיי הצאן ותיאורים של העדר והמרעה. אך עם זאת אין אף אחד מהם מרבה כירמיהו להכניס את חיי הרועים והצאן על כל תופעותיהם בכל דבריו ונבואותיו, בתחינותיו אל אלוהים ובשפך זעמו על הגויים. אם נשוה, למשל, את תיאורי הצאן בישעיהו לאלה שבירמיהו, נראה כי ירמיהו לא רק שהזכיר את הצאן והעדרים, הרועים ואוהליהם, פעמים רבות פי כמה מישעיהו, אלא הקיף את כל התופעות הקטנות והגדולות אשר בחיי הרועה וצאנו - מה שאין כן ישעיהו.
גם יחזקאל נתן תיאור נפלא של הצאן ודאגת הרועה להן. אולם זו הייתה נבואה אחת על "רועי ישראל" (בפרק ל"ד), וחוץ מנבואה ציורית זו אין כמעט כלום מאורח - חיים זה בכל ספר יחזקאל. רק בפרקים האחרונים נזכרים בני-הצאן בענייני קורבנות בלבד.

לעומתו חדור ירמיהו כליל ברוח הרועה ואורח חייו, ובכל "הזדמנות" הם פורצים בדבריו. ההופעה הזאת, החוזרת ונשנית מפעם בפעם, אם במלים בודדות ואם בתיאור ממש, יכלה להיווצר רק אצל נביא אשר במשך שנים היה המרעה לחם חוקו ושותף חייו.

בשלושים מקומות משולבים ענייני הרועים והצאן בספר ירמיהו. מהם תיאורים ארוכים ויפים, ומהם רק ניצוצות מחשבה, משלים חטופים: בדבריו על עם ישראל ומנהיגיו, או העם ואלוהיו, בנבואות זעמו על הגויים ועל אויביו הפרטיים הסובבים אותו, ואף במחשבותיו על חייו הוא, ובנבואות החורבן והנחמה כאחד. נתעכב כאן רק על המעניינים ביותר שבמקומות אלה.

שבטים נודדים
לא תמיד שוררת האידיליה בין המדבר וארץ החקלאות. בימים כתקנם משמשים שני המחוזות הללו לשני ענפי המשק של ערי-הספר. אך יש אשר תפרוץ מלחמה, ושבטים נודדים או נודדים-למחצה יחדרו למדבר מן המזרח, מעבר לים המלח והירדן.
שכנים היו לישראל במזרח: אדום ומואב ועמון. הם, וכל שבטי הנודדים הנלווים אליהם ממזרח, לא היססו לחדור לארץ ולשדוד כל חלקה טובה בכל הזדמנות של חולשת ישראל. כך קרה מימי שפוט השופטים ועד לימות החורבן.

הללו היו באים בהמוניהם עם צאנם וטפם, פושטים על המדבר ומגיעים אל ארץ החקלאות. כאן היו משלחים את עדריהם בכרמים ובשדות, רועים בכל חלקה ושודדים מכל הבא ליד. במקומות שונים במקרא מוצאים אנו את הדי המאורעות האלה.

ירמיהו רואה את עונש האלוהים שינחת על עמו לא רק בכיבוש על ידי בבל, אלא גם בפלישת השכנים ממזרח, אשר ינצלו את שעת-הכושר של המצור על יהודה. ותיאור העונש הזה הוא כל כך חי, כאשר יוכל לתאר רק איש היושב על גבול המדבר ומדי פעם בפעם שומע סיפורי זוועות על השודדים העלולים להופיע משם בעת רעה ומשבר.
ירמיה פרק י"ב
(י) רעִים רַבִּים שִׁחֲתוּ כַרְמִי בּסְסוּ אֶת חֶלְקָתִי
נָתְנוּ אֶת חֶלְקַת חֶמְדָּתִי לְמִדְבַּר שְׁמָמָה:
(יא) שָׂמָהּ לִשְׁמָמָה אָבְלָה עָלַי שְׁמֵמָה נָשַׁמָּה כָּל הָאָרֶץ
כִּי אֵין אִישׁ שָׂם עַל לֵב:
(יב) עַל כָּל שְׁפָיִם בַּמִּדְבָּר בָּאוּ שׁדְדִים
כִּי חֶרֶב לה' אכְלָה מִקְצֵה אֶרֶץ וְעַד קְצֵה הָאָרֶץ
אֵין שָׁלום לְכָל בָּשָׂר:
מקצה ארץ ועד קצה הארץ" - כלומר: לא רק מצפון תבוא הרעה, אלא גם מקצות הארץ האחרים, ממזרה ומדרום יבואו הרועים השודדים אשר ימלאו את כל המדבר ויחדרו לארץ החקלאות; ואמנם הלאה בפסוק 14 הוא מפרש על מי היו מוסבים דבריו -
ירמיה פרק י"ב
(יד) כּה אָמַר ה' עַל כָּל שְׁכֵנַי הָרָעִים הַנּגְעִים בַּנַּחֲלָה
אֲשֶׁר הִנְחַלְתִּי אֶת עַמִּי אֶת יִשְׂרָאֵל
הִנְנִי נתְשָׁם מֵעַל אַדְמָתָם וְאֶת בֵּית יְהוּדָה אֶתּושׁ מִתּוכָם:
שכני - אלה היושבים על גבול הארץ והעיזו לחדור לתוכה ולא בבל הרחוקה אשר באה לכבוש את כל הארץ.

גם בפרק ו' רואים אנו שילוב של מלחמת התנופה מצפון עם ניצול המצב על ידי השכנים הרעים לשם שוד וגזל:
(ג) אֵלֶיהָ יָבאוּ רעִים וְעֶדְרֵיהֶם
תָּקְעוּ עָלֶיהָ אהָלִים סָבִיב רָעוּ אִישׁ אֶת יָדו:
פסוק זה איננו מכוון כלל וכלל לאויב הצפוני, אם הבבלים או הסקיתים, כי הללו באו לא עם עדריהם, אלא רק על סוסיהם ועם צבאם הרב. ואלה מחוקרי המקרא אשר סברו כך לא נתנו את לבם אל זאת, יתר על כן: לא שיערו שהנביא יכול לשלב בתוך נבואת החורבן (קרץ מצפון) גם את השוד אשר יבוא בעת ובעונה אחת ממזרח, זה השוד אשר כל כך רבות סופר עליו מימי ילדותו בענתות עירו ובערים שכנותיה, אשר הן היו תמיד הקורבנות הראשונים של ההתקפות הללו.


רועים - שודדים
אבל החורבן לא בא במקרה כזה רק על ארץ החקלאות. עוד לפניה נופלים לקרבן הרועים ועדריהם, זה "חיל החלוץ" של החקלאות, הנשלח לתוך המדבר. עליהם מתנפלים הרועים השודדים תחילה ובוזזים את כל מקניהם. יש לשער שהיו גם התקפות אשר נהדפו על ידי הרועים ונסתיימו עוד במדבר בטרם הגיעו לארץ החקלאות. גם יתכן שהיו פשיטות קטנות על קבוצות רועים שהרחיקו לנדוד עם עדריהן.

והרועה ירמיהו הכיר יפה את הפשיטות הללו, וכנראה היה עד למעשים כאלה, או שמע עליהם מילדותו בסיפורי הרועים המתהללים על מעשי גבורתם. ואמנם, לא אחת משתקפות התמונות הללו בתוך נבואותיו.

בתוך תיאור החורבן בפרק ד' הוא רואה גם את אסון הרועים:
ירמיה פרק ד'
(כ) שֶׁבֶר עַל שֶׁבֶר נִקְרָא כִּי שֻׁדְּדָה כָּל הָאָרֶץ
פִּתְאם שֻׁדְּדוּ אהָלַי רֶגַע יְרִיעתָי:
ובירמיה פרק י' הוא ממשיל את כל האומה לאחד מ"אדירי הצאן" - ראשי הרועים - אשר עדריו ורועיו הותקפו לפתע:
(כ) אָהֳלִי שֻׁדָּד וְכָל מֵיתָרַי נִתָּקוּ בָּנַי יְצָאֻנִי וְאֵינָם
אֵין נטֶה עוד אָהֳלִי וּמֵקִים יְרִיעותָי:
שילוב המשל והנמשל כל כך הדוק פה, עד שצעירי הרועים אשר נפלו בקרב ובני האומה שאליהם נמשלו. מתאחים כאן ונהיים לאחדים. ואף בפסוק הבא נשמעים המשל והנמשל כאחד:
(כא) כִּי נִבְעֲרוּ הָרעִים וְאֶת ה' לא דָרָשׁוּ
עַל כֵּן לא הִשְׂכִּילוּ וְכָל מַרְעִיתָם נָפוצָה:
מצד אחד יש כאן המשך המשל על חורבן הרועים אשר נפוצה מעליהם כל מרעיתם בעת השוד והמהומה, ומאידך כבר מדובר ברור על הנמשל, הלא הם רועי ישראל אשר לא השכילו לרעות את עמם. זוהי תופעה טבעית של הרועה הנביא אשר אינו מפריד בנבואתו בין משל חיי הרועים ונמשל חיי האומה.

ובפרק כ"ה (37-34) שוב רואים אנו את חורבנם של הרועים וצאנם, ואף פה נראה הדבר כי אין זה תיאור של אסון המרעה בלבד, אלא גם משל על כל העם:
(לד) הֵילִילוּ הָרעִים וְזַעֲקוּ וְהִתְפַּלְּשׁוּ אַדִּירֵי הַצּאן כִּי מָלְאוּ יְמֵיכֶם
לִטְבּוחַ וּתְפוצותִיכֶם וּנְפַלְתֶּם כִּכְלִי חֶמְדָּה:
(לה) וְאָבַד מָנוס מִן הָרעִים וּפְלֵיטָה מֵאַדִּירֵי הַצּאן:
(לו) קול צַעֲקַת הָרעִים וִילְלַת אַדִּירֵי הַצּאן כִּי שׁדֵד ה' אֶת מַרְעִיתָם:
(לז) וְנָדַמּוּ נְאות הַשָּׁלום מִפְּנֵי חֲרון אַף ה':
תיאור חזק כזה של החורבן הבא על הרועים ועדריהם יכול להינתן רק בפי נביא אשר עולם זה היה עולמה ואכן לא נתמה שירמיהו הוא היחידי אשר נמצא אצלו תיאורים כאלה.

את המלחמה בין רועים לרועים --- בין רועים שודדים ובין הרועים "בנאות השלום" (כ"ה 37) - רואים אנו בבירור בפסוק אחר החוזר פעמיים בדברי ירמיהו:
לראשונה בנבואה על חורבן אדום ו"יושבי תימן", בפרק מ"ט:
(כ) לָכֵן שִׁמְעוּ עֲצַת ה' אֲשֶׁר יָעַץ אֶל אֱדום
וּמַחְשְׁבותָיו אֲשֶׁר חָשַׁב אֶל ישְׁבֵי תֵימָן
אִם לא יִסְחָבוּם צְעִירֵי הַצּאן אִם לא יַשִּׁים עֲלֵיהֶם נְוֵהֶם:
ובפעם השניה בנבואת החורבן של בבל בפרק נ':
(מה) לָכֵן שִׁמְעוּ עֲצַת ה' אֲשֶׁר יָעַץ אֶל בָּבֶל
וּמַחְשְׁבותָיו אֲשֶׁר חָשַׁב אֶל אֶרֶץ כַּשְׂדִּים
אִם לא יִסְחָבוּם צְעִירֵי הַצּאן אִם לא יַשִּׁים עֲלֵיהֶם נָוֶה:
פסוק זה אשר קרא ירמיהו בשתי נבואות על שני עמים שונים, אף הוא נובע מתוך אותם המחוות אשר ראם או שמע עליהם. יש כאן ציור עובדתי של נוהג, שנהגו, כנראה, "אדירי הצאן" המנצחים, לשלוח את צעיריהם - הפעם לא למים. אלא... להתעלל ב"אדירי הצאן" יריביהם אשר נוצחו, ולהשמיד (אם על ידי מרעה בלא חשבון ואם בפעולת הרס) את הנווה אשר רעו בו. גם כאן אין להבחין בין המשל ונמשלו, אשר היו לאחדים בנפש הנביא.

"צעירי הצאן" של האויב - נערי הרועים - יצטוו לפגוע לרעה באדירי הצאן המנוצחים, לסחבם ולהתעלל בהם. ציור זה הרי מזכיר לנו את המסופר בשמ"ב א:
(טו) וַיִּקְרָא דָוִד לְאַחַד מֵהַנְּעָרִים
וַיּאמֶר גַּשׁ פְּגַע בּו וַיַּכֵּהוּ וַיָּמת:
ובייחוד את המעשה בהריגת זבח, וצלמונע, בשופטים ה 20:
(כ) וַיּאמֶר לְיֶתֶר בְּכורו קוּם הֲרג אותָם
וְלא שָׁלַף הַנַּעַר חַרְבּו כִּי יָרֵא כִּי עודֶנּוּ נָעַר:
(כא) וַיּאמֶר זֶבַח וְצַלְמֻנָּע
קוּם אַתָּה וּפְגַע בָּנוּ כִּי כָאִישׁ גְּבוּרָתו
ברור, אפוא, שירמיהו מפריד כאן את מפלת אדום בצורת משל ממלחמות הרועים ברועים ומנהגי המנצחים - והנמשל מסתבר מאליו, ואף משולב בתוכו.

בפרק מ"ט, בנבואת ירמיהו על חורבן קדר, יש עוד תיאור חי ובולט של השוד הבא על הרועים, הפעם אין כאן כל משל, כי התיאור הוא של עם רועים, אשר אף עליו תעבור הכוס:
(כח) לְקֵדָר וּלְמַמְלְכות חָצור אֲשֶׁר הִכָּה נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל
כּה אָמַר ה' קוּמוּ עֲלוּ אֶל קֵדָר וְשָׁדְדוּ אֶת בְּנֵי קֶדֶם:
(כט) אָהֳלֵיהֶם וְצאנָם יִקָּחוּ יְרִיעותֵיהֶם
וְכָל כְּלֵיהֶם וּגְמַלֵּיהֶם יִשְׂאוּ לָהֶם
וְקָרְאוּ עֲלֵיהֶם מָגור מִסָּבִיב:
(ל) נֻסוּ נֻּדוּ מְאד הֶעְמִיקוּ לָשֶׁבֶת ישְׁבֵי חָצור נְאֻם ה'
כִּי יָעַץ עֲלֵיכֶם נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל עֵצָה וְחָשַׁב עֲלֵיכֶם מַחֲשָׁבָה:
(לא) קוּמוּ עֲלוּ אֶל גּוי שְׁלֵיו יושֵׁב לָבֶטַח נְאֻם ה'
לא דְלָתַיִם וְלא בְרִיחַ לו בָּדָד יִשְׁכּנוּ:
(לב) וְהָיוּ גְמַלֵּיהֶם לָבַז וַהֲמון מִקְנֵיהֶם לְשָׁלָל
וְזֵרִתִים לְכָל רוּחַ קְצוּצֵי פֵאָה
וּמִכָּל עֲבָרָיו אָבִיא אֶת אֵידָם נְאֻם ה':
(לג) וְהָיְתָה חָצור לִמְעון תַּנִּים שְׁמָמָה
עַד עולָם לא יֵשֵׁב שָׁם אִישׁ וְלא יָגוּר בָּהּ בֶּן אָדָם:
עד כאן ראינו בדברי ירמיהו השתקפות של כמה תופעות הקשורות בעבודת המרעה:
התנפלות הרועים-השודדים על ערי המושב שעל גבול המדבר, התנפלות הכובש על הרועים של העם הנכבש ומעשי השוד וההתגרות של הרועים-השודדים הזרים בלפי רועי העם יושב הארץ. ולעיל ראינו גם ציור מסבלות הרועים בבצורת. אך בזאת עוד לא מיצינו הכל.

בנבואות ירמיהו באו לידי ביטוי גם שטחים אחרים מחיי המרעה, המלחמה בפריצי חיות; סדרי החיים בתוך העדה וכשרון הרועה לנהוג את צאנו אל נאות המרעה בדרכים בטוחות.


חיות טרף
הרועה ועדרו סובלים לא רק מאויבים הולכי על שתים. לא פחות גרועים מאלה הם האויבים הטבעיים - חיוה-הטרף המתפרצות ממחבואיהן לזכות ב"סעודה שמנה" מתוך העדר הרועה לתומו.

חיות-הטרף - אריות וזאבים, נמרים ודובים רעבים - היו מצויות ביערות שכיסו בימי קדם את הרי הארץ. אולם במשך השנים, בייחוד לאחר התיישבות בני ישראל בארץ, נכרתו היערות בידי החקלאות המתפתחת והמתקדמת, ונדחקו לשטחים מצומצמים, אשר בהם שרדו פריצי החיות. ובמקומות שונים במקרא אנו שומעים הדי מאורעות שקרו בהתנגשויות עם חיות אלו.

הנה שמשון, ברדתו לארץ פלשתים, נתקל בכפיר אריות "וישסעהו כשסע הגדי" (שופ' יד 6). וגם דוד, בשמואל א פרק יז
(לד) וַיּאמֶר דָּוִד אֶל שָׁאוּל רעֶה הָיָה עַבְדְּךָ לְאָבִיו בַּצּאן
וּבָא הָאֲרִי וְאֶת הַדּוב וְנָשָׂא שֶׂה מֵהָעֵדֶר:
(לה) וְיָצָאתִי אַחֲרָיו וְהִכִּתִיו וְהִצַּלְתִּי מִפִּיו וַיָּקָם עָלַי
וְהֶחֱזַקְתִּי בִּזְקָנו וְהִכִּתִיו וַהֲמִיתִּיו:
(לו) גַּם אֶת הָאֲרִי גַּם הַדּוב הִכָּה עַבְדֶּך.ָ
מרכזן ומעוזן של חיות-הטרף, לאחר שנכבשו רוב היערות על ידי החקלאות (ואלה ששרדו היו מוקפים יישובי אדם), היו על גדות הירדן. פה מקום הג'ונגל בארץ-ישראל, הנקרא "גאון הירדן": יערות סבוכים אשר כמעט אין לחדור לעמקם. וכאן מצאו את משכנם בטח כל אלימי-שינים. ועד הזמן האחרון שרדו מהם בודדים.

רועי המדבר היו נאלצים בנדודיהם לרדת עם צאנם לערבות יריחו (כאשר יעשו הרועים גם כיום בעת כלות המרעה במדבר) או לנדוד צפונה אל המורדות המזרחיים של מדבר אפרים. ובמקומות אלה היו מתפרצות על העדר מדי פעם בפעם חיות הטרף אשר המרידו את הרועים וצאנם. אימה זו באה לידי ביטוי בנבואתו של עמוס הרועה מתקוע (אשר עבר עם צאנו אל מדבר אפרים ומשם עלה בית-אל):
עמוס פרק ג
(יב) כּה אָמַר ה' כַּאֲשֶׁר יַצִּיל הָרעֶה מִפִּי הָאֲרִי שְׁתֵּי כְרָעַיִם או בְדַל אזֶן
כֵּן יִנָּצְלוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַיּשְׁבִים בְּשׁמְרון בִּפְאַת מִטָּה וּבִדְמֶשֶׁק עָרֶשׂ:
ואותו מחזה מזעזע מסעיר מדי פעם בפעם בנבואות שונות גם את ירמיהו הרועה.

בנבואת הזעם על אדום הוא מתאר את אויבה:
ירמיה פרק מט
(יט) הִנֵּה כְּאַרְיֵה יַעֲלֶה מִגְּאון הַיַּרְדֵּן אֶל נְוֵה אֵיתָן
כִּי אַרְגִּיעָה אֲרִיצֶנּוּ מֵעָלֶיהָ וּמִי בָחוּר אֵלֶיהָ אֶפְקד
כִּי מִי כָמונִי וּמִי יעִידֶנִּי וּמִי זֶה רעֶה אֲשֶׁר יַעֲמד לְפָנָי:
ומופיעה לפנינו כל התמונה המחרידה של האריה המגיח על נווה הרועים (אשר נדמה להם עד עתה כשליו ובוטה) ועושה שמות בעדר. וחרדה כזאת הוא מנבא גם לבבל בבוא יומה (נ 44).
ועל עמו השדוד קורא הנביא הרועה:
ירמיה פרק נ
(יז) שֶׂה פְזוּרָה יִשְׂרָאֵל אֲרָיות הִדִּיחוּ הָרִאשׁון
אֲכָלו מֶלֶךְ אַשּׁוּר וְזֶה הָאַחֲרון עִצְּמו נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל:
כל כך חיוני תיאור זה וכל כך מורגשת בו חווית הרועה אשר היה עד-ראיה למחזות נוראים כאלה, או לפחות, שרוי בסכנה מתמדת של הופעתם.

ושוב תיאור מחזה-האימים:
ירמיה פרק ד
(ז) עָלָה אַרְיֵה מִסֻּבְּכו וּמַשְׁחִית גּויִם נָסַע יָצָא מִמְּקמו
וגם בפרק ה מתואר העונש הזה מאת ה':
(ו) עַל כֵּן הִכָּם אַרְיֵה מִיַּעַר זְאֵב עֲרָבות יְשָׁדְדֵם
נָמֵר שׁקֵד עַל עָרֵיהֶם כָּל הַיּוצֵא מֵהֵנָּה יִטָּרֵף
כִּי רַבּוּ פִּשְׁעֵיהֶם עָצְמוּ מְשֻׁבותֵיהֶם מְשׁוּבותֵיהֶם:
ובירמיה פרק ב
(טו) עָלָיו יִשְׁאֲגוּ כְפִרִים נָתְנוּ קולָם
וַיָּשִׁיתוּ אַרְצו לְשַׁמָּה עָרָיו נִצְּתוּ מִבְּלִי ישֵׁב:
ובירמיה פרק כה
(לח) עָזַב כַּכְּפִיר סֻכּו כִּי הָיְתָה אַרְצָם לְשַׁמָּה
מִפְּנֵי חֲרון הַיּונָה וּמִפְּנֵי חֲרון אַפּו:
ועוד תיאור של פריצי-החיות הרעבים ומשתוללים בחמתם, הנמשלים לאדירי בבל המתהדרים, אך עוד מעט תבוא מפלתם: בפרק נח:
(לח) יַחְדָּו כַּכְּפִרִים יִשְׁאָגוּ נָעֲרוּ כְּגורֵי אֲרָיות:
וכאשר מוקיע ה' בפי ירמיהו את רעת בני-ישראל, אף היא נמשלת לרעת חיות-הטרף אשר כל כך החרידו את הרועה מדי פעם:
ירמיה פרק יב
(ח) הָיְתָה לִּי נַחֲלָתִי כְּאַרְיֵה בַיָּעַר
נָתְנָה עָלַי בְּקולָהּ עַל כֵּן שְׂנֵאתִיהָ:
גם פרק י"ב פסוק 5 נבע מעומק חוויותיו של הנביא הרועה, אשגר גאון הירדן היה בשבילו מקור כל אמון:
ירמיה פרק י"ב
(ה) כִּי אֶת רַגְלִים רַצְתָּה וַיַּלְאוּךָ וְאֵיךְ תְּתַחֲרֶה אֶת הַסּוּסִים
וּבְאֶרֶץ שָׁלום אַתָּה בוטֵחַ וְאֵיךְ תַּעֲשֶׂה בִּגְאון הַיַּרְדֵּן:
עשר פעמים מנינו את מחזה הטרף בנבואות ירמיהו, המופיע בצורות שונות ובתיאורים שונים, כאשר לא ראינו אצל כל נביא אחר. אין זאת כי אם הרבה ירמיהו להרחיק נדוד עם צאנו, ויתכן שגם היה עד לחרדות האלה, אשר נחרתו עמוק בנפשו.

שחיטת כבשים מן העדר
הרועה החרד כל כך לשלום צאנו ומזדעזע בראותו שה נטרף בידי חיה רעה, הוא עצמו נאלץ לעתים לטבוח למחייתו מן העדר האהוב עליו, או למכור לטבחה חלק ניכר מעדרו. ואם כי הוא עושה זאת בידיו, הרי הדבר כמדקרות בלבו בשעה שהוא נאלץ לבגוד בבעלי החיים ההולכים אחריו באמון רב. וכפעם בפעם תסמרנה שערותיו לרעיון כאילו גם הוא היה יכול להיות מובל לטבח ככבשיו האהובים, והוא יודע את הרגשתם היטב, כי עם כל תמימותם הם חשים בפורענות העומדת להתרגש.

תיאור ממשי של רגשות רועים אלה אנו קוראים בפרק יא:
(יח) וַה' הודִיעַנִי וָאֵדָעָה אָז הִרְאִיתַנִי מַעַלְלֵיהֶם:
(יט) וַאֲנִי כְּכֶבֶשׂ אַלּוּף יוּבַל לִטְבּוחַ וְלא יָדַעְתִּי
כִּי עָלַי חָשְׁבוּ מַחֲשָׁבות
נַשְׁחִיתָה עֵץ בְּלַחְמו וְנִכְרְתֶנּוּ מֵאֶרֶץ חַיִּים וּשְׁמו לא יִזָּכֵר עוד:
נוראה הרגשה זו ונוקבת לבבות, רק רועה נאמן יכול לתת לה ניב-שפתים.

ויתר על כן: בחמת זעמו הוא רוצה להפוך את הרעה שחרשו עליו אנשי ענתות ולשפכה עליהם. אדרבה, ירגישו המה את אשר זממו לעשות לו. - והם כולם רועים הנם, אשר ידעו יפה מהי הנקמה האיומה הזאת:
ירמיה פרק יב
(ג) וְאַתָּה ה' יְדַעְתָּנִי תִּרְאֵנִי וּבָחַנְתָּ לִבִּי אִתָּךְ
הַתִּקֵם כְּצאן לְטִבְחָה וְהַקְדִּשֵׁם לְיום הֲרֵגָה:
המלה "התיקם" מציירת את מוראות המחזה:
הנה ניתקים הגדיים הרכים, אשר נועדו לטבחה, מחיק אמותיהם, והללו פועות מזה והקטנים פועים מזה. הם ניתקים מן האם, מן העדר, מנאות מרעיתם ולעתים אף מן הרועה האהוב.

כזאת מבקש ירמיהו בשנאתו הבוערת להביא גם אל בחורי ענתות הפושעים, הממררים את חייו.

ואף על בבל ניתכת נבואת הזעם בפי איש הצאן בפרק נ"א:
(מ) אורִידֵם כְּכָרִים לִטְבוחַ כְּאֵילִים עִם עַתּוּדִים:
גם כאן משתפך שיא השנאה בקללה הנוראה ביותר אשר יבולה לצאת מלב הרועה.

העתודים
ועוד הופעה בחיי הצאן משתקפת בנבואות ירמיהו - הלא הם העתודים ההולכים בראש העדר, ויוצאים למרעה מתוך המכלאה לפני כל העדר.

פרק נ פותח בנבואת הנחמה לישראל וממשיך להצמיד לה את נבואת החורבן על בבל. בבל זו אשר אספה את כל עמי הארץ והגלתם אל המכלאה הגדולה אשר בארצה - גם היא תשתה מכוס החמה ונפול תיפול. ואז יפוצו מעליה ויצאו מבין שיניה כל העמים אשר כבשתם והגלתה אותם:
ירמיה פרק נ
(טז) כִּרְתוּ זורֵעַ מִבָּבֶל וְתפֵשׂ מַגָּל בְּעֵת קָצִיר
מִפְּנֵי חֶרֶב הַיּונָה אִישׁ אֶל עַמּו יִפְנוּ וְאִישׁ לְאַרְצו יָנֻסוּ:
אך ירמיהו מאיץ בעמו להזדרז ולצאת ראשונה מארץ הגלות המתמוטטת. ובזאת הוא פותח את נבואת החורבן על בבל - כאילו רוצה הוא להקדים את מנוסתם של בני-ישראל מתוך בבל לפני שתשתולל שם החרב ותתלקח מהומת העמים. ומלבו מתפרץ המשל אשר חי יום יום לנגד עיני הרועה: הנה העתודים הם הראשונים הנדחקים ויוצאים מן המכלאה אל מרחב המרעה, והוא קורא לעמו לעשות אף הוא כך:
(ח) נֻדוּ מִתּוךְ בָּבֶל וּמֵאֶרֶץ כַּשְׂדִּים צֵאוּ
וִהְיוּ כְּעַתּוּדִים לִפְנֵי צאן:
לא רק ביציאת בבל צפות ועולות תמונות מחיי הצאן. גם בשיבת העם לארצו רואה הנביא את העדר השב אל נווהו (כשם שאת חורבן העם הוא רואה כתוצאה מתעיית צאן ישראל מנוהו אל הרים זרים).

נבואות-נחמה
נבואות-הנחמה הליריות ביותר משתפכות בתיאורי עם ישראל כ"צאן האובדות" אשר שבו אל מרעיתן ואל רועם האהובים:
ירמיה פרק ג
(יד) שׁוּבוּ בָנִים שׁובָבִים נְאֻם ה' כִּי אָנכִי בָּעַלְתִּי בָכֶם
וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם אֶחָד מֵעִיר וּשְׁנַיִם מִמִּשְׁפָּחָה וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם צִיּון:
(טו) וְנָתַתִּי לָכֶם רעִים כְּלִבִּי וְרָעוּ אֶתְכֶם דֵּעָה וְהַשְׂכֵּיל:
ירמיה פרק נ
(יט) וְשׁבַבְתִּי אֶת יִשְׂרָאֵל אֶל נָוֵהוּ וְרָעָה הַכַּרְמֶל וְהַבָּשָׁן
וּבְהַר אֶפְרַיִם וְהַגִּלְעָד תִּשְׂבַּע נַפְשׁו:
מה נוגעת אל הלב התמונה הזאת של עם ישראל הרועה שוב בהריו הדשנים כרעות הצאן בנוהו, אך לא רק במשל ידבר ירמיהו. עיניו כלות לראות לא את עמו בלבד רועה בהריו, אלא את צאנם ובקרם ממש, אלה היצורים אשר הם חלק בלתי נפרד מחוויית חייו הוא וחיי העם:
ירמיה פרק לג
(יב) כּה אָמַר ה' צְבָאות עוד יִהְיֶה בַּמָּקום הַזֶּה הֶחָרֵב מֵאֵין אָדָם וְעַד בְּהֵמָה
וּבְכָל עָרָיו נְוֵה רעִים מַרְבִּצִים צאן:
(יג) בְּעָרֵי הָהָר בְּעָרֵי הַשְּׁפֵלָה וּבְעָרֵי הַנֶּגֶב וּבְאֶרֶץ בִּנְיָמִן
וּבִסְבִיבֵי יְרוּשָׁלַם וּבְעָרֵי יְהוּדָה
עד תַּעֲברְנָה הַצּאן עַל יְדֵי מונֶה אָמַר ה':
ירמיה פרק ל"א
(י) כִּי פָדָה ה' אֶת יַעֲקב וּגְאָלו מִיַּד חָזָק מִמֶּנּוּ:
(יא) וּבָאוּ וְרִנְּנוּ בִמְרום צִיּון וְנָהֲרוּ אֶל טוּב ה' עַל דָּגָן וְעַל תִּירשׁ וְעַל יִצְהָר
וְעַל בְּנֵי צאן וּבָקָר וְהָיְתָה נַפְשָׁם כְּגַן רָוֶה וְלא יוסִיפוּ לְדַאֲבָה עוד:
וראה: הנה שוב ההופעה המשותפת, הטיפוסית כל כך לירמיהו, של יבולי החקלאות (דגן ותירוש ויצהר) עם גידול הצאן והבקר.