|
פרשה לד: נח יוצא מן התיבה
א [נח רוצה להודות לה']
(תהלים קמב): הוציאה ממסגר נפשי להודות את שמך בי יכתירו צדיקים כי תגמול עלי.
הוציאה ממסגר נפשי, זה נח, שהיה סגור בתיבה שנים עשר חדש.
להודות את שמך, לתת הודיה לשמך.
בי יכתירו צדיקים, יתכללון בי צדיקיא.
כי תגמול עלי, שגמלת עלי ואמרת לי: צא מן התיבה!
ב [ה' מנסה את הצדיק]
אמר רבי יונתן: היוצר הזה אינו בודק קנקנים מרועעים, שאינו מקיש עליהם אחת עד שהיא פוקעת.
ומה הוא בודק?
קנקנים יפים, שאפי' הוא מקיש עליו כמה פעמים, אינו נשבר.
כך, אין הקב"ה מנסה אלא את הצדיקים.
אמר ר' יוסי: הפשתני הזה בשעה שהוא יודע שהפשתן שלו יפה, כל שהוא כותשה היא משתבחת, וכל שהוא מקיש עליה היא משתמנת, ובשעה שהוא יודע שפשתנו רעה, אינו מספיק להקיש עליה, עד שהיא פוקעת.
כך, אין הקדוש ברוך הוא מנסה אלא את הצדיקים, שנאמר: ה' צדיק יבחן.
רבי אליעזר אמר: לבעל הבית שהיו לו ב' פרות, אחת כחה יפה ואחת כחה רע.
על מי הוא נותן העול לא על אותה שכחה יפה?!
כך, אין הקב"ה מנסה אלא הצדיק, שנאמר: ה' צדיק יבחן.
דבר אחר:
ה' צדיק יבחן, זה נח, שנאמר: צא מן התיבה:
ג [ויצא מצרה צדיק]
ויצא מצרה צדיק, זה נח, שנאמר: צא מן התיבה:
ד [כל מעשיו של נח בציווי]
צא מן התיבה
כתיב (קהלת י): אם רוח המושל תעלה עליך מקומך אל תנח, מדבר בנח.
אמר נח: כשם שלא נכנסתי בתיבה אלא ברשות, כך אין אני יוצא אלא ברשות.
בא אל התיבה!
ויבא נח.
צא מן התיבה!
ויצא נח.
ה [נח זכה לדבר ה']
צא מן התיבה
כתיב (שם ז): החכמה תעוז לחכם מעשרה שליטים אשר היו בעיר.
החכמה תעוז לחכם, זה נח.
מעשרה שליטים, מעשרה דורות, מאדם ועד נח.
ומכולם לא דברתי עם אחד מהם אלא עמך, וידבר אלהים אל נח:
ו [נשבע ה' לנח שלא יביא יותר מבול]
כתיב (שם ג): לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים.
זמן היה לנח ליכנס לתיבה, שנאמר: בא אתה וכל ביתך אל התיבה.
וזמן היה לו שיצא ממנה שנאמר: צא מן התיבה!
משל לפרנס, שיצא מן המקום והושיב אחר תחתיו, כיון שבא, אמר לו: צא ממקומך!
משל לסופר שיצא למקום אחר והושיב אחר תחתיו, כיון שבא, אמר לו: צא ממקומך!
כך נח, צא מן התיבה ולא קיבל עליו לצאת.
אמר: אצא ואהיה פרה ורבה למארה, עד שנשבע לו המקום, שאינו מביא מבול לעולם, שנאמר (ישעיה נד): כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי, מעבור מי נח:
ז [בתיבה נאסרה עליהם פריה ורביה]
רבי יודן ב"ר סימון ורבי יוחנן בשם ר' שמואל ב"ר יצחק: נח, כיון שנכנס לתיבה נאסרה לו פריה ורביה.
הה"ד: ובאת אל התיבה אתה ובניך - לעצמך.
ואשתך ונשי בניך - לעצמן.
וכיון שיצא התירו, הדא הוא דכתיב: צא מן התיבה אתה ואשתך.
אמר רבי אייבו: (איוב ל) בחסר ובכפן גלמוד.
אם ראית חוסר בא לעולם, וכפן בא לעולם, גלמוד.
הוי, רואה את אשתך כאילו גלמודה.
אמר רבי הונא: כתיב (בראשית מא): וליוסף יולד שני בנים.
אימתי?
בטרם תבא שנת הרעב:
ח [שבע מצוות בני נח]
אמר רבי יודן: הוצֵא כתיב, הַיְצֵא קרי.
ושרצו בארץ, ולא בתיבה.
ופרו בארץ, ולא בתיבה.
כל חיה וכל הרמש וגו' כל רומש
אמר ר' אייבו: רומש מלא, פרט לכלאים.
למשפחותיהם, פרט לסירוס.
על ז' דברים נצטוו בני נח:
על עבודת כוכבים,
ועל גילוי עריות,
ועל שפיכות דמים,
ועל ברכת השם,
ועל הדין,
ועל הגזל,
ועל אבר מן החי.
רבי חנינא בן גמליאל אומר: אף על הדם מן החי.
רבי אליעזר אומר: אף על הכלאים.
ר' שמעון בן יוחאי אומר: אף על הכשפים.
ר' יוחנן בן ברוקא אומר: אף על הסירוס.
אמר רבי אסי: על כל האמור בפרשה נצטוו בני נח.
(דברים יח): לא ימצא בך מעביר בנו ובתו וגו'.
וכתיב בתריה: כי תועבת ה' כל עושה אלה:
ט [קורבנו של נח בצאתו מהתיבה]
ויבן כתיב, נתבונן.
אמר: מפני מה צווני הקב"ה וריבה בטהורים יותר מן הטמאים?!
אלא להקריב מהן קרבן.
מיד, ויקח מכל הבהמה הטהורה וגו'.
ר' אלעזר בן יעקב אומר: על מזבח הגדול שבירושלים, ששם הקריב אדם הראשון, שנאמר (תהלים סט): ותיטב לה' משור פר מקרין מפריס וירח ה' את ריח הניחוח.
רבי אליעזר ורבי יוסי בר חנינא
רבי אליעזר אומר: הקריבו בני נח שלמים.
רבי יוסי בר חנינא אומר: עולות הקריבו.
אתיב ר"א לרבי יוסי בר חנינא: והא כתיב (בראשית ד): והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו ומחלביהן, מדבר שחלבו קרב!
מה עביד ליה רבי יוסי?
מן שמניהו.
אתיב רבי אליעזר לרבי יוסי בר חנינא: והא כתיב (שמות כד): וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עולות ויזבחו שלמים וגו'?!
מה עביד ליה רבי יוסי?
שלמים בעורן, בלא הפשט וניתוח.
אתיב רבי אליעזר לר' יוסי בר חנינא: והא כתיב (שם יח): ויקח יתרו חותן משה עולה וזבחים?!
מה עביד ליה רבי יוסי בר חנינא?
כמאן דאמר: לאחר מתן תורה בא יתרו.
אמר רבי הונא: איתפלגון.
רבי ינאי ור' חייא רבה
ר' ינאי אומר: קודם מתן תורה בא.
רבי חייא רבה אמר: לאחר מתן תורה בא.
אמר רבי חנינא: ולא פליגי.
מאן דאמר: קודם מתן תורה בא יתרו, הקריבו בני נח שלמים.
ומ"ד: אחר מ"ת בא יתרו, עולות הקריבו.
ודא מסייע לר"י בר חנינא דכתיב (שיר ד): עורי צפון ובואי תימן.
עורי צפון, זה העולה, שהיתה נשחטת בצפון.
ומה הוא עורי?
דבר שהיה ישן ונתעורר.
ובואי תימן, אלו השלמים, שהיו נשחטים בדרום.
ומהו בואי?
דבר של חדוש.
רבי יהושע בשם ר' לוי אמר: קרא מסייעא ליה לרבי יוסי בר חנינא.
(ויקרא ו) זאת תורת העולה היא העולה, שהיו בני נח מקריבין.
וכי אתיא לשלמים כתיב, זאת תורת זבח השלמים אשר הקריבו אין כתיב כאן, אלא אשר יקריבו מיכן ולהבא.
וירח ה' את ריח הניחוח, הריח ריחו של אברהם אבינו, עולה מכבשן האש.
וירח ריח, של חנניה מישאל ועזריה, עולין מכבשן האש.
משל לאוהבו של מלך שכיבדו ושלח לו דורון נאה, דסקוס נאה ועמד בנו ולא כיבדו. עמד בן בנו וכיבדו.
אמר לו: מה דמי דורון דידך לדורון דסבך!
וירח ה'
הריח ריח דורו של שמד.
רב שלום בשם ר' מנחמא בר זעירא אמר :
משל למלך, שהיה מבקש לבנות לו פלטין על הים ולא היה יודע היכן לבנותה, ומצא צלוחית של פפולסמון, והלך והריחה ובנה אותה עליה, הה"ד (תהלים כד): כי הוא על ימים יסדה ועל נהרות יכוננה.
באיזה זכות?
בזכות (שם): דור דורשיו מבקשי פניך יעקב סלה:
י [יצר לב האדם רע מנעוריו]
הרשעים הן ברשות לבן.
(שם יד) אמר נבל בלבו.
(בראשית כז) ויאמר עשו בלבו.
(מלכים א ב) ויאמר ירבעם בלבו.
(אסתר ו) ויאמר המן בלבו.
אבל הצדיקים לבן ברשותן.
(שמואל א א) וחנה היא מדברת על לבה.
(שם כז) ויאמר דוד אל לבו.
(דניאל א) וישם דניאל על לבו.
ויאמר ה' אל לבו לא אוסיף, לא אוסיף ליסגי ליסגי.
ורבנן אמרין: לא אוסיף, לבני נח.
לא אוסיף, לדורות.
אמר רבי חייא רבה: עלובה היא העיסה שנחתומה מעיד עליה, שהיא רעה.
כי יצר לב האדם רע מנעוריו
אבא יוסי התורתי אומר: עלוב הוא השאור, שמי שברא אותו מעיד עליו שהוא רע, שנאמר (תהלים קג): כי הוא ידע יצרנו, זכור כי עפר אנחנו.
רבנן אמרי: עלובה הנטיעה, שמי שנטעה מעיד עליה שהיא רעה, שנאמר (ירמיה יא): וה' צבאות הנוטע אותך, דבר עליך רעה.
שאל אנטונינוס את רבינו, אמר לו:
מאימתי יצר הרע נתון באדם, משיצא ממעי אמו, או עד שלא יצא ממעי אמו?
אמר לו: עד שלא יצא ממעי אמו.
אמר לו: לאו, שאילו היה נתון בו, עד שהוא במעי אמו, היה חוטט את בני מעיה ויוצא. והודה לו רבי שהשוה לדעת המקרא, שנאמר: כי יצר לב האדם רע מנעוריו.
ר' יודן אמר: מנעריו כתיב, משעה, שהוא ננער לצאת ממעי אמו.
ועוד שאל אנטונינוס את רבינו אמר לו:
מאימתי נשמה ניתנה באדם, משיצא ממעי אמו, או עד שלא יצא ממעי אמו?
אמר לו: משיצא ממעי אמו.
אמר לו: לאו.
משל אם תניח בשר שלושה ימים בלא מלח, מיד הוא מסריח והודה לו רבי, שהשוה דעתו לדעת המקרא, שנאמר (איוב י): חיים וחסד עשית עמדי ופקדתךף שמרה רוחי.
מאימתי נתת בי את הנשמה?
משהפקדתני:
יא [תקופות השנה]
רבי יודן משם ר' שמואל: מה סבורים בני נח שבריתן כרותה עומדת לעד?!
אלא כל זמן שהשמים והארץ קיימין, בריתן קיימת, לכשיבא אותו יום שכתוב בו, (ישעיה נא): כי שמים כעשן נמלחו, והארץ כבגד תבלה. באותה שעה, ותופר ביום ההוא וגו'.
אמר רבי אחא: מי גרם להם שימרדו בי, לא ע"י שהיו זורעין ולא קוצרין, יולדין ולא קוברין?!
מיכן ואילך, זרע וקציר, יולדין וקוברין, קור וחום, חמה חכאבית, קיץ וחורף, מקייץ אני עליהם את העוף, היך מה דאת אמר (שם יח): וקץ עליו העיט וכל בהמת הארץ עליו תחרף.
מעשה היה באחד מגדולי הדור, שהיה חושש את ראשו.
ואית דאמר ר' שמואל בר נחמן היה אומר: חמי מה עבד לן דרא דמבולא.
דבר אחר:
עוד כל ימי הארץ
רב הונא בשם רבי אחא: מה סבורים בני נח, שבריתן כרותה ועומדת לעד?!
כך אמרתי להם: עוד כל ימי הארץ וגו'.
אלא, כל זמן שהיום והלילה קיימין, בריתן קיימת, וכשיבא אותו היום שכתוב בו (זכריה יד): והיה יום אחד הוא יודע לה', לא יום ולא לילה, באותה שעה, ותופר ביום ההוא.
אמר רבי יצחק: מי גרם להם שימרדו בי, לא על שהן זורעין ולא קוצרין?!
דאמר ר' יצחק: אחת למ' שנה היו זורעים ומהלכין מסוף העולם ועד סופו לשעה קלה, ומתלישין ארזי לבנון בהליכתן, והיו אריות ונמרים חשובים בעיניהם, כנימה בבשרו.
הא כיצד היה להם?
אויר יפה כמן הפסח ועד העצרת.
רבי שמעון בן גמליאל אומר משום ר' מאיר; וכן היה רבי דוסא אומר כדבריו.
חצי תשרי ומרחשון וחצי כסליו זרע.
חצי כסליו וטבת וחצי שבט חורף.
חצי שבט ואדר וחצי ניסן קור.
חצי ניסן ואייר וחצי סיון קציר.
חצי סיון ותמוז וחצי אב קיץ.
חצי אב ואלול וחצי תשרי חום.
ר' יהודה: מונה ממרחשון.
ר' שמעון: מתחיל מתשרי.
אמר רבי יוחנן: לא שמשו מזלות כל שנים עשר חדש.
אמר לו רבי יונתן: שמשו, אלא שלא היה רשומן ניכר.
ר' אליעזר ור' יהושע, ר' אליעזר אומר: לא ישבותו, לא שבתו.
רבי יהושע אומר: לא ישבותו, מכלל ששבתו:
יב [ברכת ה' לנח]
ומוראכם וחתכם יהיה, מורא וחתית חזרו, ורדיה לא חזרה.
אימתי חזרה?
בימי שלמה, שנאמר (מלכים א ה): כי הוא רודה בכל עבר הנהר מתפסח ועד עזה.
תני ר"ש בן אלעזר אומר: תינוק בן יומו חי מחללין עליו את השבת, אבל דוד מלך ישראל מת אין מחללין עליו את השבת. כל זמן שאדם חי מחללין עליו את השבת, אבל אם מת אין מחללין עליו את השבת.
וכן ר"ש בן אלעזר אומר: תינוק בן יומו חי, אין משמרין אותו מפני החולדה, מפני הנחש, שלא ינקרו את עיניו. ארי רואה אותו ובורח, נחש רואה אותו ובורח, אבל עוג מלך הבשן מת, משמרין אותו מן החולדה, ומן העכברים, שלא ינקרו את עיניו.
כל זמן שאדם חי מוראו על הבריות, מת ניטל מוראו מן הבריות, הה"ד: ומוראכם וחתכם יהיה:
יג [איסור אבר מן החי]
ר' יוסי בר איבו בשם ר' יוחנן: אדם הראשון שלא הותר לבשר תאוה, לא הוזהר על אבר מן החי, אבל בני נח שהותרו לבשר תאוה, הוזהרו על אבר מן החי.
אך, להביא את החונק עצמו.
יכול כשאול?
ת"ל: אך!
יכול כחנניה מישאל ועזריה?
ת"ל: אך!
מיד כל חיה, זה המוסר את חבירו לחיה להרגו.
מיד איש אחיו, זה השוכר את אחרים להרוג את חבירו.
דבר אחר:
מיד כל חיה אדרשנו, אלו ד' מלכיות.
מיד האדם, מיד איש אחיו, זה עשו, דכתיב (בראשית לב): הצילני נא מיד אחי, מיד עשו. אדרוש את נפש האדם, אלו ישראל, שנאמר (יחזקאל לד): ואתנה צאני צאן מרעיתי, אדם אתם:
יד [שופך דם אדם ממעט את הדמות]
אמר רבי חנינא: כולהם כהלכות בני נח:
בעד אחד,
בדיין אחד,
בלא עדים ובלא התראה,
על ידי שליח,
ע"י עוברים,
בעד אחד,
בדיין אחד.
שופך דם האדם באדם אחד דמו ישפך, בלא עדים ובלא התראה.
שופך דם האדם דמו ישפך:
על ידי שליח, שופך דם האדם,
ע"י אדם, דמו ישפך,
על ידי עוברים, שופך דם האדם.
ר"י ב"ר סימון אמר: אף החונקו, שופך דם האדם וגו'.
אמר ר' לוי: הרי שהרג ולא נהרג.
אימתי הוא נהרג?
לכשיבא אדם שופך דם, האדם באדם, דמו ישפך.
דרש רבי עקיבא: כל מי שהוא שופך דמים, מעלים עליו כאילו הוא ממעט את הדמות.
מאי טעמא?
שופך דם האדם באדם, דמו ישפך.
מפני מה?
כי בצלם אלהים עשה את האדם.
דרש ר' אלעזר בן עזריה: כל מי שהוא מבטל פריה ורביה, מעלה עליו הכתוב כאילו הוא ממעט את הדמות.
מאי טעמא?
כי בצלם אלהים עשה את האדם, וכתיב בתריה: ואתם פרו ורבו וגו'.
שרצו בארץ ורבו
דרש בן עזאי: כל מי שהוא מבטל פריה ורביה, מעלה עליו הכתוב כאילו שופך דמים וממעט את הדמות.
מאי טעמיה?
שופך דם האדם.
מפני מה?
כי בצלם אלהים.
ומה כתיב אחריו?
ואתם פרו ורבו.
אמר לו ר"א בן עזריה: נאים דברים היוצאים מפי עושיהן.
בן עזאי נאה דורש ולא נאה מקיים.
אמר לו: אני, לפי שחשקה נפשי בתורה, אבל יתקיים העולם באחרים:
טו [חן המקום על יושביו]
אמר ריש לקיש: ברית נחלקה לאוירות.
רבי שמעון בן לקיש הוה יתיב לעי באורייתא בחדא אילטיס דטבריה, נפקון תרתין נשין מן תמן.
אמרה חדא לחברתה: בריך דאפקין מן הדין אוירא בישא.
צווח להון ואמר להון: מה הן אתון?
אמרין: מן מזגא.
אמר: אנא חכם מן מזגא, ולית בה אלא תרתין עמודין.
אמר: ברוך שנתן חן למקום על יושביו.
חד תלמיד מן דר' יוסי, הוה יתיב קודמוי, הוה מסבר ליה ולא סבר ליה.
אמר לו: למה לית את סבר?
אמר לו: דאנא גלי מאתראי.
אמר לו: מהיכן אתר את?
אמר לו: מן גובת שמאי.
אמר לו: ומה אינון אוירא דתמן?
אמר לו: כד ינוקא מתיליד, אנא גבלין ליה אדמדמני, וטושין מוחיה דלא יכלוניה יתושיה. אמר: ברוך שנתן חן מקום בעיני יושביו.
אף לעתיד לבא כן, שנאמר (יחזקאל לו): והסירותי את לב האבן מבשרכם וגו',
לב בשר, לב בוסר של חברו.
|
