ירמיה פרק י"ז
(טז) וַאֲנִי לא אַצְתִּי מֵרעֶה אַחֲרֶיךָ
(יז) אַל תִּהְיֵה לִי לִמְחִתָּה מַחֲסִי אַתָּה בְּיום רָעָה:
(יח) יֵבשׁוּ רדְפַי וְאַל אֵבשָׁה אָנִי יֵחַתּוּ הֵמָּה וְאַל אֵחַתָּה אָנִי
הָבִיא עֲלֵיהֶם יום רָעָה וּמִשְׁנֶה שִׁבָּרון שָׁבְרֵם:

מה הייתה מלאכתו של ירמיהו?
מן הכהונה לא התפרנס, שהרי ממשפחת אביתר הכהן היה אשר גורשה ממשרתה אל שדותיה בענתות (מל"א ב 26). מן הנבואה בודאי שלא הוציא לחמו: רק סבל ועינויים הביאה לו נבואתו. בני עמו רצו להתנקם בו ואף להרגו, קל וחומר שלא שילמו לו כסף בעבור נבואות הזעם אשר הסעירום ופגעו בשלותם ובכבודם. וגם בני משפחתו אשר שנאוהו לא האכילוהו לחם-חסד.

התשובה ניתנת בתוך ספר ירמיהו עצמו: הוא היה "מן הכוהנים אשר בענתות", ומסתבר שימי חייו הרגילים - שלא בעתות נבואותיו -- עברו כדרך כל תושבי ענתות: הוא עבד בשדות משפחתו אשר בענתות, ואף היה רועה את הצאן במדבר עם רועי ענתות, ואמנם, משתקפת עובדה זו במקומות רבים בספרו.

יש לשער שבתקופת נערותו ובחרותו היה הולך אחר הצאן במדבר, עד היום זו המלאכה המקובלת על הצעירים שבכפרים אלה, ולא על הקשישים, כי כרוך בה סבל גופני והיא דורשת כושר עמידה בפני תלאות המדבר, חומו וקרתו, צמאו הרב ומרחקיו, בהנחה זו מסולק הקושי העיקרי בהבנת הפסוקים.

ואני לא אצתי מרועה אחריך

פרק י"ז 18-14 מתאר את סערת נפשו של הנביא, אשר בעת סבלו הרב מן החברה הסובבת אותו הוא נזכר בהבטחת ה' להיות לו למגן, והוא מתפלל לקיום ההבטחה הזאת.

(יד) רְפָאֵנִי ה' וְאֵרָפֵא הושִׁיעֵנִי וְאִוָּשֵׁעָה כִּי תְהִלָּתִי אָתָּה:
(טו) הִנֵּה הֵמָּה אמְרִים אֵלָי אַיֵּה דְבַר ה' יָבוא נָא:
(טז) וַאֲנִי לא אַצְתִּי מֵרעֶה אַחֲרֶיךָ וְיום אָנוּשׁ לא הִתְאַוֵּיתִי
אַתָּה יָדָעְתָּ מוצָא שְׂפָתַי נכַח פָּנֶיךָ הָיָה:
(יז) אַל תִּהְיֵה לִי לִמְחִתָּה מַחֲסִי אַתָּה בְּיום רָעָה:
(יח) יֵבשׁוּ רדְפַי וְאַל אֵבשָׁה אָנִי יֵחַתּוּ הֵמָּה וְאַל אֵחַתָּה
אָנִי הָבִיא עֲלֵיהֶם יום רָעָה וּמִשְׁנֶה שִׁבָּרון שָׁבְרֵם:

פסוק 14 פותח בבקשת מרפא מה' למכתו אשר הוכה, שהוא מפרשה בפסוק 15; הכל לועגים לו ושונאים אותו, הואיל ועדיין לא נתקיימו נבואות זעמו, וכאילו אושר ביטחונם בשלום הכוזב שירמיהו השתדל לערער אותו כדי להחזירם בתשובה. אך עובדה זו, שהוא בא בטענות, כביכול, אל ה' על שעדיין לא נתקיימו נבואותיו ולכן הוא סובל חרפה נוראה וכאילו מתאווה הוא, למען טובתו הפרטית, שיבוא כבר היום הנורא - עובדה זו מרעידה בו לרגע את כל נימי נפשו. ואז הוא מוכרח להצדיק את נפשו בפני אלוהיו ולהבהיר היטב שאין הדבר כך: שהרי לא הוא אץ לנבא אל העם, אלא ה' כבשו לנביא, בקחתו אותו כל פעם לנבואותיו מאחר הצאן:

וַאֲנִי לא אַצְתִּי מֵרעֶה אַחֲרֶיךָ.

הרי ידוע לך מאז שלא אצתי לעזוב מדי פעם את מלאכת הרועה וללכת אחריך, אחרי דברך אשר מילא את כל קרבי (מרועה - אם כי הביטוי מיוחד, הריהו מובן יפה: מן רועה, כלומר: לא אצתי מהיות רועה ללכת אחריך להיות נביא). וממשיך להסביר:

וְיום אָנוּשׁ לא הִתְאַוֵּיתִי אַתָּה יָדָעְתָּ

הרי גלוי וידוע לפניך שלא רציתי כלל וכלל (לעזוב את צאן מרעיתי) לנבא לרעה על העם, וניסיתי להתנגד לכך, אך ללא הועיל. ולפיכך הוא מפיל את תחינתו לפני ה' שלא יהא לו למחיתה (השוה: "אל תחת מפניהם פן אחתך לפניהם" א 17), אלא יגן עליו מפני רודפיו (17). ובפסוק הבא הוא שופך עליהם את זעמו ומבקש מידי ה' כי יביא עליהם את העונש המגיע להם.

הפסוק "ואני לא אצתי מרועה אחריך" של ירמיהו הענתותי מזכיר פסוק דומה של עמוס התקועי, בפרק ז בספר עמוס:

(טו) וַיִּקָּחֵנִי ה' מֵאַחֲרֵי הַצּאן וַיּאמֶר אֵלַי ה' לֵךְ הִנָּבֵא אֶל עַמִּי יִשְׂרָאֵל:

ולדוד המלך אמר ה' ביד נתן הנביא בשמואל ב פרק ז

(ח) וְעַתָּה כּה תאמַר לְעַבְדִּי לְדָוִד כּה אָמַר ה' צְבָאות
אֲנִי לְקַחְתִּיךָ מִן הַנָּוֶה מֵאַחַר הַצּאן
לִהְיות נָגִיד עַל עַמִּי עַל יִשְׂרָאֵל:

ההשערה על אורח-חיים כזה של ירמיהו מתאשרת בכל ספר ירמיהו במקומות רבים, המשקפים את חיי הרועים והצאן, האהלים והמחנות הנודדים.

נמשיך את מחשבותינו בדרך זו: הילוך הרועה הנביא בעקבות הצאן בהכרח שיביא עמו לא רק את השפעת חיי הרועים והעדרים עם כל הקשור בהם, אלא גם השפעת מראות-המדבר הסובבים את הרועה במשך נדודיו הרבים וחיפושיו אחר שטחי מרעה נאותים. ומראות המדבר רבים ועצומים הם ומשתנים חליפות.