|
פרשה יד: יצירת האדם
א [אדם הוא גמר היצירה]
כתיב (משלי כט): מלך במשפט יעמיד ארץ וגו'.
מלך - זה מלכי המלכים הקב"ה.
במשפט יעמיד ארץ, שברא את העולם בדין, שנאמר: בראשית ברא אלהים.
(שם) ואיש תרומות יהרסנה - זה אדם הראשון, שהיה גמר חלתו של עולם.
ונקראת חלה תרומה, שנאמר (במדבר טו): ראשית עריסותיכם וגו'.
אמר רבי יוסי בן קצרתה: כאשה הזאת שהיא משקשקת עיסתה במים, והגבהת חלתה מבנתיים, כך בתחלה: ואד יעלה מן הארץ וגו' ואחר כך: וייצר ה' אלהים וגו':
ב [שתי יצירות באדם]
שני יצירות: יצירה לאדם ויצירה לחוה.
יצירה לשבעה ויצירה לתשעה.
רב הונא אמר: נוצר לשבעה ונולד לח' או לתשעה חי.
נוצר לתשעה ונולד לשמונה אינו חי, קל וחומר לשבעה.
בעון קמיה דרבי אבהו:
מנין שהנוצר לשבעה חי?
אמר להון: מדידכון, אנא ממטי לכון, זיט"א אפט"א, איט"א אוכט"א:
ג [האדם נברא מן העליונים ומן התחתונים]
שתי יצירות: יצירה מן התחתונים ויצירה מן העליונים.
רבי יהושע בר נחמיה בשם רבי חנינא בר יצחק, ורבנן בשם רבי אליעזר: ברא בו ד' בריות מלמעלן וד' מלמטן.
אוכל ושותה כבהמה,
פרה ורבה כבהמה,
מטיל גללים כבהמה,
ומת כבהמה.
מלמעלה:
עומד כמלאכי השרת,
מדבר ומבין ורואה כמלאכי השרת,
ובהמה אינה רואה אתמהא?! אלא, זה מצדד.
רבי תפדויי אמר בשם רבי אחא: העליונים נבראו בצלם ובדמות ואינן פרין ורבין, והתחתונים פרין ורבין ולא נבראו בצלם ודמות.
אמר הקדוש ברוך הוא: הרי אני בורא אותו בצלם ובדמות מן העליונים, פרה ורבה מן התחתונים.
אמר רבי תפדויי בשם רבי אחא: אמר הקב"ה: אם אני בוראו מן העליונים הוא חי ואינו מת, מן התחתונים הוא מת ואינו חי, אלא, הריני בוראו מאלו ומאלו, ואם יחטא ימות ואם לאו יחיה:
ד [אדם נברא עם שני יצרים]
שני יצרים: יצר טוב ויצר הרע.
שאילו היה לבהמה ב' יצרים, כיון שהיתה רואה סכין ביד אדם לשחטה היתה מפחדת ומתה.
והרי אדם יש לו ב' יצרים?
אמר רבי חנינא בר אידא: (זכריה יב) ויוצר רוח אדם בקרבו, מלמד שנפשו של אדם צרורה בקרבו אלמלא כן, כיון שהיתה הצרה באה עליו, היה שומטה ומשליכה:
ה [שתי יצירות- בעוה"ז ובעוה"ב]
ב' יצירות: יצירה בעולם הזה ויצירה לעולם הבא.
בית שמאי ובית הלל
בית שמאי אומרים: לא כשם שיצירתו בעוה"ז, כך יצירתו לעולם הבא.
בעולם הזה מתחיל בעור ובבשר וגומר בגידים ובעצמות, אבל לעתיד לבא מתחיל בגידים ובעצמות וגומר בעור ובבשר, שכך הוא אומר במתי יחזקאל (יחזקאל לו): ראיתי והנה עליהם גידים ובשר עלה.
אמר רבי יונתן: אין למדין ממתי יחזקאל.
ולמה היו מתי יחזקאל דומים?
לזה שהוא נכנס למרחץ, מה שהוא פושט ראשון, הוא לובש אחרון.
בית הלל אומרים: כשם שיצירתו בעוה"ז, כך יצירתו בעוה"ב.
בעוה"ז מתחיל בעור ובבשר וגומר בגידים ובעצמות.
כך אף לעתיד לבא, מתחיל בעור ובבשר וגומר בגידים ובעצמות, שכן איוב אומר (איוב י):
הלא כחלב תתיכני התכתני אין כתיב כאן, אלא תתיכני.
וכגבינה הקפאתני אין כתיב כאן, אלא תקפיאני עור ובשר.
הלבשתני אין כתיב כאן, אלא תלבישני עצמות וגידים.
סוככתני אין כתיב כאן אלא תסוככני, לקערה שהיא מלאה חלב עד שלא נתן מסו בתוכו החלב רופף, משנתן לתוכה מסו, הרי החלב קפוי ועומד הוא, שאיוב אמר (שם): הלא כחלב תתיכני גו' עור ובשר גו' חיים וחסד עשית עמדי ופקודתך שמרה רוחי:
ו [האדם נברא בזכותו של אברהם]
בזכותו של אברהם.
אמר רבי לוי: האדם הגדול בענקים - זה אברהם.
למה קורא אותו גדול?
שהיה ראוי להבראות קודם לאדם הראשון, אלא אמר הקדוש ברוך הוא: שמא יקלקל ואין מי שיבא לתקן תחתיו, אלא, הרי אני בורא את האדם תחילה, שאם יקלקל יבא אברהם ויתקן תחתיו.
אמר רבי אבא בר כהנא: בנוהג שבעולם אדם יש לו קורה שופעת, היכן הוא נותנה?
לא באמצע טרקלין, כדי שתסבול קורות שלפניה וקורות שלאחריה.
כך למה ברא הקב"ה את אברהם באמצע הדורות?
כדי שיסבול דורות שלפניו והדורות שלאחריו.
אמר רבי לוי: מכניסין את המתוקנת לבית של מקולקלת, ואין מכניסין את המקולקלת לביתה של מתוקנת:
ז [אדם וחוה נבראו כבני עשרים]
ר"י בר סימון אומר: עופר עולם על מליאתו נברא.
אר"א בר שמעון: אף חוה על מליאתה נבראת.
אמר רבי יוחנן: אדם וחוה כבני עשרים שנה נבראו.
רבי הונא אמר: עפר זכר, אדמה נקבה, היוצר הזה מביא עפר זכר ואדמה נקבה, כדי שיהיו כליו בריאין.
מעשה באחד בציפורי שמת בנו, אית דאמר מינאי הוה יתיב גביה סלק רבי יוסי בר חלפתא, למחמי ליה אנפין חמתיה יתיב ושחיק.
אמר לו: למה אתה שחיק?
אמר לו: אנן רחיצן במרי שמיא, דאתחמי לאפויי לעלמא דאתי.
אמר לו: לא מסתייה לההוא גברא עקתיה, אלא דאתית מעקא ליה, אית חספין מתדבקין? לא כך כתיב (תהלים ב) ככלי יוצר תנפצם אתמהא?!
אמר לו: כלי חרש ברייתו מן המים והכשירו באור, כלי זכוכית ברייתו מן האור והכשירו באור, זה נשבר ויש לו תקנה, וזה נשבר ואין לו תקנה אתמהא?!
אמר לו: ע"י שהוא עשוי בנפיחה.
אמר לו: ישמעו אזניך מה שפיך אומר, מה אם זה שעשוי בנפיחתו של בשר ודם יש לו תקנה, בנפיחתו של הקדוש ברוך הוא על אחת כמה וכמה!
אמר רבי יצחק: ככלי חרס תנפצם אין כתיב כאן, אלא ככלי יוצר תנפצם, כלי יוצר שלא הוסקו יכולין הן לחזור:
ח [האדם נברא ממקום כפרתו]
רבי ברכיה ורבי חלבו בשם רבי שמואל בר נחמן אמרו: ממקום כפרתו נברא, היך מה דאת אמר (שמות כ): מזבח אדמה תעשה לי. אמר הקב"ה הרי אני בורא אותו ממקום כפרתו, והלואי יעמוד.
ויפח באפיו, מלמד שהעמידו גולם מן הארץ ועד הרקיע וזרק בו את הנשמה, לפי שבעולם הזה בנפיחה, לפיכך מת, אבל לעתיד בנתינה, שנאמר (יחזקאל לו): ונתתי רוחי בכם וחייתם:
ט [שמותיה של הנשמה]
נפש,
רוח,
נשמה,
יחידה,
חיה.
נפש, זה הדם, שנאמר (דברים יב): כי הדם הוא הנפש.
רוח, שהיא עולה ויורדת, שנאמר (קהלת ג): מי יודע רוח בני האדם העולה היא למעלה.
נשמה, זו האופיה, דברייתא אמרין האופיתא טבא.
חיה, שכל האברים מתים והיא חיה בגוף.
יחידה, שכל האברים משנים שנים והיא יחידה בגוף, הדא הוא דכתיב (איוב לד) אם ישים אליו לבו רוחו ונשמתו אליו יאסוף.
רבי יהושע בר נחמיה ורבנן.
רבי יהושע בר נחמיה אמר: אם ישים אלהים לבו על האדם הזה, רוחו כבר היה בידו, (שנאמר): ונשמתו אליו יאסוף, בגופו כבר יגוע כל אדם, אלא בשעה שאדם ישן, נשמה מחממת את הגוף שלא יצטנן וימות.
רבנן אומרים: אם ישים אלהים לבו לאדם הזה, רוחו כבר הוא בידו ונשמתו אליו יאסוף למעלה, כבר יגוע כל אדם יחד, אלא בשעה שאדם ישן נשמה מחממת הגוף שלא יצטנן וימות הדא הוא דכתיב (משלי כ): נר ה' נשמת אדם.
רבי ביסני ורבי אחא ור' יוחנן בשם ר"מ אומרים: הנשמה הזו ממלאה את כל הגוף ובשעה שאדם ישן, היא עולה ושואבת לו חיים מלמעלה.
ר' לוי בשם ר' חנינא אמר: על כל נשימה ונשימה שאדם נושם צריך לקלס לבורא.
מאי טעמא?
(תהלים קנ) כל הנשמה תהלל יה, כל הנשימה תהלל יה:
י [ויהי האדם לנפש חיה]
רבי יהודה אמר: מלמד שעשה לו עוקץ כחיה וחזר ולקחו ממנו מפני כבודו.
ר' הונא אמר: עשאו עבד מכורן בפני עצמו, דאי לא לעי לא נגיס, הוא דעתיה דרבי חנינא, דאמר (איכה א): נתנני ה' בידי לא אוכל קום לעי באורייתא בלילא, וביממא לא מטי.
ר' שמואל חתניה דרבי חנינא חברהון דרבנן אמר: כאן הוא עושה נשמה נפש, ולהלן הוא עושה נשמה רוח.
מנין ליתן את האמור כאן להלן, ואת האמור להלן כאן?
תלמוד לומר: חיים חיים לגזירה שוה.
|
