|
פרשה לג: ויזכור אלוהים את נח
א [דרכו של הקב"ה עם הצדיקים ועם הרשעים]
וכתיב (תהלים לו) צדקתך כהררי אל משפטיך תהום רבה אדם ובהמה תושיע ה'
רבי ישמעאל ורבי עקיבא
רבי ישמעאל אומר: בזכות הצדיקים שקבלו את התורה, שנתנה מהררי אל, את עושה עמהם צדקה עד כהררי אל.
אבל רשעים, שלא קיבלו את התורה שניתנה מהררי אל, את מדקדק עמהם עד תהום רבה.
רבי עקיבא אומר: אלו ואלו מדקדק עמהם עד תהום רבה.
מדקדק עם הצדיקים וגובה מהם מיעוט מעשים רעים שעשו בעולם הזה, כדי להשפיע להם שלוה. וליתן להם שכר טוב לעולם הבא.
משפיע שלוה לרשעים ונותן להם שכר מצות קלות שעשו בעולם הזה, כדי להפרע מהן לעתיד לבא.
אמר רבי לוי:
משל את הצדיקים בדירתן ואת הרשעים בדירתן.
את הצדיקים בדירתן, שנאמר (יחזקאל לד): במרעה טוב ארעה אותם ובהרי מרום ישראל יהיה נויהם.
ואת הרשעים בדירתן, (שם לא): כה אמר ה' אלהים ביום רדתו שאולה, האבלתי כסיתי עליו את התהום.
ר"י בר רבי אמר: הובלתי כתיב, אין עושין כסוי לגיגית, לא של כסף, ולא של זהב, ולא של נחושת, אלא חרס לאותם שהם ממינה.
כך, רשעים חשך גיהינום, חשך תהום.
חשך הובלתי רשעים לגיהינום, וכסיתי עליהם את התהום, חשך יכסה חשך.
רבי יונתן בשם רבי יאשיה: מסרס קרא, צדקתך עד משפטיך כהררי אל עד תהום רבה.
מה הרים הללו אין להם סוף,
אף הצדיקים אין להם סוף למתן שכרן.
מה הרים הללו נכבשים לתהום, שלא יעלה ויציף את העולם,
כך הם הצדיקים נכבשים על הפורענות, שלא יצאו וישרפו את העולם.
ומה הרים הללו נזרעים ועושים פירות,
כך מעשיהם של צדיקים עושים פירות, הה"ד (ישעיה ג) אמרו צדיק כי טוב וגו'.
ומה תהום זה אין לו חקר,
כך אין לפורענותן של רשעים חקר, הה"ד (שם) אוי לרשע רע.
ומה התהום הזה לא נזרע ולא עושה פירות,
כך אין מעשיהן של רשעים עושין פירות,
שאילו היו עושין פירות, היו מחריבין את העולם.
ריב"ל סליק לרומי, חמא תמן עמודים מכוסים בטפיסין בצנה שלא יקרשו, ובשרב שלא יתבקעו. וכי הוה מהלך בשוקא, חמא חד מסכן מכריך בחדא מחצלא, ואית דאמרין פלגא מרדעת דחמרא.
על אותן העמודים קרא: צדקתך כהררי אל, הן דיהבת אשפע.
על אותו העני קרא: משפטיך תהום רבה הן דמחיית גיית.
אלכסנדרוס מוקדן אזל לגבי מלכא קציא, לאחורי הרי חשך, ושלח לי.
נפק ליה והוא טעין גידומי דדהב בגו דסקוס דדהב.
אמר לו: לממונך אנא צריך?!
אמר לו: ולא היה לך מה מיכול בארעך דאתיית לך להדין?!
אמר לו: לא אתית אלא בעיא למידע היך אתון דיינין.
יתיב גביה, יומא חדא אתא חד בר נש קבל על חבריה.
אמר: הדין גברא זבן לי חדא קילקלתא, ואשכחית בגוה סימתא.
ההוא דזבין אמר: קילקלתא זבנית סימתא לא זבנית.
וההוא דזבן אמר: קילקלתא ומה דבגוה זבנית.
אמר לחד מנייהו: אית לך בר דכר?
אמר לו: הין.
ואמר לאוחרני: אית לך ברתא נוקבא?
אמר לו: הין.
אמר להון: זיל אסיב דין לדין והוי ממונא לתרויהון.
חמתיה יתיב תמה, אמר לו: מה לא דיינית טב?!
אמר לו: אין.
אמר ליה: אלו היה גבכון, היך הויתון דיינין?
אמר לו: קטלין דין ודין, ומלכותא נסבא ממונא דתרויהון.
אמר לו: אית גבכון מטר נחית?
אמר לו: הין.
אמר לו: אית גבכון שמשא דנח?
אמר לו: הין.
אמר לו: אית גבכון בעיר דקיק?
אמר לו: הן.
אמר לו: תיפח רוחיה דההוא גברא, לא בזכותכון נחית מטר, ולא בזכותכון שמשא דנחה עליכון, אלא בזכותיה דבעירא, דכתיב (תהלים לו): אדם ובהמה תושיע ה'. אדם בזכות בהמה, תושיע ה'.
רבי יהודה בר סימון פתר קרייה בנח, אמר הקב"ה: צדקה שעשיתי עם נח בתיבה לא עשיתי עמו, אלא עם הררי אל, שנאמר (בראשית ח): ותנח התיבה בחדש השביעי וגו'.
(תהלים לו) משפטיך תהום רבה, יסורין שהבאתי על דורו לא הבאתי עליהן אלא מתהום רבה, שנאמר: נבקעו מעיינות השמים.
וכשזכרתי לו, לא לו לבדו הזכרתי, אלא לו ולכל שיש עמו בתיבה, הדא הוא דכתיב: ויזכור אלהים את נח ואת כל החיה:
ב [ה' זכר את נח]
הה"ד (קהלת ט) עיר קטנה ואנשים בה מעט ובא אליה מלך גדול.
עיר קטנה, זה העולם.
ואנשים בה מעט, זה דור המבול.
ובא אליה מלך גדול וסבב אותה, זה הקדוש ברוך הוא.
ובנה עליה מצודים גדולים עקמן וכמנן ומצא בה איש מסכן וחכם, זה נח.
ומלט את העיר בחכמתו ויעל עולות במזבח ואדם לא זכר את האיש המסכן ההוא.
אמר הקב"ה: אתון לית אתון מנהרים ליה, אנא מנהר ליה, שנאמר: ויזכור אלהים את נח:
ג [המרחם על הבריות מרחמים עליו מן השמים]
אמר ר' לוי:
טוב ה' לכל, על הכל שהוא מעשיו.
אמר ר' שמואל:
טוב ה' לכל ורחמיו על הכל, שהן מדותיו הוא מרחם.
רבי יהושע דסכנין בשם ר' לוי אמר: טוב ה' לכל ומרחמיו הוא נותן לבריותיו.
רבי תנחומא ורבי אבא בר אבין בשם רב אחא: למחר שנת בצורת באה והבריות מרחמין אלו על אלו, והקדוש ברוך הוא מתמלא עליהן רחמים.
ביומי דר' תנחומא היו צריכין ישראל לתענית, אתון לגביה אמרין ליה: רכי, גזר תעניתא!
גזר תעניתא, יום קדמאי, יום ב', יום ג' ולא נחת מטרא, עאל ודרש להון.
אמר להון: בני! התמלאו רחמים אלו על אלו, והקב"ה מתמלא עליכם רחמים, עד שהן מחלקין צדקה לענייהם, ראו אדם אחד נותן מעות לגרושתו.
אתון לגביה ואמרו ליה: רבי! מה אנן יתבין הכא, ועבירתא הכא!
אמר להן: מה ראיתם?
אמרו לו: ראינו אדם פלוני נותן מעות לגרושתו.
שלח בתריהון ואייתינון לגו ציבורא.
אמר לו: מה היא לך זו?
אמר לו: גרושתי היא!
אמר לו: מפני מה נתת לה מעות?
אמר לו: רבי! ראיתי אותה בצרה והתמלאתי עליה רחמים.
באותה שעה הגביה רבי תנחומא פניו כלפי מעלה ואמר:
רבון על העולמים! מה אם זה, שאין לה עליו מזונות, ראה אותה בצרה ונתמלא עליה רחמים, אתה, שכתוב בך חנון ורחום ואנו בני ידידיך, בני אברהם יצחק ויעקב, על אחת כמה וכמה, שתתמלא עלינו רחמים!
מיד ירדו גשמים ונתרוה העולם.
רבינו הוה יתיב לעי באורייתא קמי כנישתא דבבלאי בצפורין. עבר חד עגל קודמוי אזל למתנכסה ושרי געי, כמימר: שיזבני!
אמר ליה: ומה אני יכול למעבד לך, לכך נוצרת! וחשש רבי את שיניו י"ג שנה.
אמר ר' יוסי בר אבין: כל אותן י"ג שנה שהיה חושש רבי את שיניו, לא הפילה עוברה בא"י, ולא נצטערו היולדות.
בתר יומין, עבר חד שרץ קמי ברתיה ובעא למיקטלא.
אמר לה: ברתי שבקיה, דכתיב (שם): ורחמיו על כל מעשיו.
רבינו הוה ענותן סגי, והוה אמר: כל מה דיאמר לי בר נש אנא עביד, חוץ ממה שעשו בני בתירא לזקני, שירדו מגדולתן והעלו אותו, ואין סליק רב הונא ריש גלותא להכא, אנא קאים לי מן קודמוהי.
למה?
דהוא מן יהודה ואנא מן בנימין, והוא מן דכריא דיהודה, ואנא מן נוקבתא.
אמר לו ר' חייא רבה: והרי הוא עומד בחוץ! נתכרכמו פניו של רבי, וכיון שראה שנתכרכמו פניו, אמר לו: ארונו הוא.
אמר לו: פוק חזי מאן בעי לך לברא, נפק ולא אשכח בר נש, וידע דהוא נזוף ואין נזיפה פחותה משלושים יום.
אמר רבי יוסי ב"ר אבין: כל אותן שלושים יום שהיה רבי חייא רבה נזוף מרבינו, אליף לרב בר אחתיה כל כללי דאורייתא, ואלין אנון כללייא דאורייתא הלכתא דבבלאי.
לסוף תלתין יומין, אתא אליהו זכור לטוב בדמותיה דר' חייא רבה אצל רבינו ויהב ידיה על שיניה ואתסי.
כיון דאתא רבי חייא רבה לגבי רבינו, אמר לו: מה עבדת בשיניך?
אמר לו: מן עונתא דיהבת ידך עילוהי איתנשימת.
אמר לו: לית אנא הוה ידע מה הוא.
כיון דשמע כן, שרי נהיג ביה יקרא וקרב תלמידים ומעייל ליה מלגאו.
אמר רבי ישמעאל ב"ר יוסי: ולפנים ממני?
אמר לו: ח"ו לא יעשה כן בישראל.
רבינו הוה מתני שבחיה דרבי חייא רבה קמיה דר' ישמעאל ב"ר יוסי
אמר לו: אדם גדול, אדם קדוש!
חד זמן חמתיה בי בני ולא איתכנע מיניה.
אמר לו: ההוא תלמידך דהות משתבח ביה חמיתיה בי בני, ולא איתכנע מנאי.
אמר לו: ולמה לא איתכנעת מיניה?
אמר לו רבי חייא: מסתכל הייתי באגדת תהלים, כיון דשמע כן, מסר ליה תרין תלמידוי, והוון עיילין עמיה לאשונה, דלא ישהי ותזער נפשיה.
דבר אחר:
טוב ה' לכל וגו'
ויזכור אלהים את נח וגו'
אמר רבי שמואל בר נחמני: אוי להם לרשעים, שהם הופכים מדת רחמים למדת הדין. בכל מקום שנאמר ה', מדת רחמים.
(שמות לד) ה' ה' אל רחום וחנון
וכתיב (בראשית ו): וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ
(שם ): וינחם ה' כי עשה את האדם ויאמר ה' אמחה וגו'
אשריהם הצדיקים, שהן הופכים מדת הדין למדת רחמים בכל מקום, שנאמר אלהים, הוא מדת הדין.
(שמות כב): אלהים לא תקלל עד האלהים יבא דבר שניהם.
וכתיב: וישמע אלהים את נאקתם ויזכור אלהים את בריתו וגו'.
ויזכור אלהים את רחל וגו'.
ויזכור אלהים את נח
מה זכירה נזכר לו?
שזן ופירנס אותם כל שנים עשר חודש בתיבה.
ויזכור אלהים את נח, והדין נותן מזכות הטהורים, שהכניס עמו בתיבה.
ר' אליעזר אומר: לשם קרבנו נקרא, שנאמר: וירח ה' את ריח הניחוח.
רבי יוסי בר חנינא: לשם נחת התיבה נקרא, שנאמר: ותנח התיבה בחודש השביעי וגו'.
ר' יהושע אומר: לא ישבותו, מכלל ששבתו.
אמר רבי יוחנן: לא שמשו מזלות כל שנים עשר חדש.
אמר לו רבי יונתן: שמשו, אלא שלא היה רשומן ניכר:
ד [תוצאות המבול]
א"ר אלעזר: לרעה. (בראשית ח): ביום הזה נבקעו כל מעינות תהום רבה וגו'.
אבל לטובה ויסכרו מעיינות תהום.
אבל לא כל מעינות, חוץ ממעיין טבריה ואבלוניס ומערת פמיי"ס.
ותנח התבה בחודש השביעי, בשבעה עשר וגו', על טורי קרדונייא:
ה [שליחת העורב]
הדא מסייעא לההוא דאמר רבי אבא בר כהנא: חלון.
וישלח את העורב, הה"ד (תהלים קה): שלח חשך ויחשיך.
ויצא יצא ושוב
ר' יודן בשם ר' יודה ב"ר סימון: התחיל משיבו תשובות.
אמר לו: מכל בהמה חיה ועוף שיש כאן, אין אתה משלח אלא לי?!
אמר לו: מה צורך לעולם בך, לא לאכילה, לא לקרבן!
רבי ברכיה בשם רבי אבא בר כהנא אמר:
אמר לו הקדוש ברוך הוא: קבלו, שעתיד העולם להצטרך לו.
אמר לו: אימתי?
אמר לו: עד יבשת המים מעל הארץ, עתיד צדיק אחד לעמוד ולייבש את העולם ואני מצריכו לו, הה"ד (מלכים א יז): והעורבים מביאים לו לחם ובשר בבקר ולחם ובשר בערב.
ר' יהודה ור' נחמיה
ר' יהודה אומר: עיר היא בתחום בית שאן ושמה ערבי.
ר' נחמיה אמר: עורבים ממש היו.
ומהיכן היו מביאים לו?
משלחנו של יהושפט.
דרש רבי עקיבא: מעשה דור המבול בגנזק של מדי ולא בכו, וכיון שהזכיר להם מעשה איוב, מיד בכו. וקרא עליהם המקרא הזה (איוב כד): ישכחהו רחם מתקו רמה עוד לא יזכר ותשבר כעץ עולה.
ישכחהו רחם, הן שכחו רחמי מן הבריות, אף הקב"ה שיכח רחמיו מהם .
מתקו רמה, שמיתקו רימה מהן.
עוד לא יזכר, ותשבר כעץ עולה.
אמר רבי אבהו: תעקר אין כתיב, אלא תשבר, כדבר שנשבר ואינו מעלה חליפין.
ואיזה?
זה דור הפלגה:
ו [שליחת היונה]
יהודה בר נחמן בשם ר"ש אמר: אילו מצאה מנוח לא היתה חוזרת.
ודכוותה (איכה א): היא ישבה בגוים לא מצאה מנוח, אילו מצאה מנוח, לא היו חוזרים.
ודכוותה (דברים כח): ובגוים ההם לא תרגיע ולא יהיה מנוח וגו'. הא אילו מצאה מנוח לא היו חוזרים.
ויחל עוד שבעת ימים
רבי יוסי אמר: שלושה שבועות ימים.
ויוסף שלח את היונה ותבא אליו היונה וגו', טרף כפיה וגו'
מהו טרף? קטיל. היך מה דאת אמר (בראשית לו): טרוף טורף יוסף.
אמר לה: אילו שבקתה, אילן רב הוה מתעביד.
מהיכן הביאה אותו?
רבי אבא בר כהנא אמר: משבשושין שבא"י הביאה אותו.
רבי לוי אמר: מהר המשחה הביאה אותו, דלא טפת ארעא דישראל במבולא, והוא שהקדוש ברוך הוא אומר ליחזקאל (יחזקאל כב): ארץ לא מטוהרה היא ולא גושמה ביום זעם.
רב ביבי אמר: נפתחו לה שערי גן עדן, והביאה אותו.
אמר רבי אבהו: אילו מג"ע הביאה אותו, לא היתה מביאה דבר מעולה, או קנמון, או פלסמן, אלא רמז רמזה לו.
אמרה לו לנח: מוטב מר מזה ולא מתוק מתחת ידיך.
וייחל עוד ז' ימים
אחרים הדא מסייעא להא.
דאמר רבי יוסי בר חנינא: שלושה שבועות ימים, וישלח את היונה ולא יספה שוב אליו עוד:
ז [ימי המבול]
תנינן, משפט דור המבול שנים עשר חדש.
הא כיצד?
בשנת שש מאות שנה לחיי נח, בחדש השני בשבעה עשר לחדש. וכתיב:
ויהי הגשם על הארץ ארבעים יום וארבעים לילה, זה מרחשון וכסליו.
ויגברו המים על הארץ חמשים ומאת יום, הרי טבת ושבט, אדר וניסן ואייר.
ותנח התיבה בחדש השביעי בשבעה עשר יום לחדש על הרי אררט, זה סיון, שהוא שביעי להפסקת גשמים.
לט"ז יום חסרו אמה, לארבעת ימים טפח ומחצה בכל יום, ונמצאת אומר שהיתה התיבה משוקעת במים י"א אמה, וכולהם לששים יום חסרו.
הה"ד: והמים היו הלוך וחסור עד החדש העשירי, זה אב, שהוא י' לירידת גשמים.
דבר אחר:
ויהי באחת ושש מאות שנה בראשון באחד לחדש חרבו המים מעל הארץ, נעשית כמין טפיח.
ובחדש השני בעשרים ושבעה לחדש יבשה הארץ, נעשית כגריד. זרעו אותה ולא צמחה.
למה?
שהיה סימן קללה, ואין סימן קללה הוי לברכה, והמתינו עד שירדו גשמים וזרעו.
לא הוה צריך קרא למימר אלא בט"ז יום לחדש השני יבשה הארץ.
ומה ת"ל בשבעה ועשרים יום לחדש השני יבשה הארץ?
אלא, אלו אחד עשר יום שימות החמה יתירים על ימות הלבנה.
אמר רבי שמעון בן גמליאל: כל מי שהוא רוצה לידע שימות החמה יתירים על ימות הלבנה אחד עשר יום, יסרוט לו סריטה בכותל בתקופת תמוז, ולשנה הבאה באותו הזמן אין השמש מגעת לשם עד אחד עשר יום, ומכאן אתה יודע, שימות החמה יתירים על ימות הלבנה אחד עשר יום.
|
